לאחר העלייה על הקרקע, בבית אלפא, היו מביאים את המים בעגלה עם חביות. תחילה ממי הג'לוד, שלא היו נקיים ביותר, ואחר כך מילאו אותם מהסחנה הקטנה. המים היו מליחים ולא טעימים, ולא היה קל לכבס במים המכילים יותר מ 1250 מ"ג כלור לליטר, הסבון אינו מקציף, היו מכבסים בגיגיות פח בידיים, על גבי מגשי פח גלי. הצינור הראשון למי השתייה, הונח לרגלי הר הגלבוע, באורך של כ- ארבעה ק"מ בקוטר של 4 צול (10 ס"מ) מפלדה, והיה משותף לבית אלפא וחפצי-בה. אז גם נבנתה הבריכה הראשונה, שגם היא הייתה משותפת, עם הכיפה העגולה (שהוזכרה כבר בסיפורי הבניינים). הספיקה שזרמה בצינור, הייתה לפי השיפוע הטבעי של הקרקע (כ 1/2 פרומיל), כ 15 מ"ק לשעה. המים הספיקו בקושי לשתיה ורחצה, אבל לא להשקיה. ה"סידור" הזה התקיים עד שמצאו מים בבאר הראשונה ב 1933 - כ 11 שנים אחרי העלייה לקרקע. עד אז בכל החצר כמעט לא היו כל עצים או גינות כלשהם וכמובן לא דשא.