לחברי בית אלפא היקרים,

                                                נודע לי לאחרונה, שלא נקיים השנה ביחד את טקס הזיכרון המכובד,
                                                ולא נחגוג את יום העצמאות ה68 למדינתנו.

                                                נכדתי אמרה לי בעצב, "כבר סוף סוף היה משהו משותף, וגם זה לא יתקיים".
                                                המשפט הזה הוביל אותי לכתוב דברים אלה, שמזכירים לי את מאמציה
                                                וכוונותיה הטובות של אמה, בתי.שמשאת נפשה היתה לגשר בין שני
                                                הקיבוצים שגדלה וחייתה בהם.
                                                לחוות כמה שיותר אירועים משותפים, יחד, בשמחה, ולהבדיל בעצב.

                                                אנחנו שכנים כל כך הרבה שנים, יש לנו משפחות משותפות, ויש כבר הרבה,
                                                בנים, נכדים, וחברים טובים, ואנחנו רוצים להיות ביחד. אז מדוע זה קורה?
                                                כמובן שפניתי גם לגורמים בחפציבה. בואו נעצים, ונרבה את היחד,
                                                והשלום והשיתוף.

                                                נכדתי הוסיפה ואמרה, שלנוער בבית אלפא, לפחות לבני גילה,
                                                חשוב להפגש עם הנוער בחפציבה ובכלל עם הסביבה, לצאת מהמעגל הצר,
                                                והכנת כרזות האש ביחד, וריקוד משותף שיכינו,ועוד, יכולים להוות בסיס
                                                חברתי משותף....אגב הנוער של בית אלפא, הכינו כרזות אש, מדהימות...

                                                חברים יקרים, אז בואו נעשהשלום, ונחגוג ביחד את החגים,
                                                נחייה באהבה ושלום, למעננו ולמען הדורות הבאים. חג שמח,
                                                ובריאות טובה לכולכם.  -  ממני רותי נדן.