נובמבר 2007

ציונות למרגלות הגלבוע

מרכז הקליטה במוסד גלבוע מציין חמישה חודשים לפעילותו והוא הגדול מסוגו בארץ. מדוע חשבו תושביו כי הובאו למדבר? על מה שבתו לאחרונה? שיחה עם מיכה ולדן, מנהל המרכז מטעם הסוכנות, שנהנה מכל רגע בעבודתו

הביקור שלי במרכז הקליטה לווה בסקרנות רבה: עניין אותי לראות מה השימוש המחודש שנעשה במבנים השונים, אליהם הייתי קשור שנים רבות. ובכן, האולם המרכזי בספריה, ללא מדפים וספרים, משמש לבית-כנסת ולאולם כינוסים. ליד הקיר הדרומי ניצב ארון-קודש ובתוכו ספר תורה מהודר, שהובא ע"י תושב ירדנה לראש-השנה ולטקס ה"הקפות" והושאר במקום ע"י כתרומה. הכיתה הצפונית, ששימשה "חדר המחשה", משמשת כיום את סניף תנועת "בני עקיבא". בית ההנהלה עבר גם הוא הסבה. נמצאים בו משרדי היזם, ושם פגשנו את ויטלי מושקוביץ, האחראי על תחזוקת האתר מטעם היזם. שני החדרים הדרומיים הוסבו לאחת משתי המרפאות (השנייה נמצאת בחדר המוסיקה), כאשר את מקומה של נטע בן-רעי תפס הרופא ד"ר בלומברג, ואילו משרד המנהלות הפך למרפאה ואת מקום שולחנן תופסת מיטת טיפולים... חדר האוכל הפך לתשע כיתות לימוד, במטבח נמצאים המשרדים של עובדי הסוכנות, ואילו משרדו של מיכה הוקם במה שהיתה האקונומיה... בעת שהגעתי התקיימה במשרדו ישיבה, בה השתתפו מספר נערים. מיכה מסביר: "את בני ה-16 ומעלה מוציאים לתוכניות חינוכיות ולפנימיות ברחבי הארץ. החבורה הזו מיועדת לצאת לערד ומכיוון שהדברים לא הסתדרו, הם נקטו בנשק השביתה, כדי לזרז את יציאתם. אין זו פעם ראשונה שהם שובתים, ואני מניח שיש מי שמכוון אותם לכך. השיחה עם הנערים היתה טובה, הם הבינו שלא היה מקום לשביתה וסיימנו אותה ברוח טובה".

עד לשבוע האחרון מנה המרכז כ-400 איש, מהם 230 ילדים. בשבוע שעבר הגיעו עוד 10 משפחות, דבר המעלה את מספר האנשים כאן ל-470 בערך. המרכז עדיין אינו מלא. הוקמו בו 140 יחידות דיור למשפחות ובסך הכול הוא יכול להכיל כ-620 איש. מדי חודש מגיעים לארץ כ-300 עולים מאתיופיה והסוכנות מחלקת אותם בין במרכזי הקליטה. יש לדעת כי גודלו של מרכז קליטה בדרך כלל הוא 200-250 איש, כך שהמרכז כאן הוא כפול בגודלו, ובהתאם לכך גם התקנים. במרכז פועלת מערכת חינוך ענפה: פועלות כ-10 כיתות לימוד למבוגרים, הלומדים בשעות לפני הצהריים עברית, ואחר הצהריים משלימים לימודי יהדות, כחלק מההכנה לגיור, אותו הם אמורים לעבור לאחר 10 חודשים בהם ישהו במרכז.

מיכה: "יש להם יום עמוס מאוד, ויש הטוענים כי צריך להוריד מהם את העומס. הם מתייחסים ברצינות ללימודים ומקפידים לא להחסיר שיעורים, משום שהם יודעים שהצלחה במבחן הגיור הינה מעין 'כרטיס כניסה' לחיים במדינה. "התכנים הלימודיים מוכתבים מלמעלה. הרב חיים דרוקמן, לשעבר ח"כ, מונה לעמוד בראש יחידה האחראית על גיור העולים מאתיופיה, והוא למעשה הקובע בתחום זה. "לגבי הילדים ובני-הנוער, הם לומדים במוסדות רבים. לצערנו, סירב ראש עיריית בית-שאן לקבל אותם לבתי הספר בעירו, בטענה כי לא יידעו אותו מראש באשר להקמת המרכז. מנהלי בתי הספר דווקא היו רוצים להכניסם, משום שהדבר כרוך בהוספת תקנים, כיתות ותקציב, אך אינם יכולים לפעול ללא הסכמתו. "לפיכך הילדים לומדים בבתי ספר שונים. מדי בוקר מגיעים לכאן שמונה אוטובוסים ומסיעים אותם לגוש ביכורה, לשדה-אליהו (שק"ד), טבריה, לביא, מגדל-העמק ואלייקים. כל בית ספר יכול לקלוט כיתת "קלט" אחת, של 22 תלמידים ובה הם לומדים, בנפרד, אך משולבים בפעילויות בית הספר". הקיבוצים הדתיים, כך למדתי ממיכה, לקחו על עצמם את הפעילות החינוכית והחברתית בשעות אחר הצהריים וקיבוץ מירב אף הגדיל לעשות ואימץ את המרכז. גם תנועת "בני עקיבא" פועלת. מיכה: "פניתי אל יואל מרשק, ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית, והצעתי לו להיכנס, אך הדבר לא נראה לו".

בעת שסיירתי עם מיכה בכיתות פתחנו את אחת הדלתות והופתעתי לראות שהמורה בכיתה הוא שמאי וסרמן, חבר חפצי-בה, המלמד עברית וחשבון, השמחה בכיתה רבה והכול נהנים מהשיעור. באשר לילדים בגיל הגן ופעוטונים, גם הם פזורים ברחבי יישובי העמק, לרבות קיבוץ חפצי-בה, שהכניס 12 ילדים למערכת החינוך שלו בגיל הרך, משקיע בכך ואינו מצטער על המהלך. מיכה מציין לשבח את רלי גלזר ורוני הופמן, מזכירת חפצי-בה ומנהל הקהילה שלה, שנרתמו בנחישות וקלטו אותם היטב.

- האם העולים רשאים לצאת מהמרכז ולנסוע לכל מקום שיחפצו בו?

 הם אכן חופשיים להסתובב בארץ כרצונם. פעם בשבוע אנו מסיעים אותם באופן מאורגן לשוק בבית-שאן. מכיוון שמערכת הלימודים מחייבת, אינם פנויים לנסיעות סתם כך, אך בסוף השבוע רבים נוסעים לבקר ולהתארח אצל בני משפחתם ברחבי הארץ. כאשר הם נאלצים לנסוע לקופת-חולים או לבית החולים, אנו מצמידים להם בדרך כלל מלווה, כדי להקל על התרגום, ההתמצאות ויצירת הקשר עם גורמי הרפואה. צריך להבין שבאתיופיה הם חיו בסביבה עירונית. כאשר הגיעו לכאן, כולנו ציפינו שידעו להעריך את יופיו של המקום המטופח, אבל בשבילם ירוק מתקשר לכפרים בשטח המדברי, ולכן היו ממש מאוכזבים מכך ששלחו אותם ל"מדבר" (כך הם רואים זאת) ולא הושיבו אותם בעיר, שבה יוכלו לצאת לבלות, לקנות ולהתרשם... הצוות במקום גדול במיוחד וכולל 22 איש, בהם אם-בית, מנהל-משק, עובדים סוציאליים, מדריכים, "סומכות", צוות בריאות ואנשי ביטחון. "לו הדבר היה תלוי בי", מבהיר מיכה, "הייתי בוחר את כל אנשי הצוות מאנשי העדה, כדי שייחסך הצורך לתרגם, אבל כאשר אני נבחרתי לתפקידי חלקם כבר נבחרו". "סומכות" הן בחורות אתיופיות שתפקידן ללמד הילכות חיים: איך להתנהג בכל מקום, הרגלי ניקיון והיגיינה, מושגים בבריאות מודרנית. וישנן גם "חונכות", הנמצאות כאן בכל יום בשעות אחר הצהריים, למשך שלוש שעות, והן משחקות עם הילדים, מגננות אותם ועוזרות בהכנת שיעורים. על קבוצה זו נמנית גם ענבר קליין שלנו. אני רוצה לשבח במיוחד את החבר'ה הישראלים יוצאי העדה ? הם פשוט נהדרים! למרות שהמשכורות שנותנת הסוכנות נמוכות, הם משקיעים בלי חשבון ובלי חישוב זמן. חדורי תחושת שליחות ומסורים באופן מרשים. לפני שבוע היו לנו כאן שתי לידות ושתי "סומכות" נסעו עם היולדות לבית-החולים. הגיעו, כמעט נסעו הביתה, אבל שקלו רגע והחליטו להישאר עימן בזמן הלידה, למרות שידעו כי לא יקבלו כל גמול כספי על כך. שאלתי אותן: "מדוע נשארתן, זה הרי בית-חולים, יהיה מי שידאג להן", והן השיבו: "כאשר אנחנו ילדנו, מאוד שמחנו שמישהו שאנו מכירות נמצא לידנו"...

- איך אתה מקיים קשר ישיר עם העולים?

אני נפגש הרבה עם העולים. מקיים עימם שיחה כללית בכל שבוע, באולם הספריה, בה אני מוסר מידע ושומע תלונות. אני מרבה להיכנס לדירות, עם מתורגמן, למרות שפעמים רבות אנו מבינים גם ללא התערבות המתורגמן. למדתי להבין הבעות פנים ושפת גוף. אני מרבה להסביר ולהזהיר בתחומים שבהם אני חושב שצריך להתערב ולהדריך.

על מה מתלוננים?

הסברתי את אכזבתם מכך שנשלחו לאזור כפרי. רובם באו לכאן בחודשי הקיץ ומכיוון שאין מיזוג בדירות, הם סבלו מאוד. אחר כך סבלו ממכת היתושים, שממש שיגעו אותם. באחת השיחות אמרתי להם: "שנים חיכיתם לתורכם לעלות. באתם ישר לדירות מוכנות במקום מסודר ומטופח, קיבלתם 'סל קליטה', יש לכם מדריכים, אתם לומדים, מקבלים טיפול רפואי, מסיעים אתכם לכל מקום, מקשיבים לתלונות ופועלים לתיקון הדברים ? על מה בדיוק יש להתלונן?". בדרך כלל לאחר שהם כועסים, מתלוננים או שובתים, הם באים להתנצל.

 - האם חברי בית-אלפא או מוסדותיה יכולים לעשות משהו למען המרכז ותושביו?

האמת, הכול מאויש, איננו זקוקים, ישנה התנדבות עצומה מכל הקיבוצים הדתיים ותנועת בני עקיבא. שאלו אותי ולא ידעתי להגיד מה עוד נחוץ. לפעמים אני חושב: אולי טוב שאין קשר ובעיקר שאין טענות. אספר לך קוריוז: כבר לפני זמן ענבל ואלישע כהן טענו בפניי שלקחו צעצועים שלהם שהיו מונחים ליד ביתם. ענבל ירדה למטה, שם חיכה לה מדריך, שהלך איתה, הם מצאו הכול, אספו ולקחו בחזרה. נשמתי לרווחה. למחרת בא אליי אלישע ואמר: "במחשבה נוספת, החלטנו לתרום אותם למרכז, והוספנו עוד קצת"...

- איך אתה מרגיש בעבודתך זו?

 אני מרגיש טוב מאוד, למרות שאני עובד מאוד קשה. ילדיי אומרים: "ככל שאבא עובד יותר קשה, מצבו יותר טוב"... מדובר ביום עבודה ארוך, הכולל טיפול בעשרות רבות של בעיות, רבות מהן לא צפויות. אני מגיע מאוחר, עייף והרוס, אבל כולם יודעים שאפשר לטלפן אליי בכל שעה, אם צריך. אני משתלט על העניינים, ומבין שמדובר בעבודה תובענית, במחויבות טוטאלית. במכרז זכיתי די במקרה, ניגשתי ממש ברגע האחרון, וזו היתה הפתעה שהועדפתי על פני אנשים מתוך המעגל של הסוכנות. אני מרגיש שאני עושה משהו חשוב. בארץ, כאשר אומרים "ציונות" מחייכים, כלומר "כאילו", אבל זו ציונות לשמה. אני מרוצה בגלל שתי סיבות: ראשית, מה שאני עושה מתאים לי; ושנית, פתרנו את בעיית המקום ? אתר גלבוע - שעמד ללא שימוש במשך כמה שנים. אני שמח שמצאנו לו שימוש מכובד ומכניס.

כתב: מיכאל

"מה שעושה חיה אחת לילד, לא עושים חמישים פסיכולוגים"

 

 כאשר מדברים על סגירת משק-החי, מן הראוי לזכור גם כיצד הוקם ועל-ידי מי. שיחה עם יוסי סיון, שהפך לפני שנים לבר-סמכא בנושא גידול בעלי חיים ובעצמו סייע ודחף להקמת מאות משקים בקיבוצים.

 עד שצמח משק החי, נזכר יוסי סיון, הייתי צריך לעבור קשיים רבים, משום שלא הבינו מה אני רוצה. גם כשכבר התחלתי להקים אותו, שמו לי הרבה מקלות בגלגלים, ורק הרצון העז שלי להקים את משק, סייע בידי להתגבר על כולם. במשך השנים בהן התקיים המשק, ניתנה הזדמנות לכל מי שהשמיצו אותו לבקר ולהתנצל. ואמנם, לא מעט מהם טפחו על כתפי והודו: כל הכבוד! זה היה הנצחון הגדול שלי.

 

 

בראשית שנות ה-60 נשלחתי לקיבוץ סער במסגרת שנת שירות, ושם הכרתי את "אייבי" (אביתר נבו, לימים פרופ' לביולוגיה), ספרתי לו על רצוני להקים משק-חי והוא מאוד עודד אותי. הוא סידר שיקבלו אותי ב"אורנים", כדי ללמוד ביולוגיה. דניאל הכהן, שראה עד כמה הנושא חשוב לי, הציע: "דבר עם אבא שלי (אליעזר הכהן), ישנה מגמה בבית-אלפא לשים דגש על השכלה גבוהה ? יתנו לך ללמוד".
 גם מסע גדול מתחיל בצעד אחד תוך כדי הלימודים התחלתי להביא חיות למה שהיה התחלה של משק חי, כאשר את הכלובים הראשונים בנה "הייקו", בעלה של לאה נייגר. הבאתי חוגלות, ארנבות, זוחלים, חיות שתפסתי בשדה ובטיולים. יוזק, ששימש מרכז המשק בבית-אלפא כאשר חזרתי מסער, הציע: "תיכנס לשמש עוזר ליצחק יהלום, חצרן בתי הילדים, ועם העבודה תתחיל להקים".קבלתי את הצעתו, הצטרפתי לעבודה בחצרנות והתחלתי לבנות כלובים ולהחליף חיות עם משקים אחרים. באותן שנים היו רק מעט משקי-חי בקיבוצים, אולי שישה-שבעה, והרציני שבהם פעל בקיבוץ המעפיל, מבוסס על בעלי-חיים צבעוניים, שמשכו את הילדים. נסעתי, בקרתי, למדתי ואימצתי את שיטתם.באותה עת חשבתי שאקים את המשק לילדים בעלי צרכים מיוחדים, משום שזו היתה התפיסה.תוך כדי הפעלה אמרתי לעצמי: למה שלא אעשה משק-חי לכל הילדים? ואכן, המשכתי להרחיב, כאשר התפיסה שלי אמרה לא להחזיק שום חיה שאוכלת בשר, כדי למנוע מילדים צורך להתמודד עם בעיות לא נעימות. גידלתי חיות שניתן להאכילן בירקות, גרעינים ולחם, בדרך כלל שאריות מהמטבח, לפני שיזרקו אותם.תקציב לא קבלתי וכל פעולת ההרחבה בוצעה באמצעות חברים, איתם ביצעתי החלפות.למזלי, ידעו חברי ועדת החינוך בקיבוץ להעריך את יוזמתי, וכעבור זמן הציעו שאפסיק את העבודה בחצרנות ואתמסר לעבודה במלאה במשק, כאשר אני לוקח על עצמי את נושא הטיולים של חברת הילדים ואת יצירת הקשר בין הילדים למשק.יחסם של חברי ב"א וממלאי התפקידים בה אליי ואל יוזמתי היה שונה: אני זוכר כיצד שייקה אברמוב בנה והתקין עבורי כלובים לגידול הקופים, כיצד אישר לי מנחם אגמון מדגרה מיוחדת, והיה גם מקרה שניצלתי היעדרות של מרכז-המשק, כדי לבנות את הגדר החיצונית, ללא אישורו. אני חשבתי שההפרדה בין החיות לילדים חשובה והכרחית ולמעשה קבעתי עובדה. כאשר חזר, כעס מאוד על המעשה שעשיתי ואיים להוריד את הסכום מתקציבי...

אטרקציות והחלפות

אני זוכר שנפלו לידי מספר תרנגולות "פולניות", עם נוצות על הראש, כאילו רק ביקרו במספרה. גידלתי כמויות מהן ע"י הדגרה והתחלתי להחליף. היה להן ביקוש רב וכך יכולתי להשיג חיות שלא היו בידי.אחר-כך הגעתי לנושא הפסיונים, מביניהם "פסגת הרצונות" שלי היתה להגיע ל"פסיון צייד". כשהצלחתי להשיג את הזוג הראשון, ניסיתי לעשות ריבוי, אך הם לא דגרו. התחכמתי להם ע"י כך שלקחתי את הביצים ופעלתי כך שתרנגולות רגילות ביצעו את הדגירה ובעזרת פעולות נוספות הבאתי אותן לבקיעה, וכאשר נולדו הראשונים לא היה מאושר ממני. אבל אז למדתי שלגדל פסיון קטן ללא אימא קשה מאוד, משום שהוא מת כמעט מיד. התייעצתי עם מומחה שהסביר לי שהדבר נובע ממחסור בוויטמין מסוים, ואף לימד אותי מה להוסיף לאוכל כדי להתגבר על כך.התחלתי להביא "פסיוני זהב", ובני הזוג התפרסמו בטקסי החיזור והאהבה שלהם. בעונת האהבה הם נתנו הצגה אדירה, כאשר הזכר פותח כנפיים ורודף אחרי הנקבה, שמצידה פותחת בריקוד מרהיב. אתה מתבונן בריקוד האהבה שלהם, ומתחיל להבין איך נוצרו טכסי החיזור של האפריקאים, למשל.עבדתי הרבה עם גן החיות התנכ"י בירושלים, ונוצרו בינינו יחסים מיוחדים. המנהל ביקש שאתפוס ברווזי מים בבריכות שלנו ? לשם כך קבלתי אישור להשתמש ב"תרדמון", הייתי היחידי שקיבל אישור כזה -  ובתמורה שלח לי את הקמרונים הראשונים. כעבור זמן נתן לי קרא קול שחור, שהזדווג איתם ושיבח את הגזע.קבלתי ברבורים מגן החיות התנ"כי. בשלב מסוים הבאתי אותם לנחל האסי בניר-דוד וסיכמתי עם האחראי שם שיקצה שטח בו יוכלו להתרבות. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שאנשים נהגו לדוג בנחל. הברבורים קנו את הפיתיון, מיהרו לבלוע את הדג, בהזדמנות זו בלעו גם את קרס החכה, ומתו כתוצאה מכך.גידלתי במשך שמונה שנים ציפור "מיינה", עד שהשגתי מיינה נוספת מרופא, שהתייאש ממנה לאחר ששיגעה אותו. הסתבר שהם זוג וזו היתה ההטלה הראשונה בארץ. כך, למעשה, פעלו כל מי שקיימו משקים ? החלפות רבות ככל האפשר. עם הזמן יצא שמי בכל הארץ ומשק החי שלנו היה ידוע כיפה ביותר מסוגו.

המשק כגורם מחנך

אף פעם לא שכחתי את המטרה העיקרית שהצבתי - החינוכית. הטרידה אותי השאלה: מה לעשות כדי שלילדים יהיה מעניין והם ירצו לעבוד במשק? אז פיתחתי את שיטת "הגידול האישי", על-פי מה שלמדתי ב"אורנים" על מה שנקרא "החתמה": מה שתראה לבעלי חיים מסוימים ב-16 השעות הראשונות יוטבע אצלם, ואחרי מי שתרגיל אותם ללכת באותן שעות ? אליו יתקשרו ואחריו ילכו. למדתי שיש לתת עדיפות בהחתמה לנקבות, משום שהן נוחות יותר וסיכוייהן רבים יותר להיקלט בעדר אחר-כך. יש בכך גם סכנה: אם אני מגדל, למשל, עופר, הוא "ישחק" עימי כאשר יגדל ויתפתחו קרניו, כאילו גם אני צבי, ואם לא אזהר הוא עלול לנגוח ולפצוע אותי. אם הוא מוחתם, בבוא העת לא "יעלה" על הנקבה. גיליתי שכל מהלך ה"החתמה" וגידול החיות נותן פתרון מעניין ומשמעותי לילדים שאינם רוצים ללמוד. מורות שהרימו ידיים וביקשו שאציל ילדים, הופתעו לגלות מה העבודה עם החיות עשתה להם. אגב, העניין הזה שימש אצלי טיעון ונימוק בכל פעם שבאתי לקיבוץ במטרה לשכנע ועדת חינוך מקומית להקים משק-חי.ביצעתי ממש למידה עם הילדים: במקום לספר להם מה קורה בטבע, הרגלתי אותם לבצע תצפיות ולעקוב מקרוב, וללמוד לשאול שאלות. כל מי שזוכר את שנות הלימוד הראשונות, עד כיתה ו', הילדים סקרנים וצמאי-דעת, עוקבים בפה פעור ובאוזניים מוגדלות, כיף לעבוד איתם. על כל שאלה שהעלו, הצעתי: בואו ניקח את בעל החיים, נגדל אותו אצלנו ונלמד את התשובות מתוך התנהגותו. לפעמים קיימנו משמרות של תצפיות לאורך כל היממה, כדי לא להפסיד שום שלב.ביצענו מה שנקרא "למידה עצמית", שהיא, כידוע, שיטת הלמידה היעילה ביותר, וכיום שוב מנסים להפעילה במערכת החינוך.לפעוטונים הצמדתי עכברים, לגנים הצמדתי אוגרים ולידי בית-הספר את יוני "תור הטבעת".  ממני קיבלו מזון וייעוץ. מה שעוד למדתי, בימי החופש לאסוף אותם חזרה אליי, וכך הבטחתי שלא ימותו. אגב, באחת השנים הסתובבה אצלנו מפקחת, התרשמה ממה שנעשה פה, ובסוף השנה, בעת הכנס השנתי, הוענקו פרסים לתמר בינימוב ולי על שיטות עבודתנו עם הילדים.באחת ההשתלמויות אמר לי מפקח: "מה שחומר אחד עושה לילד, לא יצליחו לעשות 50 פסיכולוגים"... לימים התברר כי ישנה מדור לטיפול במשקי-חי בקיבוץ-הארצי ומהאגף לחינוך התיישבותי פנו אליי בבקשה שארכז את המדור. הסכמתי, נכנסתי לכך במלוא המרץ והעליתי אותו על פסים אחרים. קיימתי השתלמות שבועית קבועה, בה ניסיתי לשכנע את המתעניינים לפעול בשיטה שהוקם המשק בבית-אלפא.בהשתלמויות האלה עסקתי בטיפול בבעלי חיים, וגם נושאים כמו: גידול אישי, הפעלת ילדים חריגים במשק-החי, ואיך לגדל יוני-דואר ולהפעילן.
השימוש ביוני דואר, הוא תחום שמאוד פתחתי בב"א. ילדינו יצאו לטיולים ברחבי הארץ עם היונים ובשלב מסוים צירפו אליהן מכתב ושילחו אותן הביתה. כאן קיבלו את המכתבים ובדרך כלל תלו אותם במסגרת על לוח המודעות. מי שעזר לי בנושא עם היה משה לוי, שנהג לקחת עימו יונים במכוניתו ולשגר אותן ממקומות שונים בארץ.
 לאט לאט גדל מספר המשקים המבקשים להצטרף למעגל, הביקוש להשתלמויות גבר ואז הודעתי כי המדור יתמוך בכל קיבוץ שיקים משק, בשני תנאים: על הקיבוץ לשלוח אדם ללמוד את הנושא, ולהשתתף במחצית מההשקעה, "לירה מול לירה". הטרחתי עצמי לקיבוצים בכל הארץ, סיפרתי מה מתחולל בב"א, וההתלהבות גברה. בארבע השנים בהן ריכזתי את המדור, גדל מספר המשקים מ-11 ל-280! ביצעתי עבודה אדירה בכל הארץ. לאחר 4 שנים כה מאומצות עייפתי. בהשתלמויות שקיימתי הופיעו פסיכולוגים העוסקים בעבודה עם בעלי חיים, מומחים שהציגו שיטות הזנה, וכן מומחים שהציגו מחלות שבני אדם יכולים להידבק בהן מחיות. העניין הזה מאוד הדאיג אותי, משום שנהגתי להביא עימי, למשל בעת שירות מילואים, חיות כמו: חרדון-הצב, ירבועים ועורבים, בלי שאלה יעברו כל בדיקה. לפיכך השתתפתי בקורס מיוחד שהתקיים במכון וייצמן ואשר עסק במחלות משותפות. המרצה היה מב"א בעברו והעניק לי יחס מיוחד. הוא ראה שאני די מבוהל וייעץ לי: ברגע שאתה רואה בעל חיים שאינו מתנהג כרגיל, קח אותו ותבודד אותו. הוא  הרגיע ונתן לי בטחון רב להמשיך.

 

כאשר חזרתי מהעבודה בריכוז משקי-החי, התחילו לדבר על יזמויות. חנוך צימנד ואני חשבנו איך לפתח את התיירות אצלנו, והגינו רעיון לפתוח מסלול הליכה, שיתחיל במשק-החי שלנו - בו נקים חדר הקרנה ונקרין לבאים סרטון על ב"א ? הוא יעלה ממערב לבתי האירוח לגן היפני, ומשם, דרך הספארי, למרגלות הגלבוע, עד למזרח הקיבוץ (המוזיאון של דוד נחום טרם הוקם). נראה שהקדמנו את זמננו, והתגובות היו: מה הוא מדמיין לעצמו? מה הוא מבלבל את המוח?בינתיים התרחש המשבר הגדול שנבע מהאופן בו הפרידו אותי מהמשק ? עליו איני רוצה לדבר כעת ? והתוכנית ירדה לטמיון.

 

כתב: מיכאל

 

נציב קבילות הציבור

לפני כשנתיים קיבלה על עצמה רבקה גולדנברג תפקיד של "רכזת רווחה", בלי שהוגדר בפניה במה מדובר. עם הזמן יצקה בו תוכן וקבעה שיטה, והיום אפשר רק לשאול: איך לא חשבנו על כך לפני כן?

כאשר יצאתי לפנסיה מעבודתי בחינוך לפני מספר שנים, נזכרת רבקה גולדנברג, היה לי ברור שארצה למלא תפקיד חברתי כלשהו בקיבוץ. עד אז הייתי שקועה ועסוקה בנושאים הקשורים לחינוך, ולא היה לי זמן להשתלב בפעילות בקיבוץ. ניגשתי תחילה למכרז על תפקיד "רכזת שיקום", וכאשר נשאלתי מדוע אני מעוניינת בתפקיד, השבתי שאני רוצה לתרום ולהרחיב את התמצאותי בתחומים נוספים. בתפקיד זכתה אז יהודית זיידנברג, איתה אני מרבה לשתף פעולה, משום שיש קשר הדוק בין התחומים בהם אנו עוסקות. כעבור זמן התפרסם מכרז לתפקיד "רכזת רווחה", ניגשתי אליו וזכיתי בו. איני יודעת מי בדיוק יזם את הקמת הגוף הזה ? "ועדת רווחה" ? אך הבנתי שהדבר נבע ממחשבה שבעקבות השינוי יתעוררו בעיות שונות אצל חברים וצריכה להיות כתובת שאליה יפנו בבעיות ? אם כי איש לא ידע אילו בעיות ומה תהיינה הפניות ? והגוף הזה יצטרך לטפל בבעיות ולתת להן תשובות. רק כאשר נכנסתי לתפקיד אקט אכזרי יותר ומחייב הסקת מסקנות, יותר מאשר שיפור התיפקודולמדתי את פרטי מודל השינוי, למדתי שישנם נושאים לא מעטים שלא נסגרו היטב ב"חוברת הצהובה" ולא הוגדרו עד הסוף.

- האם מי שמינה אותך, הבהיר לך מה מצפים שתעשי? איזה מנדאט קיבלת?

לא נאמרו לי דברים כאלה, והינחו אותי: תבני את התפקיד לפני הבנתך, המציאות תקבע לך את סדר היום. למעשה, עוד היום אני עדיין בונה את התפקיד, משום  שבכל פעם נוסף נושא חדש שיש לטפל בו. בעלי תפקידים בכירים נעזרים בי בעניינים שונים, בעיקר היכן שנדרשת הסברה וניהול משא-ומתן רגיש וממושך. למשל, בעת שאנשים, בדרך כלל מבוגרים, מתבקשים לעבור לבית הסיעודי, וכעבור זמן, כאשר מתברר כי ישהו במקום עוד זמן רב - ולפיכך יצטרכו לוותר על דירת הקבע שלהם - אני נכנסת לתמונה, מסבירה להם את החלטות הקיבוץ ואת המדיניות בנושא ומנסה להביא את המהלך לסיום טוב וברוח טובה.כך גם בנושא של טיפול בבעלי חוב כלפי הקיבוץ, מהלך שהמזכירות יזמה לאחרונה,  ביקשו ממני להיות מעורבת ונעניתי ברצון.

 

- למי המחויבות העיקרית שלך? למימסד או לחברים?

גם וגם, אבל קודם כל לחברים שפונים אליי, מעלים בעיות או צרכים, ומבקשים שאפעל למענם ואייצג אותם. נבחרתי להיות חברה במזכירות. אני חושבת שנחוץ וחשוב לכל חבר קיבוץ להיות גם במקום הזה, כדי לראות מקרוב את הצד של העשייה ולקיחת האחריות, בתחומים חברתיים וכלכליים.בית-אלפא אמנם קיבוץ מסודר ומאורגן, אבל ישנם נושאים לא מעטים שלא נקבע להם במשך השנים תקנון ברור. המזכירות הבינה את הקושי שהדבר יוצר והיא רואה חובה לסיים כל מה שהחוברת הצהובה השאירה לא סגור.אני חושבת שהרעיון שהציעה המזכירות, בעקבות פניית "צוות דניאל", לערוך שאלון משוב לגבי מנהלים, בעלי תפקידים ורכזי ועדות, הוא נכון ובמקומו. ישנם חברים הנמצאים בתפקידים כבר שנים רבות, ומעולם לא קיבלו משוב על תיפקודם, ועל האופן בו הם מתייחסים לציבור. חלקם אינם מתחלפים והעובדה שאינם מקבלים משוב, גורמת לניתוק מצידם כלפי הציבור.בעיניי המשוב עדיף על הצבעה, שהינה אקט אכזרי יותר ומחייב הסקת מסקנות, יותר מאשר שיפור התיפקוד.

- במה את עוד עוסקת ?

אני משמשת מקשרת של העובדת הסוציאלית. אנו נעזרים בה הרבה וחברים מרבים לפנות אליה.אני מטפלת בנושא הקלנועיות, ביחד עם לאה סלע, רכזת הבריאות. חברים פונים אלינו, אנו מבקשות את אישור הרופא ואחר-כך פונות אל עמית לשם אישור תקציב לרכישה. אנו גם מטפלות בנושא התשלום עבור האחזקה, משום שהסבסוד לחברים הוא עדיין גבוה.תחום שבו מפעילים אותי ומשתמשים בי הרבה, הוא פניות מול בעלי מלאכה ואנשי מקצוע. חברים שמרגישים שלא יוכלו לפנות, או להציג באופן משכנע את צרכיהם, מערבים אותי ומבקשים כי אעשה זאת למענם.צריך גם לדעת שלאנשים בודדים קשה מאוד לפנות, לנהל מו"מ ולהיאבק על מה שהם חושבים שמגיע להם, או שהם זקוקים לו. מי שיש לו משפחה, נהנה מעורף ותמיכה. לבודדים, אני מעניקה את התמיכה.ישנו גם צד שני למטבע: ישנם חברים שנדרשת סבלנות רבה מצד בעלי המלאכה ורכזי ענפי שירותים כדי לתקשר עימם ולהגיע להבנות, ולא לכולם יש תמיד סבלנות לכך. אני נמצאת בקשר טוב עם בעלי המלאכה ורכזי ענפי השירותים ונענית ברצון לתווך ולגשר.לא תמיד אני רק מחכה שייפנו אליי, לא פעם כאשר אני מזהה אצל יחיד או משפחה מצב שדורש התערבות ועזרה, אני יוזמת פנייה בעצמי.

- משהו כמו "נציב קבילות הציבור"?

כן, אפשר לומר שבמקרים רבים זו הצורה הנכונה לראות את התפקיד.

 - את יודעת, רוב השנים עשו זאת מזכירים ורכזי מה שראנו "ועדת חברים" או "ועדה מיוחדת"...   השינוי בקיבוץ, למרות שלא היה קיצוני, יצר אצל חברים רבים חשש שלא יהיה מי שיתייחס אליהם ויטפל בענייניהם. בעיקר שלמימסד לא יהיה איכפת מהם. אני אמנם נציגת המימסד, שבאה מטעמו, אבל איני אינטרסנטית, אלא רוצה להבין את החבר. 

 

- הרי אין לך כל תקציב, איך את פועלת?

נכון, באמת לא עומד לרשותי כל תקציב. כאשר פונים אליי בנושא הכרוך בהוצאה כספית, לא בסדר גודל המתאים לטיפול ה"וועדה לערבות הדדית", אני מציגה את הפנייה בפני "פורום הקהילה", ואני שמחה לציין שדעתי נשמעת.

-  ציינת שאת גם חברת מזכירות. מה את יכולה לומר על תיפקודה של המזכירות? 

 

אני רואה עצמי כעוד נציגת ציבור במזכירות, איכפת לי שישמעו את הצד של החברים. אני שמחה על כך שאני נמצאת שם ומנסה להשפיע על החברים בכך שאני מביאה גישות ודעות אחרות. החבר?ת במזכירות איפשרה לי ללמוד מקרוב את המסירות הרבה וההשקעה של בעלי התפקידים המרכזיים, ולראות כמה איכפת להם בנושאים עליהם הם מופקדים, כמה שעות הם מקדישים לכך, כמובן שכל אחד בהתאם לכישורים וליכולות שלו.

אחד מהם הוא מייקל, המזכיר בכל פעם שהתנדב לתפקיד רכז מש"א למשך שנה אחת בלבד. הוא אדם מאוד מרכזי וחיוני, וקשה לתאר את המזכירות בלעדיו. תרומתו רבה והייתי שמחה אם היה נעתר להאריך את משך תפקידו ולא לפרוש במועד שקבע. 

  - האם לעיתים, בעת שפונים אלייך בבקשה כלשהי, את שוקלת את הפנייה ומסבירה לפונה כי אינו צודק ולא תוכלי לשמש שליחה מטעמו? 

 

כן, קורה, אם כי לעיתים נדירות. כאשר חשבתי שהפנייה אינה מוצדקת, אמרתי זאת ודבריי התקבלו.צריך להבין שרוב הפניות אליי אינן קשורות בהשתתפות כספית דווקא, אלא יותר בתיווך מול המימסד או רכזי ענפים. 

 

* * * * *

"צוות רווחה", אותו מרכזת רבקה, כולל גם את עמליה (רכזת קשישים), לאה סלע (רכזת בריאות), יהודית זיידנברג (רכזת שיקום) ומיכל'ה ולדן (אחות ורכזת הטיפול המיוחד). בישיבות מעלה כל אחת נושאים מהתחום בו היא עוסקת, ובו היא מבקשת להתייעץ. רבקה: "זהו צוות מעולה, הדיונים בו ארוכים ויסודיים. חשוב לי להדגיש כי לא עולים בו נושאים אישיים, שיש לגביהם חיסיון והם בבחינת צינעת הפרט".

 - ממה את נהנית בתפקידך? 

 

אני נהנית מהמפגש עם חברי בית-אלפא. יוצא לי להיפגש, בתוקף תפקידי, עם אנשים שאף פעם לא יוצא לדבר איתם. אני נהנית מהמפגש האנושי. השיחות עם אנשים תורמות הרבה, קודם כל להם וגם לי. חברים רבים ממש מחכים שמישהו ייכנס אליהם, יקשיב להם ויתייחס אליהם. אני משתדלת להקדיש זמן רב לכך. 

 - כמה זמן את מקדישה לתפקידך?

 יומיים בשבוע אני לומדת (תחום שנקרא "נאטורופטיה", מקצוע מרתק, שעליו אשמח לדבר בפעם אחרת), עוד יום אחד אני מקדישה לנסיעה לנכדיי, וכל יתר הזמן קודש לתפקיד. אני משתדל להיות זמינה, כולל שישי ושבת, וחברים יודעים כי בכל עת שיתקשרו אליי, יקבלו תשובה. הימים שלי מאוד מתוכננים, משום שעליי להספיק בהם הרבה. 

- מה לדעתך באישיות שלך, או בתכונות שלך, עוזר לך לעשות טוב את התפקיד?

ראשית, אני מקבלת כל אדם כמו שהוא. בעיניי האנשים שווים, ואיני בוחנת אותם לפי האינטלקט שלהם. לי חשובים הצדדים האנושיים, וכאלה יש לכל אחד, גם למי שנמצאים לעיתים בשוליים, ולא תמיד רוצים לדבר איתם, אבל כשאתה מתקרב אליהם, והם קצת נפתחים, אתה מגלה פן בלתי מוכר שלהם, את הצדדים הטובים והחיוביים.

 יש בי יכולת הקשבה ואיני מתעייפת מהצורך להקשיב, גם אם מדובר בשיחה ארוכה. יש לי סבלנות, אני אוהבת אנשים ויש בי רצון לעזור. 

 

  כתב: מיכאל  

המשימה העיקרית: להוריד את דיירי הקומות השניות

בקרוב תציין רמה הכהן חמש שנים של ריכוז נושא השיכון בקיבוץ, במהלכן רשמה מספר הישגים והצלחות. לאחרונה נכנס מרכיב חדש לנושא הדיור: במידה ויתבצע שיוך דירות, תהיינה דירות שבהן גרו אנשים ב"יום הקובע" ? ונפטרו בינתיים ? שייכות ליורשיהם. חשבתם על המשמעותיות?

לפני מספר שבועות התקיים טיול של "חוג המשוטטים" שלנו בעמק יזרעאל ובסיומו, בשעת ערב, הגענו לקיבוץ משמר-העמק. לו כיסו את עינינו ושאלו אותנו היכן אנו נמצאים, והיינו מביטים סביבנו, אני מניח שרובנו היינו עונים כי מדובר ביישוב קהילתי כלשהו. באזור בו הסתובבנו ראינו בתים יפים ומהודרים, ובצידם מגרשים בהם מתבצעת בנייה חדשה נוספת. הדירות, לפחות מבחוץ, ממש לא נראו "קיבוציות". מהחברים במקום למדנו כי לאחרונה החליטו לא להסתפק בדירות בנות 120 מ"ר, אלא לבנות כאלו שתשתרענה על 160 מ"ר! בקיבוץ כזה כדאי להיות רכז ועדת שיכון, חשבתי לעצמי...

כאשר נכנסה רמה לתפקידה עמד על הפרק פרוייקט הרחבת דירות ההשלמה, באמצעות הוספת יחידת שירותים. גם דיירי שיכון א-א-א דרשו להיכלל בפרוייקט וטענו כי בנוסף לכך שדירותיהם קטנות ומתוכננות לא טוב, על רובם לארח מדי פעם את בניהם שעזבו את הקיבוץ ואת משפחותיהם ויש להתאים את הדירות לאפשרות הזו. הקיבוץ העמיד תקציב לכך ? הוא נפרש על-פני יותר משנתיים ? והתקבלה החלטה כי ההרחבה תבוצע רק למשפחות שבהן שני בני הזוג מתגוררים בדירה - וההרחבות בוצעו. רמה: "זה היה כאב ראש לא קטן והתרוצצות רבה: לקבוע מדיניות, להשיג תקציב, לקבל את הסכמת הדיירים לתוכנית ? ולבצעה. כאשר סיימנו, הרגשתי שעשינו משהו חשוב למענם".

באותן שנים החליט מספר לא קטן של משפחות "לפרק את החבילה" ולהתגרש. בדקתי ומצאתי שאין החלטות ברורות בנושא. מחלקת החברה של הקיבוץ הארצי קבעה בעבר שבמקרה של גירושין, יש לדאוג שבתוך חמש שנים יביא הקיבוץ את החבר (או החברה) שעזבו את הדירה, לרמה שווה לבני הגיל, למעשה ? להחזיר לרמה שבה התגורר לפני הגירושין. רמה: "המדיניות הזו לא נראתה ריאלית למצב הדירות בבית-אלפא. קיימנו על כך דיונים והתייעצויות. אני סברתי שבעת גירושין הקיבוץ ייתן למי שיעזוב את הדירה פתרון מתוך המאגר הפנוי שיעמוד לרשותו, בלי התחייבויות לעתיד. מעל לכל התנגדתי לדעה שאמרה כי כבר לאחר הגירושים יש לתת למי שיוצא דירה באותה רמה, או קרוב לכך, משום שגם מי שיצא מגדל את הילדים ורצוי שיעשה זאת בתנאים טובים. "לכך נוספו עוד בעיות: כיצד נוהגים עם מי שאינו רוצה לפנות את הדירה? כאשר בא פרוד ומודיע כי הוא מביא אישה עם ילדים, האם להגדיל דירתו באופן אוטומטי? בסופו של דבר נתנו פתרונות לכל הבעיות, בהתאם למלאי שהיה קיים בקיבוץ בעת שהדברים התרחשו".

מדברים הרבה על נושא שיוך הדירות, אבל ככל שעובר זמן נראה שהעניינים רק מסתבכים ועוד מרכיבים נכנסים לתמונה. המדיניות בנושא זה אומרת כי כל מי שהיה בחיים ב"יום הקובע" ? מועד קבלת השינוי, אצלנו במרץ 2005 ? הדירה בה התגורר באותה עת שייכת ליורשיו.

רמה: "ישנן כעת בקיבוץ 12 דירות כאלה. הקיבוץ צריך להחליט מה יעשה בהן, וישנן שלוש אפשרויות:

? להכניס בהן שוכרי דירות ותושבים בלבד, שלגביהם אין בעיה של בעלות וזכויות על הדירות.
? להכניס צעירים, אבל להבהיר להם את הבעיה החוקית, ומכאן שדירה זו תהיה זמנית בלבד עבורם.
? בבוא העת, יפדה הקיבוץ את הדירה מהיורשים ? במחיר שייקבע ע"י שמאי מוסמך ? וכך יוכלו צעירים להתגורר בהן.

 ישנה שאלה אם יהיה לקיבוץ כסף לכך ואם ירצה להשקיע בכך? הפניתי את תשומת לב המוסדות לבעיה ובקרוב ייערך דיון ראשוני ועקרוני בנושא, משום שללא החלטה אין לדעת כיצד לנהוג לגבי דירות אלה ואולי כלפי כמה נוספות. אני מניחה שלא יחליטו להחזיקן ריקות. רמה נעזרת בוועדה, בה חברים: עמית דגן, דוד נחום, מוטי הורוביץ, לאה'לה נחום (האחראית על דירות הצעירים עד גיל 30) ואפרת אליעז (נציגת ציבור).

רמה: "זהו הרכב נכון ויושבים בו כל בעלי התפקידים שצריכים להיות מעורבים בנושא. רציתי עוד נציג או שניים מהציבור, אבל מההרכב המקורי היתה פרישה. אני רוצה להדגיש ולשבח את שיתוף הפעולה שיש לי עם עמית. היו נושאים שרק הוא, כאדם מהחוץ, יכול היה לחתוך ולומר בפנים. אני בהחלט רוצה להודות לו על שיתוף הפעולה. רבקה גולדנברג, רכזת הרווחה, עוזרת לי מאוד בטיפול בבעיות רגישות, שבהן צריך לשכנע, או כאשר צריך לייצג אינטרס של חברים שאינם רוצים או אינם יכולים לעמוד מול המימסד, או במקרים שצריך ללוות חברים בנושא הקשור לשיכון לאורך זמן.

כאשר שואלים את רמה מה היא הבעיה (בה"א הידיעה) בנושא השיכון, היא משיבה ללא היסוס: דיירי הקומות השניות! מיומה הראשון בתפקיד הקדישה רמה זמן ומחשבה למציאת פתרונות ועלו מספר רעיונות:

? התקנת מעליות (לא "מעלונים", מדגישה רמה, אלא מעלית של ממש), אם כי ברור שמדובר בכמה עשרות ומחירן יקר. באשר לביצוע: בכל פעם שתעלה בעיה של חבר או משפחה שלא יוכלו לעלות לקומה השנייה, ולא תימצא דירה להעבירם, תותקן להם מעלית.

? דניאל הכהן הציע כי הקיבוץ יעמיד סכום של שישה מיליון ?, פרוס על-פני מספר שנים, בהם יחברו דירות בקומה הראשונה של בתי שיכון "השלמה ישן", וכך, במשך מספר שנים, תיפתר הבעיה.

? בזמנו התקין שלמה נייגר מדרגות מיוחדות בביתה של תמרה, באופן שהמדרגות מתונות מאוד, כך שאינך מרגיש כאשר אתה עולה או יורד. רמה מציינת כי הציעה פתרון כזה לעוד אנשים אך נדחתה, ואפשר להבין למה, אבל ההצעה קיימת והיא הזולה ביותר.

"אם יש בי תיסכול מהתפקיד, זו העובדה שלא הצלחתי לעשות משהו בעניין. אם אתה שואל אותי מה באמת רציתי לעשות, ולא הצלחתי, זהו העניין. אגב, גם בנושא זה, אם יתבצע 'שיוך דירות', צפויות בעיות לא פשוטות הנובעות מכך שישנו פער בערכן של הדירות בשתי הקומות, ומכך שדיירי הקומות השניות לא יהיו מוכנים לכך שזו תהיה דירתם הקבועה, וידרשו העברה לקומה ראשונה או פיצוי נאות על הפער".

התקציב העומד לרשות הוועדה נקבע בכל שנה מחדש. הוועדה עושה הערכה של הפעולות אותן תרצה לבצע, מתמחרת אותן, ומגישה הצעה תקציבית לתוכנית ההשקעות של הקהילה. לפני שלוש שנים נתקבלה החלטה "מהפכנית" ש"שיעבדה" לשנה אחת את כל תוכנית ההשקעות לטובת פתרונות בתחום השיכון. "אחד הסעיפים בתוכנית, שיפוץ בית אריק הולדהיים ועוד שני דיירים, יתבצע סופסוף בשנה הקרובה", מבהירה רמה. ואם מדובר בתקציב, מדגישה רמה את הצורך לטפל בבתי שיכון "השלמה ישן", המוחזקים במצב גרוע, ממש "סלאמס", והן נהרסות. רמה: "זה צריך להיות אינטרס של הקיבוץ לתחזק את השכונה הזו ולחבר דירות, שייתנו אפשרות לקלוט משפחות עם ילדים".

לסיום אני שואל את רמה: את מתארת בכמה כאב ראש והתרוצצות כרוך התפקיד ? תיאום עם בעלי מלאכה, השגת אישורים, משא-ומתן עם חברים ושכנועם ? מה, בעצם, מחזיק אותך בתפקיד? רמה: "תתפלא, גם אני שואלת את עצמי לא פעם את השאלה הזו. אגב, אמרתי לעצמי שעד שלא אראה שמתחילים לבנות למשפחת תלמי, לא אפרוש... אני אכן נמצאת כעת על פרשת דרכים: ייתכן ואגיע למסקנה שעליי לפרוש בקרוב מעבודתי באירוח, שהיא קשה עבורי, ואז דווקא יתפנה לי זמן שבו אוכל לטפל בנושא השיכון. ההנאה מהתפקיד מתרחשת כאשר אני מצליחה לפתור בעיות של אנשים, או לעיתים של שכבה שלימה, ולהביאן לסיום מוצלח. אין הרגשה טובה מזו. כאשר זה קורה, ואנשים מודים לי במילים חמות, אני מרגישה שזהו הטעם והצידוק לעיסוק בנושא, והדבר נותן לי כוח ודחיפה להמשיך"

כתב: מיכאל