השקיה בהצפה. המים שבאו בתעלה לשטח היו מכוונים לערוגות מפולסות ברוחב של כ-4 מ' ובאורך כ-100 וכשהתמלאה ערוגה הועברו המים לערוגה הבאה ע"י הטיה ביריעת שקים וטורייה. שיטה זו הייתה נהוגה בענף המספוא בגידול התלתן. השקיה בתלמים. השדה חולק לחלקות מלבניות לפי השיפוע הטבעי של השטח (כחצי פרומיל) והחלקות תולמו במחרשה לערוגות. לכל קבוצת ערוגות הייתה תעלת הטיה מהתעלה הראשית. הבעיה הייתה איך לחלק את המים בדיוק שווה לכל הערוגות כדי שיגמרו בבת אחת. את וויסות הזרמים היה המשקה מכוון באמצעות "שקיות" קטנות שחנקה לזרסון - אימי, הייתה חותכת משקים משומשים, לגודל של כ 40 X40 ס"מ. ה"שקית" הייתה נשארת כל העונה במקומה בפתח התעלה, לכיוון בכל השקיה. שיטה זאת הייתה נהוגה בגן הירק בשנים 1925 עד 1950 . אספקת המים הייתה ללא לחץ וללא צינורות. המטרה סניפית. שיטה זאת הייתה מבוססת על צינורות בקוטר 1" עם חורים כל 1 מ' ופיונית נחושת בקוטר 1 מילימטר. הצינור היה מתגלגל על עמודי פלדה בגובה של מטר באמצעות מכונת השקיה "סקינר" מתוצרת גבעת ברנר שפעלה ע"י לחץ המים, וזרמי המים התפזרו כמו מניפה ארוכה 120 מ' ברוחב של 15 מ'. בשיטה זו הושקה גן הירק בבית אלפא יותר מ-10 שנים והושקו כ-500 דונם כאשר חלק מהצינורות הכבדים היו מועברים בידיים מחלקה לחלקה. היה דרוש לדאוג כל יום לניקוי הפיות של הצינורות שנסתמו ולא היו מסננים. שיטה זאת התאפשרה רק כאשר הונחו צינורות בכל שטחי העמק שלנו בשנת 1950. שיטת ההמטרה: ע"י צינורות אלומיניום באורך 12 מ' וממטירים מותאמים לפי הצורך. שיטה זו קיימת עד היום אבל רק להשקיה ראשונה או השקיית עזר. כי נכנסו שיטות חדשות יותר: השקיה בטפטוף: שפועלת לפי המצאה ופטנט שפיתח שמחה בלאס באמצעות צינורות פלסטיק דקים שעוברים לכל אורך השורה וטפטפת מטפטפת כל 1 מ' את המים הנדרשים לכל צמח בדייקנות. השקיה במתזים: למטעים ושקדים, עם מתז מווסת לכל עץ. ורשת צינורות פלסטיים קבועה לשנים. ואחרון, השקיה בקונוע , שמבוססת על מתזים מחולקים לאורך קו הנוסע על גלגלים, שזז לאיטו בזמן ההשקיה ומכסה את השטח באופן חזיתי או מעגלי.