ציונות למרגלות הגלבוע

מרכז הקליטה במוסד גלבוע מציין חמישה חודשים לפעילותו והוא הגדול מסוגו בארץ. מדוע חשבו תושביו כי הובאו למדבר? על מה שבתו לאחרונה? שיחה עם מיכה ולדן, מנהל המרכז מטעם הסוכנות, שנהנה מכל רגע בעבודתו

הביקור שלי במרכז הקליטה לווה בסקרנות רבה: עניין אותי לראות מה השימוש המחודש שנעשה במבנים השונים, אליהם הייתי קשור שנים רבות. ובכן, האולם המרכזי בספריה, ללא מדפים וספרים, משמש לבית-כנסת ולאולם כינוסים. ליד הקיר הדרומי ניצב ארון-קודש ובתוכו ספר תורה מהודר, שהובא ע"י תושב ירדנה לראש-השנה ולטקס ה"הקפות" והושאר במקום ע"י כתרומה. הכיתה הצפונית, ששימשה "חדר המחשה", משמשת כיום את סניף תנועת "בני עקיבא". בית ההנהלה עבר גם הוא הסבה. נמצאים בו משרדי היזם, ושם פגשנו את ויטלי מושקוביץ, האחראי על תחזוקת האתר מטעם היזם. שני החדרים הדרומיים הוסבו לאחת משתי המרפאות (השנייה נמצאת בחדר המוסיקה), כאשר את מקומה של נטע בן-רעי תפס הרופא ד"ר בלומברג, ואילו משרד המנהלות הפך למרפאה ואת מקום שולחנן תופסת מיטת טיפולים... חדר האוכל הפך לתשע כיתות לימוד, במטבח נמצאים המשרדים של עובדי הסוכנות, ואילו משרדו של מיכה הוקם במה שהיתה האקונומיה... בעת שהגעתי התקיימה במשרדו ישיבה, בה השתתפו מספר נערים. מיכה מסביר: "את בני ה-16 ומעלה מוציאים לתוכניות חינוכיות ולפנימיות ברחבי הארץ. החבורה הזו מיועדת לצאת לערד ומכיוון שהדברים לא הסתדרו, הם נקטו בנשק השביתה, כדי לזרז את יציאתם. אין זו פעם ראשונה שהם שובתים, ואני מניח שיש מי שמכוון אותם לכך. השיחה עם הנערים היתה טובה, הם הבינו שלא היה מקום לשביתה וסיימנו אותה ברוח טובה".

עד לשבוע האחרון מנה המרכז כ-400 איש, מהם 230 ילדים. בשבוע שעבר הגיעו עוד 10 משפחות, דבר המעלה את מספר האנשים כאן ל-470 בערך. המרכז עדיין אינו מלא. הוקמו בו 140 יחידות דיור למשפחות ובסך הכול הוא יכול להכיל כ-620 איש. מדי חודש מגיעים לארץ כ-300 עולים מאתיופיה והסוכנות מחלקת אותם בין במרכזי הקליטה. יש לדעת כי גודלו של מרכז קליטה בדרך כלל הוא 200-250 איש, כך שהמרכז כאן הוא כפול בגודלו, ובהתאם לכך גם התקנים. במרכז פועלת מערכת חינוך ענפה: פועלות כ-10 כיתות לימוד למבוגרים, הלומדים בשעות לפני הצהריים עברית, ואחר הצהריים משלימים לימודי יהדות, כחלק מההכנה לגיור, אותו הם אמורים לעבור לאחר 10 חודשים בהם ישהו במרכז.

מיכה: "יש להם יום עמוס מאוד, ויש הטוענים כי צריך להוריד מהם את העומס. הם מתייחסים ברצינות ללימודים ומקפידים לא להחסיר שיעורים, משום שהם יודעים שהצלחה במבחן הגיור הינה מעין 'כרטיס כניסה' לחיים במדינה. "התכנים הלימודיים מוכתבים מלמעלה. הרב חיים דרוקמן, לשעבר ח"כ, מונה לעמוד בראש יחידה האחראית על גיור העולים מאתיופיה, והוא למעשה הקובע בתחום זה. "לגבי הילדים ובני-הנוער, הם לומדים במוסדות רבים. לצערנו, סירב ראש עיריית בית-שאן לקבל אותם לבתי הספר בעירו, בטענה כי לא יידעו אותו מראש באשר להקמת המרכז. מנהלי בתי הספר דווקא היו רוצים להכניסם, משום שהדבר כרוך בהוספת תקנים, כיתות ותקציב, אך אינם יכולים לפעול ללא הסכמתו. "לפיכך הילדים לומדים בבתי ספר שונים. מדי בוקר מגיעים לכאן שמונה אוטובוסים ומסיעים אותם לגוש ביכורה, לשדה-אליהו (שק"ד), טבריה, לביא, מגדל-העמק ואלייקים. כל בית ספר יכול לקלוט כיתת "קלט" אחת, של 22 תלמידים ובה הם לומדים, בנפרד, אך משולבים בפעילויות בית הספר". הקיבוצים הדתיים, כך למדתי ממיכה, לקחו על עצמם את הפעילות החינוכית והחברתית בשעות אחר הצהריים וקיבוץ מירב אף הגדיל לעשות ואימץ את המרכז. גם תנועת "בני עקיבא" פועלת. מיכה: "פניתי אל יואל מרשק, ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, והצעתי לו להיכנס, אך הדבר לא נראה לו".

בעת שסיירתי עם מיכה בכיתות פתחנו את אחת הדלתות והופתעתי לראות שהמורה בכיתה הוא שמאי וסרמן, חבר חפצי-בה, המלמד עברית וחשבון, השמחה בכיתה רבה והכול נהנים מהשיעור. באשר לילדים בגיל הגן ופעוטונים, גם הם פזורים ברחבי יישובי העמק, לרבות קיבוץ חפצי-בה, שהכניס 12 ילדים למערכת החינוך שלו בגיל הרך, משקיע בכך ואינו מצטער על המהלך. מיכה מציין לשבח את רלי גלזר ורוני הופמן, מזכירת חפצי-בה ומנהל הקהילה שלה, שנרתמו בנחישות וקלטו אותם היטב.

- האם העולים רשאים לצאת מהמרכז ולנסוע לכל מקום שיחפצו בו?

 הם אכן חופשיים להסתובב בארץ כרצונם. פעם בשבוע אנו מסיעים אותם באופן מאורגן לשוק בבית-שאן. מכיוון שמערכת הלימודים מחייבת, אינם פנויים לנסיעות סתם כך, אך בסוף השבוע רבים נוסעים לבקר ולהתארח אצל בני משפחתם ברחבי הארץ. כאשר הם נאלצים לנסוע לקופת-חולים או לבית החולים, אנו מצמידים להם בדרך כלל מלווה, כדי להקל על התרגום, ההתמצאות ויצירת הקשר עם גורמי הרפואה. צריך להבין שבאתיופיה הם חיו בסביבה עירונית. כאשר הגיעו לכאן, כולנו ציפינו שידעו להעריך את יופיו של המקום המטופח, אבל בשבילם ירוק מתקשר לכפרים בשטח המדברי, ולכן היו ממש מאוכזבים מכך ששלחו אותם ל"מדבר" (כך הם רואים זאת) ולא הושיבו אותם בעיר, שבה יוכלו לצאת לבלות, לקנות ולהתרשם... הצוות במקום גדול במיוחד וכולל 22 איש, בהם אם-בית, מנהל-משק, עובדים סוציאליים, מדריכים, "סומכות", צוות בריאות ואנשי ביטחון. "לו הדבר היה תלוי בי", מבהיר מיכה, "הייתי בוחר את כל אנשי הצוות מאנשי העדה, כדי שייחסך הצורך לתרגם, אבל כאשר אני נבחרתי לתפקידי חלקם כבר נבחרו". "סומכות" הן בחורות אתיופיות שתפקידן ללמד הילכות חיים: איך להתנהג בכל מקום, הרגלי ניקיון והיגיינה, מושגים בבריאות מודרנית. וישנן גם "חונכות", הנמצאות כאן בכל יום בשעות אחר הצהריים, למשך שלוש שעות, והן משחקות עם הילדים, מגננות אותם ועוזרות בהכנת שיעורים. על קבוצה זו נמנית גם ענבר קליין שלנו. אני רוצה לשבח במיוחד את החבר'ה הישראלים יוצאי העדה ? הם פשוט נהדרים! למרות שהמשכורות שנותנת הסוכנות נמוכות, הם משקיעים בלי חשבון ובלי חישוב זמן. חדורי תחושת שליחות ומסורים באופן מרשים. לפני שבוע היו לנו כאן שתי לידות ושתי "סומכות" נסעו עם היולדות לבית-החולים. הגיעו, כמעט נסעו הביתה, אבל שקלו רגע והחליטו להישאר עימן בזמן הלידה, למרות שידעו כי לא יקבלו כל גמול כספי על כך. שאלתי אותן: "מדוע נשארתן, זה הרי בית-חולים, יהיה מי שידאג להן", והן השיבו: "כאשר אנחנו ילדנו, מאוד שמחנו שמישהו שאנו מכירות נמצא לידנו"...

- איך אתה מקיים קשר ישיר עם העולים?

אני נפגש הרבה עם העולים. מקיים עימם שיחה כללית בכל שבוע, באולם הספריה, בה אני מוסר מידע ושומע תלונות. אני מרבה להיכנס לדירות, עם מתורגמן, למרות שפעמים רבות אנו מבינים גם ללא התערבות המתורגמן. למדתי להבין הבעות פנים ושפת גוף. אני מרבה להסביר ולהזהיר בתחומים שבהם אני חושב שצריך להתערב ולהדריך.

על מה מתלוננים?

הסברתי את אכזבתם מכך שנשלחו לאזור כפרי. רובם באו לכאן בחודשי הקיץ ומכיוון שאין מיזוג בדירות, הם סבלו מאוד. אחר כך סבלו ממכת היתושים, שממש שיגעו אותם. באחת השיחות אמרתי להם: "שנים חיכיתם לתורכם לעלות. באתם ישר לדירות מוכנות במקום מסודר ומטופח, קיבלתם 'סל קליטה', יש לכם מדריכים, אתם לומדים, מקבלים טיפול רפואי, מסיעים אתכם לכל מקום, מקשיבים לתלונות ופועלים לתיקון הדברים ? על מה בדיוק יש להתלונן?". בדרך כלל לאחר שהם כועסים, מתלוננים או שובתים, הם באים להתנצל.

 - האם חברי בית-אלפא או מוסדותיה יכולים לעשות משהו למען המרכז ותושביו?

האמת, הכול מאויש, איננו זקוקים, ישנה התנדבות עצומה מכל הקיבוצים הדתיים ותנועת בני עקיבא. שאלו אותי ולא ידעתי להגיד מה עוד נחוץ. לפעמים אני חושב: אולי טוב שאין קשר ובעיקר שאין טענות. אספר לך קוריוז: כבר לפני זמן ענבל ואלישע כהן טענו בפניי שלקחו צעצועים שלהם שהיו מונחים ליד ביתם. ענבל ירדה למטה, שם חיכה לה מדריך, שהלך איתה, הם מצאו הכול, אספו ולקחו בחזרה. נשמתי לרווחה. למחרת בא אליי אלישע ואמר: "במחשבה נוספת, החלטנו לתרום אותם למרכז, והוספנו עוד קצת"...

- איך אתה מרגיש בעבודתך זו?

 אני מרגיש טוב מאוד, למרות שאני עובד מאוד קשה. ילדיי אומרים: "ככל שאבא עובד יותר קשה, מצבו יותר טוב"... מדובר ביום עבודה ארוך, הכולל טיפול בעשרות רבות של בעיות, רבות מהן לא צפויות. אני מגיע מאוחר, עייף והרוס, אבל כולם יודעים שאפשר לטלפן אליי בכל שעה, אם צריך. אני משתלט על העניינים, ומבין שמדובר בעבודה תובענית, במחויבות טוטאלית. במכרז זכיתי די במקרה, ניגשתי ממש ברגע האחרון, וזו היתה הפתעה שהועדפתי על פני אנשים מתוך המעגל של הסוכנות. אני מרגיש שאני עושה משהו חשוב. בארץ, כאשר אומרים "ציונות" מחייכים, כלומר "כאילו", אבל זו ציונות לשמה. אני מרוצה בגלל שתי סיבות: ראשית, מה שאני עושה מתאים לי; ושנית, פתרנו את בעיית המקום ? אתר גלבוע - שעמד ללא שימוש במשך כמה שנים. אני שמח שמצאנו לו שימוש מכובד ומכניס.

כתב: מיכאל