דצמבר 2007

ברכות בחג הקיבוץ

 

לילדינו ביום חגנו

"ברגע שהבנת איזו מכפות הרגליים היא כף הרגל הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות מי מהן היא הכף השמאלית, וכעת רק נותרה הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד."

יש שכר לעמלו

 

לאחרונה זכה רנתי שרייבמן בפרס על-שם סם המבורג על מפעל חייו בתחום הפלחה והגד"ש. בטכס המרגש נבחר לשאת דברים בשם מקבלי הפרס וציין כי שנה זו הינה רבת משמעות עבורו: 50 שנות עבודה בענף ומלאות לו 70 – והוא טרם התעייף, שמח על כל יום עבודה שהוא זוכה לו.

עבודת קודש

 

מסיבת "חג הקיבוץ", שהוערכה על-ידי רבים כהצלחה גדולה, היא גולת הכותרת בשנת פעילותה של רחל'ה פלד כרכזת התרבות. במקום להודות ולשבח, נדהמה לקרוא בתוכנית המשק, פחות משבוע לאחר אירוע השיא, כי החליטו לקצץ כשליש בתקציב התרבות ועוד בלי לדבר עימה.

לגלות את החינוך מחדש

 ש?רי ב?לאס וא?סי אסולין, מחנכות מובילות בחפצי-בה, העיזו וקלטו ילדים אתיופיים למסגרות החינוכיות אותן הן מנהלות. שיחה על ימים של בכי, על קשיי קליטה, על תחושת הסיפוק ביצירת הקשר ועל אתגרים חינוכיים.

שרי, גננת ותיקה (24 שנים!) בגן "תומר" בחפצי-בה, מוכרת לרבים מבית-אלפא. אוסי (אסנת), היא מחנכת בפעוטון בחפצי-בה (בית תינוקות ופעוטון, גילאי 3-0). אוסי היא ילידת אשקלון, חניכת השומר הצעיר, בת גרעין ונח"לאית, עבדה במשך חמש שנים בעין-השופט (יחד עם מיכל שני-אלוויס, עליה היא מעידה: "תענוג לעבוד עימה"), והיום היא מתגוררת במולדת ובונה שם את ביתה.

המשותף לשתיהן: הן חוללו, בפועל, את המהפכה החינוכית בחפצי-בה. האופן בו קלטו את ילדי האתיופים נחשב כסיפור הצלחה, רבים באים להתייעץ איתן ולראות כיצד מתנהלים הבתים שבאחריותן. כאשר הגיעו העולים הראשונים למרכז הקליטה, החלה התארגנות לקראת חודש ספטמבר, מועד תחילת הלימודים. הנהלת המשק בחפצי-בה הרימה כמעט מיד את הכפפה והסכימה לקלוט ילדים בתוך בתי הילדים בקיבוץ.

אוסי: כאשר הודיעו לי על הקליטה הצפויה, הייתי שלימה עם המהלך, ולא נערכתי אליו באופן מיוחד, משום שאיש לא יכול היה לומר לי מה מצפה לנו. קיימתי פגישה עם ההורים לספר להם מה עומד לקרות, שמחתי שלא היתה כל התנגדות, ואחר-כך קיימתי עוד פגישה, עם ההורים האתיופים, שהתנהלה באמצעות מתורגמנית, וגם בה סיפרתי מה עומד לקרות. כעבור זמן התברר לי כי דבריי היו בשבילם כמו "סינית": הם לא הבינו כלום ממה שאמרתי... אני משערת שקלטו את שפת הגוף שלי ואת הבעות פניי ונוצר אימון. המשימה הראשונית היתה הקניית הרגלי חיים בסיסיים, הנהוגים בבתי הילדים שלנו. איך מגשרים על הפער הענק? איזה אוכל הם אוכלים? אילו הרגלי היגיינה כבר רכשו? איך נעשית ההתפתחות המוטורית שלהם? אתה יודע שבגלל העובדה שהתינוקות נמצאים בתחילה רוב הזמן על הגב של האימא, הם קודם יושבים והולכים, ורק אחר-כך זוחלים? מהתחלה דיברתי עימם רק עברית. לא יאומן כמה מהר הם קלטו והבינו, בעיקר דרך מבטים בעיניים. ישנה אצלנו ילדה בת 13 חודש, המבינה כל דבר שאומרים לה בעברית. היא חוזרת על מילים, ממש מתקשרת כמו ילד שלנו. בתקופה הראשונה האמהות האתיופיות נמצאו בבית הילדים ולא מיהרתי לשחרר אותן. הייתי זקוקה לרקע ומידע, ורציתי שתראינה בדיוק היכן ילדיהם מעבירים את היום, בתוך איזו מציאות יתחנכו, ומי מטפל בהם. למדתי מהן, למשל, שהמים שלנו מאוד לא טעימים להם (מלוחים מדיי) וכך גם טעם המטרנה (הן מוסיפות סוכר). עניין התאמת הטעם היה חשוב, כדי שלא ייווצר מצב שהם לא יאכלו ולא ישתו במשך היום.

 שרי: כאשר נודע לי על הגעת העולים למרכז הקליטה, לי היה ברור שארצה לקלוט אותם בגן שלי. ילדים הם ילדים, לא חשוב מה מוצאם ומהיכן יבואו. הערכתי שאתקל בחומות: אולי של המימסד, אולי של ההורים, אולי של הצוות שלי, לקחתי הכול בחשבון. להפתעתי ולשמחתי נוצרה תמיכה כללית: המימסד נתן את בירכת הדרך; באסיפת ההורים נשמעו דעות שונות, אך גם התגלתה התעניינות וסקרנות, לא היה מרד, וההורים הביעו נכונות להיכנס להרפתקה. מה שכן, עשיתי עבודת הכנה והיו לי תשובות לכל השאלות הצפויות. אני מודעת לעובדה שיש בחפצי-בה מעט ילדים בכל גיל ואני חייבת להגדיל את מספר הילדים כדי לקיים את הגן הזה. המפקחת עודדה אותי: "בכל הסביבה קולטים, למה את מחכה?". קבלתי לגן ארבע בנות בסביבות גיל שלוש. מהתחלה דאגתי לאווירה טובה, כאשר אחת מהצוות מוצמדת אליהן. עצרתי את התקדמות הגן וכולנו ? כולל ההורים ? הפנינו את עצמנו לקליטה החדשה. לקחתי עובדת ממרכז הקליטה, גם כדי שתשמש מתורגמנית, וגם כדי שתימצא לידן במשך היום דמות מוכרת, המזכירה להן את אימן. החודש הראשון היה מאוד קשה והתנהל בצל בכי בלתי פוסק. הכול היה חדש עבורן והן הגיבו בבכי, חזק למדיי ? אמרו לי שזהו בכי שנועד לכך שהאם תישמע ותבוא לעזור... ? שלא היה קל לתפקד בגן כל עוד הוא התקיים. בסוף היום היינו, חברות הצוות, מותשות, נפשית ולא פיזית, אבל לא נשברנו, הערכנו כי כעבור זמן הדברים יסתדרו. הרגשתי שניצב לפניי פרוייקט מאתגר מאין כמוהו והיה לי חשוב להתמודד עימו ולהצליח. היום, לאחר תקופת זמן, אני מרגישה שפתחנו צוהר לעולם אחר, בלתי מוכר. אני חושבת שרובנו חיים ב"בועה", ולהיכרות הזו יש השלכות והישגים. ישנה בגן ילדה שהיתה מאוד אגוצנטרית, והיא השתנתה לגמרי, הודות לכך שלקחה אחריות על אחת הבנות החדשות. היא מחכה לה, מטפלת בה, תומכת ועוזרת בכל דבר. תצחק, אולי, אבל ילדים שלנו למדו מילים ומושגים באמהרית, ובעת הישיבה ליד השולחן, או בעת משחק, כשהם מבקשים משהו אחד מהשני, הם אומרים את הדבר באמהרית. בעת המשחקים, ילדות שלנו קושרות בובות על הגב ומסתובבות איתן .

- האם יצא לכן להיכנס למרכז הקליטה ולראות כיצד הם חיים שם ומהו עולמם?

שרי: כל ילדי הגן ביקרו והתרשמו. אני עצמי באתי, אבל המדריכות הסבירו לי שלא כל כך פשוט ומקובל להיכנס לדירות, משום שישנה רגישות רבה בעניין. אי אפשר לבוא וסתם כך להיכנס. בשלב זה ויתרתי.

 - אתן מקנות הרגלי היגיינה בבית הילדים, אבל בדירתם אולי נהוגים מנהגים אחרים?

אוסי: הנושא הזה אכן מסובך. באתיופיה מקובל ללכת ערומים, ללא חיתול, ולהרגיש חופשיים בטבע. לא פשוט להרגיל תינוק כזה להיות מחותל, וגם העור מגיב על השינוי. כדי ליצור מדיניות ונוהל אחיד, הדרכתי את ההורים. התינוקות האתיופים נגמלים מוקדם, והאימא, הנושאת אותם על גבה, לומדת לזהות את הסימנים המוקדמים, שהתינוק לומד לאותת בהם.

 - איך נעשית הפרידה?

שרי: בתקופה הראשונה הפרידה היתה קשה, באופן טבעי, ומלווה בבכי רב. היום מביאה אחת האמהות את ארבע הבנות בבוקר, הפרידה עוברת ללא בעיות, ובצהרים באה אחת האמהות, או אחות בוגרת לקחתן. אוסי: כפי, שציינתי, זה בכי מתמשך שאי אפשר להתעלם ממנו. להפתעתי, סימנה לי אחת האמהות: "אל תתרגשי, היא כבר תפסיק מתישהו".

- מה עשתה התקופה הזו לכל אחת מכן? אוסי: אני כבר 15 שנה בחינוך, והקליטה הזו החזירה לי משהו מהתענוג החינוכי שהרגשתי כשהתחלתי לעבוד. התקופה רצופה בתגליות מעניינות ? ממש ההיפך מעבודה רוטינית - ואני מרגישה שהתחברתי מחדש לתחום החינוך. זה המסר העיקרי שהייתי רוצה להעביר למחנכות ומטפלות ביישובים: זו תמצית החינוך וכדאי לכן להתנסות.

שרי: אני מרגישה שיצאתי לדרך חדשה. ילדינו רוכשים ערכים חדשים ונפתח בפניהם עולם שלא היו זוכים להכירו לולא השותפות הזו. ילדי האתיופים נותנים לכולנו כוחות. בעיניי זו מטרה נעלה לקלוט אותם, והיא צריכה להיות פרוייקט לאומי שלאף אחד אין הצדקה להתחמק ממנו. גם אתם, אנשי בית-אלפא, תקלטו בסופו של דבר. מה, תישארו אי בודד עם חומות כאשר כל יישובי הסביבה קולטים?

אוסי: אף אחד לא חשב שבתוך חודשיים-שלושה הקליטה הזו תהפוך לסיפור הצלחה כזה. אני מרגישה שאנו מתחילים להפוך אותם לישראלים וזה בפירוש מרגש. במספר קיבוצים הזמינו אותנו לספר כדי ללמוד מהניסיון שצברנו וקבלנו הדים טובים. שרי: אירוע מרגש במיוחד התקיים בחג החנוכה, כאשר קיימנו מסיבה בגן לכל ההורים, שחקנו, הדלקנו נרות ואכלנו לביבות. נוצר שיתוף מעניין בין ההורים, ללא שפה, כאשר כל משפחה מחפצי-בה ישבה ליד משפחת עולים. הבטתי על האירוע, שנראה די סוריאליסטי, וחשבתי לעצמי: החגים המשותפים זו אכן אחת הדרכים לשלב אותם בתרבות ובמסורת הישראלית. תמיד אשמח על כך שהייתי שותפה לצעדיהם הראשונים בארץ.

 כתב: מיכאל