"מה שעושה חיה אחת לילד, לא עושים חמישים פסיכולוגים"

 

 כאשר מדברים על סגירת משק-החי, מן הראוי לזכור גם כיצד הוקם ועל-ידי מי. שיחה עם יוסי סיון, שהפך לפני שנים לבר-סמכא בנושא גידול בעלי חיים ובעצמו סייע ודחף להקמת מאות משקים בקיבוצים.

 עד שצמח משק החי, נזכר יוסי סיון, הייתי צריך לעבור קשיים רבים, משום שלא הבינו מה אני רוצה. גם כשכבר התחלתי להקים אותו, שמו לי הרבה מקלות בגלגלים, ורק הרצון העז שלי להקים את משק, סייע בידי להתגבר על כולם. במשך השנים בהן התקיים המשק, ניתנה הזדמנות לכל מי שהשמיצו אותו לבקר ולהתנצל. ואמנם, לא מעט מהם טפחו על כתפי והודו: כל הכבוד! זה היה הנצחון הגדול שלי.

 

 

בראשית שנות ה-60 נשלחתי לקיבוץ סער במסגרת שנת שירות, ושם הכרתי את "אייבי" (אביתר נבו, לימים פרופ' לביולוגיה), ספרתי לו על רצוני להקים משק-חי והוא מאוד עודד אותי. הוא סידר שיקבלו אותי ב"אורנים", כדי ללמוד ביולוגיה. דניאל הכהן, שראה עד כמה הנושא חשוב לי, הציע: "דבר עם אבא שלי (אליעזר הכהן), ישנה מגמה בבית-אלפא לשים דגש על השכלה גבוהה ? יתנו לך ללמוד".
 גם מסע גדול מתחיל בצעד אחד תוך כדי הלימודים התחלתי להביא חיות למה שהיה התחלה של משק חי, כאשר את הכלובים הראשונים בנה "הייקו", בעלה של לאה נייגר. הבאתי חוגלות, ארנבות, זוחלים, חיות שתפסתי בשדה ובטיולים. יוזק, ששימש מרכז המשק בבית-אלפא כאשר חזרתי מסער, הציע: "תיכנס לשמש עוזר ליצחק יהלום, חצרן בתי הילדים, ועם העבודה תתחיל להקים".קבלתי את הצעתו, הצטרפתי לעבודה בחצרנות והתחלתי לבנות כלובים ולהחליף חיות עם משקים אחרים. באותן שנים היו רק מעט משקי-חי בקיבוצים, אולי שישה-שבעה, והרציני שבהם פעל בקיבוץ המעפיל, מבוסס על בעלי-חיים צבעוניים, שמשכו את הילדים. נסעתי, בקרתי, למדתי ואימצתי את שיטתם.באותה עת חשבתי שאקים את המשק לילדים בעלי צרכים מיוחדים, משום שזו היתה התפיסה.תוך כדי הפעלה אמרתי לעצמי: למה שלא אעשה משק-חי לכל הילדים? ואכן, המשכתי להרחיב, כאשר התפיסה שלי אמרה לא להחזיק שום חיה שאוכלת בשר, כדי למנוע מילדים צורך להתמודד עם בעיות לא נעימות. גידלתי חיות שניתן להאכילן בירקות, גרעינים ולחם, בדרך כלל שאריות מהמטבח, לפני שיזרקו אותם.תקציב לא קבלתי וכל פעולת ההרחבה בוצעה באמצעות חברים, איתם ביצעתי החלפות.למזלי, ידעו חברי ועדת החינוך בקיבוץ להעריך את יוזמתי, וכעבור זמן הציעו שאפסיק את העבודה בחצרנות ואתמסר לעבודה במלאה במשק, כאשר אני לוקח על עצמי את נושא הטיולים של חברת הילדים ואת יצירת הקשר בין הילדים למשק.יחסם של חברי ב"א וממלאי התפקידים בה אליי ואל יוזמתי היה שונה: אני זוכר כיצד שייקה אברמוב בנה והתקין עבורי כלובים לגידול הקופים, כיצד אישר לי מנחם אגמון מדגרה מיוחדת, והיה גם מקרה שניצלתי היעדרות של מרכז-המשק, כדי לבנות את הגדר החיצונית, ללא אישורו. אני חשבתי שההפרדה בין החיות לילדים חשובה והכרחית ולמעשה קבעתי עובדה. כאשר חזר, כעס מאוד על המעשה שעשיתי ואיים להוריד את הסכום מתקציבי...

אטרקציות והחלפות

אני זוכר שנפלו לידי מספר תרנגולות "פולניות", עם נוצות על הראש, כאילו רק ביקרו במספרה. גידלתי כמויות מהן ע"י הדגרה והתחלתי להחליף. היה להן ביקוש רב וכך יכולתי להשיג חיות שלא היו בידי.אחר-כך הגעתי לנושא הפסיונים, מביניהם "פסגת הרצונות" שלי היתה להגיע ל"פסיון צייד". כשהצלחתי להשיג את הזוג הראשון, ניסיתי לעשות ריבוי, אך הם לא דגרו. התחכמתי להם ע"י כך שלקחתי את הביצים ופעלתי כך שתרנגולות רגילות ביצעו את הדגירה ובעזרת פעולות נוספות הבאתי אותן לבקיעה, וכאשר נולדו הראשונים לא היה מאושר ממני. אבל אז למדתי שלגדל פסיון קטן ללא אימא קשה מאוד, משום שהוא מת כמעט מיד. התייעצתי עם מומחה שהסביר לי שהדבר נובע ממחסור בוויטמין מסוים, ואף לימד אותי מה להוסיף לאוכל כדי להתגבר על כך.התחלתי להביא "פסיוני זהב", ובני הזוג התפרסמו בטקסי החיזור והאהבה שלהם. בעונת האהבה הם נתנו הצגה אדירה, כאשר הזכר פותח כנפיים ורודף אחרי הנקבה, שמצידה פותחת בריקוד מרהיב. אתה מתבונן בריקוד האהבה שלהם, ומתחיל להבין איך נוצרו טכסי החיזור של האפריקאים, למשל.עבדתי הרבה עם גן החיות התנכ"י בירושלים, ונוצרו בינינו יחסים מיוחדים. המנהל ביקש שאתפוס ברווזי מים בבריכות שלנו ? לשם כך קבלתי אישור להשתמש ב"תרדמון", הייתי היחידי שקיבל אישור כזה -  ובתמורה שלח לי את הקמרונים הראשונים. כעבור זמן נתן לי קרא קול שחור, שהזדווג איתם ושיבח את הגזע.קבלתי ברבורים מגן החיות התנ"כי. בשלב מסוים הבאתי אותם לנחל האסי בניר-דוד וסיכמתי עם האחראי שם שיקצה שטח בו יוכלו להתרבות. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שאנשים נהגו לדוג בנחל. הברבורים קנו את הפיתיון, מיהרו לבלוע את הדג, בהזדמנות זו בלעו גם את קרס החכה, ומתו כתוצאה מכך.גידלתי במשך שמונה שנים ציפור "מיינה", עד שהשגתי מיינה נוספת מרופא, שהתייאש ממנה לאחר ששיגעה אותו. הסתבר שהם זוג וזו היתה ההטלה הראשונה בארץ. כך, למעשה, פעלו כל מי שקיימו משקים ? החלפות רבות ככל האפשר. עם הזמן יצא שמי בכל הארץ ומשק החי שלנו היה ידוע כיפה ביותר מסוגו.

המשק כגורם מחנך

אף פעם לא שכחתי את המטרה העיקרית שהצבתי - החינוכית. הטרידה אותי השאלה: מה לעשות כדי שלילדים יהיה מעניין והם ירצו לעבוד במשק? אז פיתחתי את שיטת "הגידול האישי", על-פי מה שלמדתי ב"אורנים" על מה שנקרא "החתמה": מה שתראה לבעלי חיים מסוימים ב-16 השעות הראשונות יוטבע אצלם, ואחרי מי שתרגיל אותם ללכת באותן שעות ? אליו יתקשרו ואחריו ילכו. למדתי שיש לתת עדיפות בהחתמה לנקבות, משום שהן נוחות יותר וסיכוייהן רבים יותר להיקלט בעדר אחר-כך. יש בכך גם סכנה: אם אני מגדל, למשל, עופר, הוא "ישחק" עימי כאשר יגדל ויתפתחו קרניו, כאילו גם אני צבי, ואם לא אזהר הוא עלול לנגוח ולפצוע אותי. אם הוא מוחתם, בבוא העת לא "יעלה" על הנקבה. גיליתי שכל מהלך ה"החתמה" וגידול החיות נותן פתרון מעניין ומשמעותי לילדים שאינם רוצים ללמוד. מורות שהרימו ידיים וביקשו שאציל ילדים, הופתעו לגלות מה העבודה עם החיות עשתה להם. אגב, העניין הזה שימש אצלי טיעון ונימוק בכל פעם שבאתי לקיבוץ במטרה לשכנע ועדת חינוך מקומית להקים משק-חי.ביצעתי ממש למידה עם הילדים: במקום לספר להם מה קורה בטבע, הרגלתי אותם לבצע תצפיות ולעקוב מקרוב, וללמוד לשאול שאלות. כל מי שזוכר את שנות הלימוד הראשונות, עד כיתה ו', הילדים סקרנים וצמאי-דעת, עוקבים בפה פעור ובאוזניים מוגדלות, כיף לעבוד איתם. על כל שאלה שהעלו, הצעתי: בואו ניקח את בעל החיים, נגדל אותו אצלנו ונלמד את התשובות מתוך התנהגותו. לפעמים קיימנו משמרות של תצפיות לאורך כל היממה, כדי לא להפסיד שום שלב.ביצענו מה שנקרא "למידה עצמית", שהיא, כידוע, שיטת הלמידה היעילה ביותר, וכיום שוב מנסים להפעילה במערכת החינוך.לפעוטונים הצמדתי עכברים, לגנים הצמדתי אוגרים ולידי בית-הספר את יוני "תור הטבעת".  ממני קיבלו מזון וייעוץ. מה שעוד למדתי, בימי החופש לאסוף אותם חזרה אליי, וכך הבטחתי שלא ימותו. אגב, באחת השנים הסתובבה אצלנו מפקחת, התרשמה ממה שנעשה פה, ובסוף השנה, בעת הכנס השנתי, הוענקו פרסים לתמר בינימוב ולי על שיטות עבודתנו עם הילדים.באחת ההשתלמויות אמר לי מפקח: "מה שחומר אחד עושה לילד, לא יצליחו לעשות 50 פסיכולוגים"... לימים התברר כי ישנה מדור לטיפול במשקי-חי בקיבוץ-הארצי ומהאגף לחינוך התיישבותי פנו אליי בבקשה שארכז את המדור. הסכמתי, נכנסתי לכך במלוא המרץ והעליתי אותו על פסים אחרים. קיימתי השתלמות שבועית קבועה, בה ניסיתי לשכנע את המתעניינים לפעול בשיטה שהוקם המשק בבית-אלפא.בהשתלמויות האלה עסקתי בטיפול בבעלי חיים, וגם נושאים כמו: גידול אישי, הפעלת ילדים חריגים במשק-החי, ואיך לגדל יוני-דואר ולהפעילן.
השימוש ביוני דואר, הוא תחום שמאוד פתחתי בב"א. ילדינו יצאו לטיולים ברחבי הארץ עם היונים ובשלב מסוים צירפו אליהן מכתב ושילחו אותן הביתה. כאן קיבלו את המכתבים ובדרך כלל תלו אותם במסגרת על לוח המודעות. מי שעזר לי בנושא עם היה משה לוי, שנהג לקחת עימו יונים במכוניתו ולשגר אותן ממקומות שונים בארץ.
 לאט לאט גדל מספר המשקים המבקשים להצטרף למעגל, הביקוש להשתלמויות גבר ואז הודעתי כי המדור יתמוך בכל קיבוץ שיקים משק, בשני תנאים: על הקיבוץ לשלוח אדם ללמוד את הנושא, ולהשתתף במחצית מההשקעה, "לירה מול לירה". הטרחתי עצמי לקיבוצים בכל הארץ, סיפרתי מה מתחולל בב"א, וההתלהבות גברה. בארבע השנים בהן ריכזתי את המדור, גדל מספר המשקים מ-11 ל-280! ביצעתי עבודה אדירה בכל הארץ. לאחר 4 שנים כה מאומצות עייפתי. בהשתלמויות שקיימתי הופיעו פסיכולוגים העוסקים בעבודה עם בעלי חיים, מומחים שהציגו שיטות הזנה, וכן מומחים שהציגו מחלות שבני אדם יכולים להידבק בהן מחיות. העניין הזה מאוד הדאיג אותי, משום שנהגתי להביא עימי, למשל בעת שירות מילואים, חיות כמו: חרדון-הצב, ירבועים ועורבים, בלי שאלה יעברו כל בדיקה. לפיכך השתתפתי בקורס מיוחד שהתקיים במכון וייצמן ואשר עסק במחלות משותפות. המרצה היה מב"א בעברו והעניק לי יחס מיוחד. הוא ראה שאני די מבוהל וייעץ לי: ברגע שאתה רואה בעל חיים שאינו מתנהג כרגיל, קח אותו ותבודד אותו. הוא  הרגיע ונתן לי בטחון רב להמשיך.

 

כאשר חזרתי מהעבודה בריכוז משקי-החי, התחילו לדבר על יזמויות. חנוך צימנד ואני חשבנו איך לפתח את התיירות אצלנו, והגינו רעיון לפתוח מסלול הליכה, שיתחיל במשק-החי שלנו - בו נקים חדר הקרנה ונקרין לבאים סרטון על ב"א ? הוא יעלה ממערב לבתי האירוח לגן היפני, ומשם, דרך הספארי, למרגלות הגלבוע, עד למזרח הקיבוץ (המוזיאון של דוד נחום טרם הוקם). נראה שהקדמנו את זמננו, והתגובות היו: מה הוא מדמיין לעצמו? מה הוא מבלבל את המוח?בינתיים התרחש המשבר הגדול שנבע מהאופן בו הפרידו אותי מהמשק ? עליו איני רוצה לדבר כעת ? והתוכנית ירדה לטמיון.

 

כתב: מיכאל