לבקשת חברים אנו מפרסמים את הדברים שכתב וקרא עומר עינב בערב יום הזיכרון:

כשהיינו ילדים בגן, בכל שנה ביום הזיכרון, כשהמבוגרים הלכו לבית הקברות, לקחו אותנו ללוח. פנים ושמות הנופלים ניצבו שם זה לצד זה. וליד הונחו על השולחן חוברות עם הסיפורים והזיכרונות. אתה מסתכל על התמונות בשחור לבן, מבחין בשפיפות הקומה וחש את הדכדוך מסביבך, ויודע שאתה אמור להתחבר, אבל בשביל ילד אלה בסך הכול סיפורים רחוקים. מה כבר אפשר להרגיש?

עם השנים התבגרנו, ומה שהיה נראה כמו מורשת נשכחת על לוח זיכרון קיבל חיות הפך להווה, למציאות. כשהתגייסנו לצבא, פתאום האובדן והשכול הרחוקים מימי הזיכרון הפכו להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו. אובדן וכאב אישיים, שמחלחלים ומגלים שבסך הכול, לכל דור יש את הסיפור שלו. את המקום שאליו המחשבה נודדת בכל פעם שנשמעת צפירה, ובעיקר כשלא.

70 שנים למדינת ישראל, קוראות הכותרות והכרזות. ואולי יש ציפייה לצבוע הכול בצבעים של אתוס. אותו אתוס שמחבר בין היום הנורא הזה ליום השמח שבא אחריו. האתוס אולי עוזר לחלקינו, אבל לא לכולם. כי מתחתיו שרועים אנשים ומכאובים, נטולי הילה וגבורה. אנשים פשוטים וסיפורים פשוטים, של נעורים וחיים שבאו פתע אל סופם. גם ב-1948 וגם ב-2018, אותה אמת פוצעת נותרה כשהייתה. ונותר הפצע הפתוח של החיים, של אלה שהיו שם ושבו אך לא שבו לעצמם. מהלכים בינינו כנפקדים. ונותר השכול.

כשמתבגרים וחוזרים ללוח הזיכרון, מצליחים בעזרת ניסיון החיים לחדור מעט מעבר לקיר המעוטר עם התמונה והשם, ומבינים את רזי הסיפורים שמעבר לדף ההנצחה. כמה רחוק ככה מוחשי. מסתכלים על צבי בורנשטיין, לא חייל, אלא אזרח ואיש משפחה, שנהרג כששמר על ביתו. על ראובן צינדר, שהוריו התייאשו מהארץ והוא התעקש וחזר חפץ חיים כדי ללמוד וכדי לחיות בה, וכחייל בודד נפל בירושלים. על מישאל פינסקר, שהיה חלק מהחטיבה המדממת ביותר במלחמה, חטיבת הראל, וקבר יום אחר יום את חבריו, עד שחבריו קברו אותו בסן סימון. על שמעון אילון, שבכלל היה קצין הסברה גדודי ונקלע לקרב בו מצא את עצמו מפקד על חיילים ובו מצא גם את מותו. על חנוך רוזנברג, אב צעיר וסייר בנשמתו, סקרן וכריזמטי, שנהרג לא רחוק מכאן, על המורדות המערביים של הגלבוע. ועל מאיר אלוני, שסחב על גבו את אפרים ויינטרוב הפצוע, שבקושי מלאו לו 18, לוואדי הסמוך למשלט 86, שממנו שניהם לא שבו.

זו הרעות שעליה כתב חיים גורי, שלחם גם הוא מתחת לאותם כוכבים מוצתים בליל הסתיו הנגבי. אלה הגופות שמוטלות שורה ארוכה ארוכה, הנה שלד הברזל שותק כמו רעי. 70 שנים אחרי שחלמו ולחמו, ניסחו וניכסו לעצמם את הזיכרון הקולקטיבי עבורנו, שרידי דור תש"ח הולכים ומתמעטים, ונגמרים. אך גם היום, בתשע"ח, אנו נעים עם רוח הזמן מימי צִקְלָג לחִרבת חִזְעֶה, מתלבטים, נאבקים ומבכים.

כשגורי, שנפטר לפני חודשיים, התבונן בברושים, שיש לנו מהם רבים - כפופים ותמירים - פה בבית אלפא, הוא כתב את הכאב במילותיו:

תחילה אנו כורעים עליהם ועוזבים אותם לנפשם 
כעבור זמן הם ניצבים מעליהם 
אחר אנו הולכים ומתכופפים 
והם חוצים את קו הרעפים 
לבסוף יש מאיתנו שוכבים על גבם בבורות 
והם נרות אילן בבתי הקברות 

וקראתי בספר עתיק שאינני זוכר את שמו 
ובו נאמר כי הם צל האהובים שנלקחו אל ברוך שמו 
ובו נאמר כי הם צל האהובים שנלקחו אל ברוך שמו 

וכדוֹר שלישי בארץ הזאת אני יודע, שדור אחד לא שונה מקודמו ואף לא מהדור שאחריו. ורק מקווה שהגורל יום אחד ישתנה. ורק רק מייחל שהלוח כאן למטה, שעדיין עומד כבכל שנה והפנים שעליהן הסתכלתי כילד קפאו בו ולא זזו, יישאר כמו שהוא ולא יאמץ אליו פנים ושמות נוספים.

 

חזרה לדף הבית

תגובות   

+2 #3 יהודה גולני 2018-04-27 19:43
מרגש לקרוא ולהבין שצעירינו חשים את העבר ומתחברים להיסטוריה ולפרצופים של אותם אנשים שהיו פה ובנו לנו את העתיד. הרגישות שלהם משמרת את הגחלת. במיוחד החשיפה שהביא לנו עומר.
תודה לך עומר.
ציטוט
+4 #2 גילי לנס 2018-04-19 22:41
עומר שלום.אינני תושב בית אלפא היום אך ממש כמוך אני דור שלישי בארץ ובית אלפא ההר והעמק הם נוף ילדותי.הדרך שלך להחיות את הלוח עם השמות" ריגשה אותי בטכס מאד ונתנה לו ערך מוסף וייחודי.תודה לך מגילי לנס
ציטוט
+7 #1 זיוה 2018-04-18 23:42
עומר יקר דבריך מרגשים מאוד .הראייה ממרחק של שנים והמיידע הנלמד כבוגר ,דור שלישי והתיחסותו לאותו לוח לאותה פינה המקבלת אותנו שנה שנה ביום הזכרון שלפני חג העצמאות. תודה לך עומר.
ציטוט

הוסף תגובה