אוקטובר 2007

פרעתי חובי לפשקה

 עדנה מן מספרת כיצד נולדה אצלה היוזמה לתערוכת ציורי בנימין רוזנבאום

העבודות של בנימין נמצאות חלקן בארכיון שלנו וחלק אחר ? הקריקטורות הגדולות ? בגבעת-חביבה. תמונותיו נמצאות בידי חברים ובמועדון לחבר. בארכיון שלנו נמצאים רישומים קטנים, שבנימין יצר עוד בעת לימודיו באקדמיה לאמנות בוורשה, לפני שעלה לארץ, ובולטים הכישרון ויכולת ההבעה. הם תמיד דיברו אליי, לא יכולתי שלא להתייחס ליכולת הגראפית העצומה שלו. בזמנו הגיע לכאן צוות מגבעת-חביבה כדי להיפגש עם פשקה ולאסוף מידע על בנימין. הצטרפתי אליהם, נכחתי בשיחה, ולהפתעתי ראיתי בדירתה שתי עבודות שמן שלא הכרתי. הבנתי מפשקה עד כמה היא רוצה שתתקיים תערוכה של מכלול יצירותיו והבטחתי לה שאדאג לכך שתהיה תערוכה. הרגשתי שאני "בעלת חוב" כלפיה

. כאשר הכין משה שביט את הסרט על בנימין עברנו על החומר ואמרתי למשה כי אין די בסרט, אלא יש ליזום תערוכה. לפני שנה מלאו 60 שנה למותו של בנימין והתחלנו לגלגל את המהלך. למרבה הצער נפטרה פשקה והדבר הניע אותי באופן החלטי למלא אחר הבטחתי לה.

בינתיים הוצגו הקריקטורות של חברי בית-אלפא בתערוכה שנקראה "הקומונה מחייכת", שהתקיימה ב"בית אורי ורמי" באשדות-יעקב, אותה יזמו יובל דניאלי ומוקי צור. בתערוכה נכללו עבודות רבות של קריקטוריסטים מהתנועה הקיבוצית, אבל העבודות של בנימין היוו לדעת רבים את מרכז התערוכה ונשאו אותה. לפורמט הגדול יש כוח משלו וכל מבקר מיד נמשך אליהן. בעקבות כך, ארגון הקריקטוריסטים הארצי ביקש להציג את העבודות בתערוכה השנתית שלו בת"א, והן אכן הוצגו במשך שבוע ימים. ציור של בנימין, המופיע על שער הספר "חן המקום", שהוצא בשנת 1982, במלאות 60 שנה לבית-אלפא, ונערך ע"י רחל ואריה אהרוני משה שביט תיאם עם רחל'ה פלד, רכזת התרבות, את התערוכה ונקבע שתתקיים בחול המועד סוכות ותפתח את האירועים לקראת חג הקיבוץ ה-85. כמו כן גייס את דוד נחום כדי שישמש "אוצ?ר" לתערוכה.

דוד סיכם עם מיכה שבתערוכה ייכללו רק התמונות הממוסגרות והחליט לוותר על הרישומים, בעיקר משום שנדרשה עבודה רבה להכינם לתערוכה. בעת שישבתי בתערוכה שמתי לב לכך שחברים שביקרו הכירו את רוב התמונות, אך כל אחד נתקל בתמונה או שתיים שלא הכיר. כך למשל התמונה של הכפר הערבי אבו-ש?ש?ה (מעל למשמר-העמק). בנימין שימש תקופה מסוימת מורה לאמנות במוסד משמר-העמק וזה מה שראה מולו. התמונה נמצאת אצל משפחת אהרוני, אינה מוכרת בציבור, וייחודה באור המיוחד שהצליח ליצור, מאוד ארצישראלי. היה לנו ויכוח עם דוד לגבי ליווי התמונות בחומר כתוב. אני חשבתי שיש ללוות את התערוכה בכיתוב כלשהו שימסור מידע, אך דוד החליט שלא יהיה כיתובים בתערוכה. גם בעניין זה קבלנו את דעתו. באשר להרגשתי בעקבות התערוכה: אני שמחה על כך שקיימתי את הבטחתי לפשקה ו"פרעתי את חובי" כלפיה. חבל שלא זכתה לראות את התערוכה. לאורך השנים בהן אני עובדת בארכיון - 14 שנים! ? יזמתי והצגתי תערוכות ותצוגות של תמונות, בקשר לחגים ואירועים שונים, והן תמיד זכו להערכה וגרמו להנאה. ארכיון, לטעמי, לא צריך להסתפק באיסוף ושמירה של חומר, אלא צריך להיות מקום חי, המשתף את הציבור בחומרים הנמצאים בו. לפיכך גם בעתיד אמשיך ליזום תערוכות שונות, שיתבססו על אוסף התמונות העצום שבידינו, כדי לשמור על הקשר עם עברו של הקיבוץ.

"שמחתי כאשר ראיתי עד כמה המשפחה מרוצה"

דוד נחום פותח זווית מעניינת לקריקטורות, וסבור כי לולא נפטר, היה בנימין נמנה על השורה הראשונה של ציירי ישראל

שימשתי "א?צ?ר" לתערוכה. תפקידו של האוצר הוא לקבוע איזה חומר, מכלל יצירתו של האמן, ייכלל בתערוכה. לגבי בנימין הייתי צריך לקבל החלטה באשר לרישומים הקטנים, המצויים בארכיון, שרמתם גבוהה, אך נדרשת עבודה רבה, תוך השקעה כספית לא מעטה, כדי להציגם באופן מכובד. התלבטתי והגעתי למסקנה כי לא אוכל לעמוד בכך, ועל-כן ויתרתי על הצגתם.

קיים ויכוח בגישה כלפי תערוכות ? ישנם אמנים המבקשים לכלול בתערוכה שלהם סוגי אמנות שונים, ובין האוצרים ישנם רבים הטוענים כי אין להעמיס תחומי יצירה שונים על תערוכה אחת. כאשר ביקשו ממני לאצור את התערוכה, שאלתי: מה הסיבה לתערוכה? האם ישנו אירוע ברקע? ענו לי: התערוכה אמורה לשמש פרוזדור לחג. קצת התפלאתי: רק בתור פרוזדור? אבל בסך הכול היא היתה בהחלט מכובדת.

עוד החלטה שקבלתי היתה ? לא ללוות את התערוכה בחומר כתוב. בנימין הוא אדם שהכירו, יצירותיו מוצגות כל השנים ורבים מכירים אותן, גם אם לא את כולן. הכנת קטלוג מצריכה הוצאה יקרה (אלפי ?) והיה ברור שאינה באה בחשבון. עוד בעיה שהייתי צריך להתמודד עימה הוא המועדון לחבר, שאינו מקום מתאים להצגת תערוכות, משום שאין בו "מרחב תלייה". כאשר ניגשתי לטפל בקריקטורות, בחרתי להצמיד אותן ? ולא לפרוש על-פני כל המועדון ? ועשיתי זאת בסדר מסוים: הם הוצבו אחד לעומת השני, כאילו מתייחסים או מגיבים אחד לדברי השני או להתנהגותו. מיכה, שליווה את התהליך היה מופתע, אך כשראה את התוצר המוגמר, הדבר מצא חן בעיניו. אני בכלל מטיל ספק אם מדובר בקריקטורות. נכון שלגבי חלק מהן עוותו הפרופורציות, אבל חלקן ? שבתאי ובנימין עצמו, למשל ? הם רישומים מדויקים. שאלתי את עצמי: האם הם עמדו בפניו? האם הסכימו לכך שיצייר אותם על פי גישתו? האם חששו מכך שיצחק עליהם? הציור של אליעזר הכהן הוא אכן קריקטורה, בשל הראש הגדול והגוף הקטן, וכך של צבי בורנשטיין, בשל האף. אני סבור שבנימין כלל לא התכוון לצחוק עליהם, אלא להדגיש הבעות מאפיינות ותכונות בולטות שכולם הכירו, שהרי הן לא נועדו להצגה מחוץ לקיבוץ. לטעמי הוא ביטא אהבה והערכה והם שמחו לכך שצייר אותם. חשוב לשים לב איך ובמה צייר אותם: לא בצבעים ובמכחול אלא בפחם. כלומר עבודת יד, צמוד לנייר, בחומר ראשוני, כשהוא מלטף באהבה כל איבר שצייר. בנימין גם ידע את סוד השימוש הנכון בצבעים והודות לכך חלק מהתמונות נשארו רעננות.

 - איך אתה מעריך את רמתו המקצועית?

בנימין נפטר בן 35, למד בוורשה וב"בצלאל" בירושלים, גרפיקאי מעולה ? לתקופתו - שצייר חלק מהסמלים של השומר הצעיר. לו נשאר בחיים והמשיך ליצור היה ניצב בשורה הראשונים של גדולי הציירים בארץ! אני מעריך אותו כ"נכס צאן ברזל" של בית-אלפא. יחסית לגילו, הספיק ליצור הרבה ולהגיע להישגים מרשימים.

- האם לדעתך יש מקום להציג תערוכה שלו במוזיאון מקצועי?

מצד אחד, אני משווה אותו למקרה הצייר אורי רייזמן, חבר כברי, שבחייו לא נחשב כלל, וחילקו את תמונותיו בפרוטות. גליה בר-אור, חשפה אותו ב"משכן לאמנות" ומאז הוא מוכר ע"י רבים ומחירי תמונותיו בשמיים. האם זה מה שהיה קורה לבנימין? באמת שאיני יודע, משום שאני חושש שאולי היה "הולך לאיבוד" במרחב של המשכן. אם מדברים על בנימין ועל רייזמן, ישנה תמונה שבה צייר את אריה אהרוני, וישנה גם תמונה דומה שצוירה ע"י רייזמן מאוחר יותר. שניהם מבקשים לבטא באמצעותה את דמותו של "היהודי החדש". ישנו גם הציור של הכפר הערבי אבו-שושה, בו היטיב להציג את האור הבוהק ששיקף את אקלים ונוף ארץ-ישראל ומשך את עיניהם של ציירים שעלו מחו"ל. כך גם הציור של הצריף בבית-אלפא וברקע הגלבוע, בתקופה בה היה צהוב ויבש.

 - הרגשת טוב עם התערוכה?

 די "שקשקתי" בדברי הפתיחה שלי. ניצבתי מול אנשים, שהכירו את בנימין ואת עבודותיו, ויש להם התמצאות באמנות. אסור להתחכם במעמד כזה ולא בא בחשבון למרוח בנסיבות כאלה. מה שבאמת היה חשוב לי יותר מכל הוא תגובה המשפחה. התרשמתי שהם מרוצים ומאושרים והם אף ביטאו זאת באוזניי. מפי עדנה, אריה ודוד,

 רשם: מיכאל

"הפורטרט שלי הייתה התמונה האחרונה שצייר"

אריה אהרוני נמנה על מעריציו של בנימין והתערוכה, לגביו, היא המעט שיכולנו להקדיש לאמן הרב-תחומי

את בנימין, מגדוד "תל-חי" בקן ורשה של השומר הצעיר, הערצנו בנעורינו בתנועה בזכות האיורים הנפלאים שהכין לספר הצופיות, שהיה כמו תנ"ך אצלנו. היינו מוקסמים מהם, העתקנו אותם בגדול ותלינו לקישוט בקן שלנו בתל-אביב, בלי לדעת מי האיש העומד מאחורי. כאשר נפגשנו פה, בבית-אלפא, עם בנימין האיש, הכימיה פעלה מיד. הוא חי את חיי הקיבוץ באופן מאוד אינטנסיבי והייתה לו ראייה חדה, שום פרט או אירוע לא נעלם מעיניו. כאשר ערכנו, רחל ואני, את הספר "חן המקום" (יצא לאור ב-1982), השתמשנו באופן טבעי ברישומיו כאיורים לספר. הוא היה מעורה בחיי הקיבוץ והשתמש לא פעם בהומור האופייני לו לתאר תופעות בקיבוץ. כך למשל היו בקיבוץ שלוש שדרות של קלמנטינות. בנימין הסביר מדוע: היו אז בב"א שלוש קבוצות פוליטיות, ומנהיגיהן כל-כך "אהבו" זה את זה, עד שאפילו ללכת לטייל רצו בשדרה נפרדת... כאשר הפקנו את האופרה "שדיסטה", בעת שאנו, חניכי גדוד "השדה", התקבלנו לחברות בקיבוץ, התפעל מאוד מן היצירה, והכין מודעה מקסימה, עליה כתב: מוסיקה ? תאודורלי; מילים ? אריהסטיני; כאילו רצה לומר ? אופרה איטלקית למהדרין. הוא גם היה שותף להפקה ועשה את האיפור. הוא ראה בנו, חברי גדוד "השדה", אלמנט שמעשיר את התרבות במקום, ומכיוון שהיה בעצמו אדם רווי תרבות, הכימיה פעלה מיד. אנחנו ממש הערצנו אותו. לא היה לו סטודיו והוא יצר למרות שלא היו לו שום תנאים לכך. הוא צייר בדירתו הקטנה וכאשר סיים תמונה, העלה אותה ל"בוידעם" ושם היו התמונות מונחות, לא מכוסות ולא ארוזות, כאשר יונים עשו בהן שמות...

באחד הימים ראיתי שם תמונה של הכפר הערבי אבו-שושה ונזפתי בו על כך שהיא זרוקה בבוידעם ונהרסת. בנימין השיב: "אתה צודק, קח אותה"... באחד הימים הזמין אותי אליו, כנראה שמצאתי חן בעיניו בזכות הזקן שגדלתי, וביקש לצייר פורטרט שלי. נפגשנו מספר פעמים ? זה היה בשנת 1946 ? והוא צייר אותי. לאחר זמן טען כי היא "כמעט גמורה" ועליו להשלים עוד פרטים, אך לא זכה לחזור אליה. התמונה שהוצגה בתערוכה היא לפיכך יצירתו האחרונה, הבלתי גמורה. בראשית שנות ה-50 החלטנו, רחל ואני, כי יש לציין את תאריך י"ג בחשוון, יום העלייה על הקרקע ? כן, עד אז התאריך הזה לא צויין ? והפקנו ערב יצירה עצמית של אמני בית-אלפא בתחומים שונים. הקדשנו ערב שלם לבנימין. יש לדעת כי באותן שנים יצא עיתון הקיבוץ בעותק אחד בלבד והוא נתלה על אחד מקירות חדר האוכל, וחברים פשוט עמדו וקראו אותו. בנימין היה המאייר של העיתון ובכל גיליון שובצו איוריו, בהם התייחס לאירועים שונים בקיבוץ. הוא למד בוורשה באקדמיה, והביא עימו לארץ תמונת גדולה של אישה עירומה. בשל גודלה, כאן לא ידעו מה לעשות עימה, ותלו אותה בחדר האירוח. באחד הימים התארח שם מישהו, התמונה מצאה חן בעיניו, הוא חשב שלו דווקא יש מקום עבורה ולקח אותה איתו...

לא היתה לבנימין כל מודעות לשמירה על עבודותיו, והן אכן מפוזרות בין מספר אנשים. הוא לא הספיק לצייר הרבה. אסור לשכוח שהיה אדם ממש חולה (במחלת השחפת) ונפטר בן 35 בלבד. התמונות הגדולות הן רק חלק מעבודותיו. הוא צייר קריקטורות רבות, עשה המון עבודות בעץ. בסך הכול היה אמן רב-תחומי ומעל לכל - צייר נפלא, שלא זכה לפרסום. כאשר הסתובבתי בתערוכה הרגשתי שהיא המעט שיכולנו להקדיש לאחד היוצרים החשובים שחיו בקיבוץ בכל שנותיו. מפי אריה,

כתב מיכאל

אחד מאנשי התרבות הבולטים בקיבוץ היה יצחק יהלום, שעל כישוריו ניתן ללמוד בעמודים הבאים. אם מדברים ומציינים את מרכיב ההומור בחיינו, אין ספק שהיה הבולט בתחום במשך שנים.

"א?יק?ה"

אני חייב בגילוי נאות: הכרתי את המנוח היכרות אישית כ-50 שנה, כך שלחלוטין איני חשוד באובייקטיביות. "איקה" ? יצחק יהלום בשבילכם ? אכן היה עבורי קודם כל אבא נהדר ומשוגע, וגם בעל למופת לאימא שלנו. איקה לא היה איש מצחיק תמיד, הוא ידע גם לכעוס כראוי והיה פדנט של זמנים וביצועי עבודה. אולם אין ספק שרעמי הצחוק שנשמעו מהחדר שלנו, היו תופעה יוצאת דופן. איקה שיחק בכל ההצגות בקיבוץ וביים את מרביתן. הוא השתתף בלהקה בין קיבוצית עוד ברמת-יוחנן ובשתי להקות שהקימה מפ"ם לקראת הבחירות וכן בתכנית האזרחית היחידה שביצע הצ'יזבטרון, מייד לאחר המלחמה. כמנחה, הוא נשא על כתפיו את חג הפורים כעשור ומחצה וידו היתה בכל חג ואירוע, בימים שעוד לא היתה תרבות על חשבון עבודה. איקה ביים הצגה במסילות ובאו לקחתו בעגלה עם סוסים או על כנף של טרקטור, כשאני לצידו. הוא ביים פעם הצגה בבית-השיטה וההסעה לא הגיעה. הוא החליט ללכת ברגל, כשאני בן השמונה או תשע אתו, וכך הגענו עד למועדון חברת הנוער במרומי בית-השיטה. ב-1961 היה יובל לתנועה הקיבוצית והתנועות במשותף, שכרו את גני התערוכה בתל-אביב לעשרה ימים, עבור תערוכה מתמדת ומופע מרכזי מדי ערב. את המופע ביים זאב חבצלת, איש בית-אלפא, והוא הורכב מלהקות קיימות ומלהקה מרכזית, שהוקמה לצורך מפעל זה במיוחד. כאן הכרנו לראשונה את הגבעטרון ובלהקה המרכזית היתה לי הזכות להופיע לצידו של איקה על אותה במה. אולם, אין ספק שגולת הכותרת שלו היו הפיליטונים פרי עטו, שאיתם היה מופיע ברחבי התנועה הקיבוצית ובמחנות הצבא. נסחבתי אתו לעשרות הופעות כאלה, ידעתי הכל בעל-פה ולא נלאיתי לחזור ולשמוע. עשרות שנים לפני שהומצא הגשש החיוור, ועוד יותר שנים לפני שלמדתי את המושג "סטנדאפיסט", ראיתי חדרי אוכל קיבוציים מתגלגלים מצחוק עד דמעות. בלי תלבושות ותפאורה, מול קהל קיבוצי שתמיד קצת עייף ומתקשה בפירגון (ועוד לאחד משלנו), היה הקסם הזה חוזר שוב ושוב. ממה הם כל כך צחקו לעזאזל? די קשה להשיב. קריאת הספר שלו - "מבעד למשקפיים שלי", - תשאיר את כל הקיבוצניקים שמתחת לגיל חמישים-שישים אדישים לחלוטין. עבור הבוגרים יותר, זו תהיה חוויה נוסטלגית קודם כל ואולי עם מעט חיוכים בזוית הפה. הפיליטונים היו כולם על חיי הקיבוץ, שבדרך כלל, בהחלט לא היו מצחיקים. יש בדיחות המבוססות על מצבים קומיים, שהן כמעט קוסמופוליטיות. יש סטירה שהיא ביקורת חברתית עם גוון שנון והומוריסטי. אך היא אף פעם לא עלי ועליך, היא עליהם. מתי אנשים מוכנים לצחוק מחייהם? אף פעם לא מהכל, כנראה. תלוי ממה, תלוי בסיטואציה ותלוי מאוד מי הוא המספר. המערכון של הגשש החיוור למשל, על המכונית לאחר מלחמת ששת הימים, הצחיקה את כולם עד דמעות עשרות פעמים. אולם אילו את אותו התמליל ממש היתה ממחיזה שלישיית שחקנים מוכשרים לא פחות, אך מאנגליה, צרפת או כל ארץ אחרת ? איש מאיתנו לא היה מעלה גם חיוך אחד. היינו רואים בכך ביקורת על מדינה קטנה לאחר ניצחון מפואר ומוכיחים שזו רשעות שלא הלמה את המציאות. כלומר, צחקו עלינו ולא אנחנו צחקנו מעצמנו. אילו איקה היה עירוני, עם אותם פיליטונים ממש, איש לא היה צוחק. מאידך, גם מהגשש, מי שאכן לא ידע שזו היתה סיטואציה אמיתית ? בה אזרחים חויבו לתת את מכוניתם למדינה לקראת המלחמה וקיבלוה בחזרה דפוקה ועם נזקים ? גם לו יחסרו כמה רבדים חיוניים בצחוק הרועם. כלומר, לצחוק באמת מהפיליטונים של איקה יכלו מי שחיו את המציאות, עליה דיבר ומי שידעו שהוא חבר קיבוץ ושמעו שכשהוא צוחק עלינו הרי הוא צוחק קודם כל על עצמו. רבים וודאי יודעים על "המקלחת המשותפת" גם אם לא זכו לחוות אותה. אולם רק מי שהתרחץ בה יום יום ובאותו זמן שמע את הפיליטון, יכול היה לצחוק על עצמו כראוי. בפיליטון אגב, המקלחת לא נקראת "משותפת" כי פשוט לא היתה שום מקלחת אחרת. לאיקה, באותו פיליטון, יש "שבת" היום (גם זה מושג הולך ונעלם) ולכן מחליט לבוא למקלחת עם "בגדי ערב". כשהוא חוזר ממנה, לאחר תיאור פלסטי על העובר עליו בקופסת הסרדינים, הוא נראה כך, שאשתו אומרת לו שזה שיש לו שבת לא משחרר אותו מרחצה. האמת הערומה במקלחת, בשעות השיא של סיום יום העבודה, היתה איומה וגם המאמינים בה יכלו לתבוע מקלחת נוספת לקיבוץ שגדל. אבל אנשים לא כל כך התלוננו אז (על קיר כיתתי במוסד היתה תלויה בין השאר הסיסמה: "לא למשא קל שא את נפשך כי אם לגב חסון"). והפיליטון היווה צינור לגיטימי לשיחרור לחצים. צריך אם כן להיות היום חוקר אנתרופולוג, כדי להבין חלק מהפיליטונים. למשל בפיליטון על היותו שומר לילה הוא מעיר את משכימי הקום כמו הטבחית, פלחים של משמרת ראשונה וכו' וכולם מתלוננים שזה לא מה שסוכם עם סדרן העבודה אמש. הוא חושב לעצמו היכן רוח החלוציות של פעם והפאנץ'-ליין הוא שבחדרו מסתבר לו שהעיר את כולם על פי הרשימה מאתמול... אולם האם אנחנו מעכלים בכלל את התמונה הזו שהקיבוץ התחיל כל יום את חייו בעזרת שומר הלילה, משום שידו של הקיבוץ לא השיגה לקנות שעונים מעוררים? את רוב הקיבוץ שקם בשעה הרגילה, העירו בפעמון. בפיליטון "יחי הזיכרון הקצר" מגיב איקה להיבט הארגוני בו התרבותניק של אתמול הוא הגזבר של היום ומיד מחליף את המנגינה. מטפלת הילדים שמתלוננת שסדרנית העבודה "מסדרת לה כל מיני בחורות" וככה אי אפשר לעבוד בחינוך, מלמדת שנה אחר כך, כשהיא סדרנית עבודה, שאפשר גם אפשר, וכך הלאה. ישנן אמירות (היום היינו אומרים "עקיצות" או "ירידות") שרק חברי בית-אלפא של אז יכלו להבין כמו בתיאור טיול לדרום: " למדריך הטיול נבחר יאשה (לא חפץ). האסיפה שתקה פה אחד. בדבר אחד איש לא הטיל ספק: מזגו הקר, אופיו המתון וקולו המרגיע יתרמו את תרומתם החשובה להצלחת הטיול, וכך היה..." במהלך הטיול הוכש יאשה על ידי נחש לרגלי מצדה וכאן ניתן ללמוד משהו על טיב הדרכים ומושגי הזמן: הם יוצאים ממצדה באחת וחצי בלילה וממהרים לבאר שבע (אין טלפונים ומכשירי קשר כמובן) ומגיעים אליה רק לעת ערב. בטיול אחר הוא יושב מאחור ולא שומע את הסברי המדריך. אבל ארבע שורות לפניו יושב בונק ובקולו העדין מעביר לשאר הנוסעים את ההסברים. לקראת קבלתו לחברות של בנו הבכור, 1953, הוא פותח את הפיליטון כך: "יותר מ-18 שנה הייתי אב לבני. הוא מצידו, ברגעים שלא היה "מטופל" או "מחונך" או "מודרך" על-ידי אחרים, היה הבן שלי". אפשר בהחלט לראות בזה סוג של ביקורת או עקיצה. אך הוא ממשיך מייד וכותב על עצמו איך כל השנים סיפר לבן כמה חשוב להתגייס לכל גיוס, להיות חבר תמיד בוועדה, להשתתף בכל שיחות הקיבוץ וכו' וכו'. מעכשיו לא תהיה לו ברירה: "יכולים אתם לצחוק אך פירוש הדבר שאצטרך לעת זיקנה לחזור ולהיות קיבוצניק טוב. למען שמור על כבודי בעיני בני, מוכן אני לכל!" זה אולי הקטע שהכי מתקרב לסטירה על אחד בפה ואחד בלב, אך כיוון שהוא עצמו מרכז הסיפור, ניטל הארס. בכל זאת תמהתי לא אחת על שניות זו באופיו של איקה. כי הרי גם לכתוב רק הומור, כלומר לראות לעיתים את המגוחך והאבסורדי שבחיי הקיבוץ, צריך מידה של שנינות וביקורתיות ואיקה היה תמים לחלוטין, קיבוצניק נאמן ומפמ"ניק נאמן. "הקיבוץ החליט" או "חזן אמר" היו דברים מקודשים. על כן, לא תמיד פיענחתי כיצד הדברים מתיישבים אצלו. אסיים בפליטון, אחד האחרונים שמבטא אולי הכי טוב שניות זו. הוא נקרא "מילים מילים" הוא צוחק על כל הפרזות השגורות בסיגנון הדיבור כשאף אחד לא חושב שיש להן כיסוי. אך מסיים פתאום בכלל בלי הומור: " אז אני שואל, איך זה קרה שמתוך המבול של מילים, שאין מאחריהן כאילו שום דבר, בכל זאת צץ משק לתפארת? בכל זאת בונים, בכל זאת קולטים צעירים, בכל זאת יש כאן בית חם, אפילו בחורף, ובכל זאת נחלצים לעזרת התנועה והמפלגה?" כן, היו ימים. פתחתי באבא ואסיים באבא. הרבה ערבים משוגעים מצחוק היו לנו והם הולכים אתי עד היום. אבל הדבר הכי משוגע שאיקה עשה היה כשלקח את גידי ואותי לסיבוב הופעות במשלטי הנגב בזמן ההפוגה השניה (היה פעם דבר כזה). היה ברור לחלוטין שהמלחמה (מלחמת העצמאות כמובן) עוד לא נגמרה וקצין התרבות של חטיבת הנגב, הלא הוא מיודענו יוזק, חטף את איקה. הייתי בן עשר וגידי ארבע שנים יותר. כך היטלטלנו על ג'יפ או קומנדקר, עם כביסה ותחמושת מחור לחור, ואז הם באמת היו חורים, במשך מספר ימים ולילות. איקה היה אז בן 41, (צעיר יותר מבכורי היום) ויוזק כעשר שנים פחות. אז עליהם אני פחות מתפלא, אחרי הכל גברים, מה כבר אפשר לדרוש? אבל איך אמא שלנו אפשרה את זה ? נפלא מבינתי. עבורי זו היתה חוויה מדהימה ומשכרת. חוץ מאבא נפלא בחוויה הזו, גם ראיתי את כשרונו כאשר היה מגיע באמצע היום לגבעה שכוחת אל ומצחיק עשרה חיילים משועממים ומתגעגעים.

 אלדד יהלום

רקוויאם למשק החי

לאחר 15 שנים בהן ניהלה את משק החי, נאלצה לאה'לה טוכמן לסגור את המשק ולפזר את החיות.

לאה'לה, בעצם כולנו, זוכרים את המקום שוקק חיים ופעילות, אז איך קרה שהגיע למצב שהיה ברור שיש לחסלו?

"במשך 24 שנים עבדתי בחינוך, התקדמתי ונהניתי", נזכרת לאה'לה, "ותוך כדי העבודה אהבתי לבלות עם הפעוטים במשק, עם החיות. עם הזמן, נוצר אצלי יחס מיוחד אל המשק בכלל ואל רוב החיות בפרט, והתחלתי לחשוב על השתלבות, כחלק מהסבה מקצועית. באמצע שנות ה-40 לחיי החלטתי לפרוש מהחינוך, להיכנס למשק, לקבל עליו אחריות ולעבוד שם עד לפנסיה. האמת, לא היה לי כל ידע מקצועי. השתתפתי באופן קבוע בהשתלמות שהתקיימה בכפר-הירוק, שנועדה למנהלי משקי-חי, לאט לאט הוספתי ידע, וביחד עם יעל ברנמן, שצורפה אליי לעזרה, התחלתי ליישם את מה שלמדתי. בתחילה התמקדנו במבצעי ניקיון, כדי לתת צורה חדשה למקום. אני זוכרת כי באותה שנה, בחודש נובמבר, ירד מבול, וכל משק-החי הפך לשלוליות מים ובוץ, דבר שהקשה עוד יותר על מלאכת ניקוי והסדרת המשק. בהמשך הוספנו גגות ומדרכות והרחבנו חלק מהכלובים. אני נזכרת כיצד עבדתי על הגגות, עם כלים מכאניים וכלי עבודה שעד אז מעולם לא החזקתי ולא הפעלתי. מותחת רשתות, מנסרת, מחזקת ? היה קשה, לא שגרתי, אבל אהבתי זאת ונהניתי לראות את המוצר המוגמר. לא פעם צחקתי על עצמי: "לא רע לגבי בת חמישים-פלוס"...

צריך לדעת כי אחזקת מקום כזה הינה שיעבוד מסוים ויש להתמסר אליו באופן מוחלט, כולל שבתות וחגים. הדגש נותר חינוכי: קבוצות של ילדים, מפעוטונים וגנים, באו באופן קבוע, קיבלו הסברים, החזיקו חיות וליטפו אותן. חלקם נקשרו למקום באופן שבאו פעמים רבות, השתתפו במבצעי ניקיון ואחזקה, אימצו בעלי חיים, ציפורים שונות ? וטיפחו אותם. פתחנו את המקום גם בשעות אחר הצהריים ובשבתות, והגיעו משפחות שלימות, כולל סבים, כולם נהנו וחגגו בפיקניקים. אם אתה שואל על חיות שאהבתי במיוחד ? היו שועלים מזן "פנק", שועל המדבר, בעלי האוזניים הגדולות, אותם אהבתי מאוד. היה "אריק" המיתולוגי, ציפור "מיינה" היודעת לדבר. כאשר גנבו אותו, התאבלתי עליו זמן רב.

משקי-חי נסגרים בתנועה הקיבוצית, בעיקר בקיבוצים שעברו שינוי והפרטה, משום שאין רצון להשקיע כסף במקום כזה. הם מממשיכים להתקיים בקיבוצים שיתופיים, שבהם ישנו "משוגע לדבר", המתמיד שנים באחזקת המקום. מי היה מאמין שיגיע יום בו לא יוכלו ילדי קיבוץ ליהנות מטיפול או ליטוף חיות? באזור שלנו ישנם עדיין כמה משקי-חי גדולים ומפותחים, שלא לדבר על ה"גן-גורו" האטרקטיבי, שעל ידו כולנו קטנים. אגב, אין לי כל טענות כלפי הנהלת הקהילה אצלנו. לא הפעילו עליי לחץ לסגירת המקום. את רוב המזון קבלתי משאריות המטבח והכולבו. הוצאות האחזקה היו מזעריות ורק משכורתי היוותה הוצאה. מה שכן, היה ברור שתימחור מישרתי במשק לא יאפשר לי להתקיים בכבוד, והחלטתי לחזור לחינוך בגיל הרך. שמחתי להיווכח שבגילי, הדי מתקדם, אני עדיין רצויה במערכת החינוך, ואני בהחלט נהנית בעבודה עם הפעוטים.

לפני 4 שנים החל הלחץ של ענף האירוח לחסל את המשק או לפחות להעבירו, משום שלטענתם השכנות לבתי האירוח מפריעה, אם כי היה ברור שהדבר אינו מעשי. טענו כי הטווסים נמצאים על המרפסות (הטווסים, אגב, לא היו שלי, הם רק באו לאכול אצלי), קרקור הצפרדעים מהווה מטרד. זאת למרות שהקהל הכי גדול שהגיע למשק היו מהאירוח. לדעתי, היו צריכים להעביר למשק סכום מסוים כתמיכה, אך על כך ויתרתי, אבל שהם יהוו את הגורם הדוחף לסגירה? חבל, חבל... בשנה האחרונה הרגשתי שינוי לרעה: ילדים הפסיקו להתעניין, לבוא ולעבוד. השילוב של חוסר העניין, עם הלחץ מהאירוח והעובדה שהכנסתי היתה נמוכה מאוד, הביאו לירידת המוטיבציה אצלי, וכבר לא נהניתי. התחלתי להיערך לסגירה ולפרישה, דבר שהקל עליי את המשבר. לולא נערכתי לכך בעצמי, והיו מנחיתים עליי את הסגירה, אני מניחה שהדבר היה מאוד פוגע.

את החיות פיזרתי במשקי-חי ? שם שמחו מאוד, אני הייתי עצובה. מדברים על כך שיהפכו את המקום למגרש חנייה למכוניות. הייתי מציעה לשקול עוד אפשרויות ? אולי לקרוא ליזם כלשהו להקים גן אירועים קטן. זהו מקום עם פוטנציאל, חבל לבזבז אותו על משטח אספלט". הדבר היחידי שאיני מוותרת עליו גם כעת, ובזכותו אני שומרת על קשר עם הנושא ? אני מקפידה להמשיך ולהיפגש עם החבר'ה מפינות-החי. פעם בחודש אני נפגשת עימם לסיורים בפינות-חי ובבתי-ספר שבהם מטפלים בנושא מהיבט חינוכי, באמצעות בעלי החיים, כך שאני עדיין קצת בתמונה.

כתב: מיכאל

במסיבת הסוכות השמיעה לאה'לה את הדברים הבאים:

לפני כמעט 13 שנה, לאחר 24 שנים של עבודה בגיל הרך, החלה הקריירה השנייה שלי - ניהול משק החי. לאחר תקופה שבה ילדי חברת הילדים וילדים בכלל הדירו רגליהם ממשק החי, החלטתי שעלי לשלב מחדש את הילדים במקום המיוחד הזה, אותו טיפח עד אז יוסי סיוון במשך שנים רבות. הרגשתי כי השילוב של ילדים עם בעלי חיים הינה מטרה נעלה וחשובה מאין כמוה, ועשיתי זאת למען דור של ילדים כדי שיאהבו חיות, ודרך החיות ילמדו לאהוב בני אדם וילמדו לקחת אחריות. בשנים האחרונות, משק החי לא קיבל מקום של כבוד בחיי הקהילה, לא רבים היו הילדים שקשרו את זמנם עם המקום המקסים. החיים השתדרגו, בית הספר הפך תובעני יותר והטלביזיה והמחשב תפסו את מקומם של משחקי החוץ, וגם את מקומו של משק החי. היו תקופות בהן המקום שקק חיים והילדים בילו בו זמן ניכר באופן טבעי. קראו לו אז: "משק הילדים". בשנים האחרונות חל מהפך בחיי הקיבוץ. הגיע השינוי ועימו הצורך להצדיק את המקום כלכלית ובפן האישי שלי - להתפרנס. כמו בסיפור על "שמלת השבת של חנהל'ה" - בלי קול, בלי מילים - כמו הירח, הרגשתי שמתקרב סופה של פנינת החמד שרבים מילדי הקיבוץ עבדו, גידלו בה חיות, למדו לנקות, לגרף, להאכיל ולדאוג לחיות. הלוואי שהפינה, גם אם לא במתכונתה הקודמת, עוד תפרח ותשקוק ילדים, הורים וסבים, ולא תהפוך למשטח אספלט. ואולי יהיה מי שיקום, "ירים את הכפפה" ויפתח יזמות שכולנו נהיה גאים בה, ונהנה מהנוף המוכר של פינת החי. באשר לי, סגרתי עוד מעגל וחזרתי לאהבתי הישנה ומקצועי הקודם - הגיל הרך - באותו הבית בו עבדתי לפני 15 שנה. אני מודה שהיתה לי תקופה נהדרת במשק החי ואהבתי כל רגע, אך קרה לי גם דבר טוב עקב סגירתו, והוא הזמן שניתן לי בשבתות, ליהנות ביחד עם משפחתי המתרחבת מהג'חנון הקדוש של יום שבת, במקום לבלות בעבודה במשק החי.

"יש בי אהבה לנוף בית-אלפא"

האם שאלתם את עצמכם אי-פעם איך עוצב נוי הקיבוץ ומי עשה זאת ומתי? נראה כי הדמות הבולטת בתחום זה הינו איציק לבלנג, שעזב לפני 18 שנה, אך זוכר כל אבן, גרגר-אדמה ופיסת-דשא ברחבי הקיבוץ. שיחה עם איציק ? קריקטוריסט מחונן, צייר בעל פוטנציאל שלא מוצה ומתכנן גנים ונוף

כאשר החלטתי להקדיש מקום בעיתון חג הקיבוץ לאיציק, ביקשתי ממוטי הורוביץ, חברו הטוב ושותפו לעבודה בקיבוץ, השומר עימו קשר עד היום, לבצע פעולת "ריכוך" למעני. ידעתי באופן כללי שעזיבתם של איציק ואהובה הייתה מלווה בתחושות קשות, וחששתי שיסרב. איציק בוודאי התפלא על יוזמתי וכאשר התקשרתי אליו כדי לקבוע פגישה, וביקש לדעת מה מטרת הכתבה. הסברתי לו כי המחשבה נבעה מכך שמציינים השנה קריקטורות והומור בתולדות בית-אלפא, והזכרתי לו את האיורים שעשה לספרו של יצחק יהלום, ספרתי לו על כך שכבר שנים אני מחפש תשובה לשאלה מי תכנן ועיצב את פני בית-אלפא, והבהרתי כי אני מרגיש שלא ניתן לו המקום הראוי בהערכת פועלו למען הקיבוץ.כל אלה סללו את הדרך ושימשו בסיס לפגישה בינינו, שהיתה מעניינת ורוויית נוסטלגיה.  

"ציירתי מאז שאני מכיר את עצמי"

 "ניבנו", למי שאינו יודע, היה העיתון שהוצא במוסד החינוכי "גלבוע" במשך שנים, ושימש במה לרבים מאיתנו להתבטא באמצעותו. בצד החניכים שהיו שותפים ליצירת העיתון, היו גם מספר מבוגרים, שתרמו מכישוריהם, וגם פקחו עין לבל ישתובבו החניכים יתר על המידה... "בתקופתי", נזכר איציק, "היה תאודור העורך, שלמה גנצביץ הקלדן, ושכנא נשקס המשכפל. אני שימשתי מאייר. עדיין עבדנו בשיטת הסטנסילים. אני קראתי את המאמרים, תכננתי את האיורים, אחר-כך ציירתי אותם בעפרון על הסטנסיל ואז חרטתי אותם בכוח ? ובוצע השכפול".
"ציירתי ואיירתי מאז שאני מכיר את עצמי", נזכר איציק, "זה התחיל בחדר ההורים, כאשר באנו לשם בשעות אחר הצהרים ובעצם לא היה מה לעשות שם; נמשך בכיתה, בעת השיעורים, כאשר איירתי דמויות של מורים ותלמידים; והגיע לשיא באירועים כמו פורים, כשאז יכולתי ממש 'להתפרע', בעידוד חבריי. זה היה חלק ממני כל חיי".
ההתקפה המפורסמת על בית-אלפא במלחמת העצמאות תפסה את איציק בעת שיעור ציור עם המורה דבורה דווידזון, שהתקיים בחלקת גן-ירק ? היכן שנמצא מפעל קב-קור ? ובצהרי היום, אחד באפריל 1948, בעודם רושמים להנאתם, החלה ההפגזה על המוסד, שנמשכה אחר-כך על שער הקיבוץ, ובה נהרג חבר הקיבוץ צבי בורנשטיין.   

קידום במכון "אבני"

אחת העבודות הגדולות הראשונות שעשה איציק היו איורים וקריקטורות לספר שהוציא יצחק יהלום ? "מבעד למשקפיים שלי" - שכלל הומורסקות שכתב. לשיחה עימי בא איציק עם תיק גדול ובעת שאני מזכיר את ספרו של יצחק יהלום, הוא מוציא בהתרגשות רבה את חבילת האיורים המקוריים, השמורה עימו עד היום.

 - מהי קריקטורה בעיניך?

 "בנעוריי הערצתי את הצייר הצרפתי דומייה, שחי במאה ה-19 ונחשב לאחר מגדולי הקריקטוריסטים. הוא היה אלוהים עבורי. קריקטורה אינה ציור אמנותי, אינה מתארת במדויק את האדם שאותו מציירים, והצייר מחליט עד כמה הוא מעוות את הדמות או מדגיש את המגוחך. כאשר הקריקטורה טובה, המסתכל צוחק כאשר הוא מביט בה. "ההומורסקות של יצחק היו מצחיקות בעיקר כאשר הוא הציג אותן ופחות כאשר הופיעו בכתובים. מכיוון שהכרתי אותו ונתתי לו כבוד, ראיתי עצמי יותר כמאייר, שציוריו אמורים להשתלב בספר. אני קורא לכך: איור בסגנון קריקטורה". מספר שנים לאחר השירות בצבא ביקשו אהובה ואיציק "חופש" מהקיבוץ. איציק: "למוסדות הקיבוץ העניין הזה ממש לא נראה, לא הבינו למה זה טוב, ואפילו ראו בכך 'בגידה'. התקיימו דיונים, התעקשנו ויצאנו מהקיבוץ. חיינו בחדרה, עבדתי במפעל הצמיגים 'אליאנס', ואז ראינו מודעה על מתן מלגות מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל בתחומי התרבות. אהובה לקחה תיק יצירות שלי, נסעה לתל-אביב, הציגה אותו וכעבור זמן התבשרנו שזכיתי במילגה. התייעצתי עם מומחה והוא המליץ בכל פה על מכון 'אבני' בחולון, שנחשב מוביל, הרבה לפני 'בצלאל', ולימדו בו מיטב ציירי ישראל, בהם: מוקדי, שטרייכמן, סטימצקי, חוג 'אופקים חדשים', שהובילו סגנון אבסטרקטי".

- אמר לי דוד נחום, שאחד מהם אמר כי לו המשכת לצייר, היית ניצב בשורה ראשונה של ציירי ישראל!

 את זה אכן אמר חיים גמזו, המבקר הידוע שנחשב מס' 1 בארץ. בסוף הלימודים התקיימה במוזיאון ת"א תערוכה של בוגרי 'אבני', הוא היה האוצר שלה, ואמר עליי: 'זה הבולט ביותר בכל התערוכה!'.

 - לקראת סיום הלימודים אומרים לך שאתה כשרון גדול, אבל במקום לפתח אותו עוד יותר, אתה הופך את הציור לתחביב!

על כך אני באמת מצטער, הייתי צריך להשקיע הרבה יותר בציור, אם כי יש לדעת שמבחינתי זהו העיסוק הכי קשה ותובעני.

הנוי הופך לעיסוק מס' 1

איציק: חזרנו מהחופש בסוף 1961, ובאותה עת הוכרתי על-ידי אגודת הציירים בתנועה הקיבוצית כ"אמן מלא" ? זהו הסטאטוס הכי גבוה - שמבטיח שלושה ימי אמנות בשבוע וכן סטודיו. אלא שאז הצטרפתי לצוות הנוי בקיבוץ, עיסוק תובעני במשרה מלאה פלוס, בו עבדתי מעל ל-25 שנים, ולא יכולתי להרשות לעצמי לקחת "ימי אמנות". התחולל בתוכי מאבק פנימי לא פשוט, אך נדרשתי לקבוע סדר עדיפות לגבי עצמי.

- אתה הרי נכנסת לנוי לא כדי לנקות במגרפה, אלא מתוך כוונה ובמטרה לעצב את פני הקיבוץ. איך ראית אז את פני הקיבוץ לטווח הרחוק?

כבר בזמן לימודיי ב"אבני" עבדתי במשרד תכנון הנוף "יהלום-צור", מהמובילים בארץ. עוד לא היה אז מחשב ותוכנות גראפיות, וכדי להפיק תוכנית נדרשה הכנת המון ציורים, בזוויות שונות ובגדלים שונים, ואת זה אני עשיתי במו ידיי. למדתי באופן מעשי את מקצוע תכנון הנוף, ושם קבלתי מושגים של שילוב חקלאות עם אסתטיקה.

כאשר חזרתי לקיבוץ "התנפלו" עליי חברי צוות הנוי - דינה חנון, שהובילה את הענף, ואיז'ק פרנס, איש המיכון ? וצירפו אותי לשורותיהם. למזלי, זמן מה לפני כן התקבלה החלטה לפיה כל מה שמתכוונים לבנות או לשתול חייב לעבור דיון ואישור בוועדת הבניין והתכנון. כלומר, הכול סרים למרותה

. התחלתי לעסוק בתכנון כללי של הקיבוץ, במטרה "לפתוח" אותו. מדובר בשנת 1962, הקיבוץ היה בן 40, ובתוך זמן קצר איז'ק ואני עקרנו מעל לאלף עצים(!). ארטק, רכז הבנייה, שמר על רווחים קבועים בין הבתים (כ-25 מ'), שנבנו בשורות. בדיוק החלו לבנות שיכוני ותיקים וגם בנו בתים ראשונים של שתי קומות: שניים כ"שיכון עולים" ואחר-כך עוד שניים כשיכון ותיקים, שנקראו "מקופחים". החברים שתלו על יד הכניסה לדירתם דשא בגודל מחצלת, והקיפו עצמם בעצי פרי בגובה החלונות. בין הבתים השתרעו שדות בור וקוצים, ובהם נחשים ועקרבים. לאיז'ק היה טרקטור שרשראות קטן (מקביל ל-2D) ולו רתום דיסקוס, שאיתו נסע בין הבתים וביער את העשבייה, וכן היו כמה ערוגות ציבוריות

? כך נראה הנוי בקיבוץ. לא היה אוויר ברחבי הקיבוץ, ובקיץ אפילו שררו מועקה ומחנק. החלטתי להפעיל את שיטת התכנון "הפתוח", שלמדתי במשרד בו עבדתי. הבאנו קבלן שכרת את העצים, והשאיר גדם, אותו עקרנו איז'ק (עם הטרקטור) ואני באמצעות שרשרת. השארנו רק עצים שהיתה חשיבות להימצאותם במקומם. הקיבוץ היה כמרקחה לנוכח הפעולה הזו, אבל זו תגובה שחזרה על עצמה ונאלצתי ללמוד לחיות איתה.

אחר-כך התחלתי לפעול בתחום הטופוגרפיה המקומית ולהתמודד עם בעיית השיפועים. את הבתים בנו בניצב לקווי הגובה, משום שרצו שהחלונות יימצאו לכיוון מערב, כדי שייכנס אוויר לדירות המגורים. יצא שהצד הדרומי של הבתים (הקרוב להר) נשק לאדמה, ואילו הצד הצפוני ניצב על עמודים גבוהים. למרות שחשבתי שנכון היה יותר לבנות עם קווי הגובה, את זה כבר לא יכולתי לשנות. לפיכך התחלתי להביא כמויות אדמה, כדי למתן את המדרון ולהתאים את השטח לפעילות האנשים ? הם הלכו לעבודה וחזרו ממנה, הלכו לחדר האוכל, טיילו עם ילדיהם ? והדבר הכתיב את תכנון המדרכות, לנוחיות הציבור. הנהגנו שלושה סוגים של מדרכות: ראשיות, החוצות את הקיבוץ; בינוניות, המובילות מהראשיות אל תוך השכונות; וקטנות, המובילות מהבינוניות לפתחי הדירות. קבענו, בין היתר, שהגינות הפרטיות של החברים, יימצאו ליד הבית, כמובן, אך ישתרעו עד למדרכה הבינונית, וזאת כדי שלא ייווצרו שטחי בור גדולים ומוזנחים ליד הבתים.

כעבור שנים התקדמתי, ובעת שבנו את שכונת "מכבסה" ? היו לא מעט ויכוחים היכן למקם אותה ? יזמתי את הקמת סוללת העפר בשוליה, כדי ליצור הפרדה מאזור הרפתות ולאפשר לאנשים לחיות בשכונה, בלי לסבול מהן. בתשתית הסוללה שפכנו את כל הגרוטאות ופסולת הבניין שמצאנו בחצר ומצפון למוסד, עליהם שפכנו כמויות אדמה, אותן הבאנו מהשדות ומהבריכות, וכעבור זמן כולם היו מאושרים ממה שהתקבל. דברים כאלה למדתי אצל המתכנן ליפא יהלום: לבנות סביבה שלימה, תוך שילוב פני השטח עם הבתים והנוי. העניין הוא שאתה כל הזמן עובד תחת עינם הפקוחה של החברים, שלא תמיד היתה להם סבלנות לחכות לתוצר המוגמר, ולא פסקו להעיר ולבקר.

- מתי קבלתם החלטה לשתול דשא בין הבתים?

מהתחלה קבלתי החלטה לפיה הקיבוץ צריך להיות מדשאה שימושית, שהבתים משולבים בה. נכון, זה לא היה כלכלי, משום ששתילת הדשאים דרשה כמויות מים, שלא תמיד היו בנמצא, אבל שום פתרון אחר לא היה משיג את המטרה. הכנו היטב את השטח, אספנו פיסות דשא משטחים שבהם גדל בר, פיזרנו על פני השטח שנועד לשתילה, ונתנו השקייה מרווה. כך משבצת אחר משבצת, עד שהשלמנו שתילה בכל הקיבוץ.

 שער לתפארת

בקיבוצים רבים לא ייחסו חשיבות למיקום שער הקיבוץ ולצורתו. במקרים רבים מצאו הנכנסים לחצר הקיבוץ את עצמם מול רפתות ומפעלים, שלא לדבר על כך שלשער עצמו לא היתה כל צורה אסתטית. שער בית-אלפא נמצא כ-20 מ' מערבית לקיים, וממנו יצאה דרך צרה, שעברה ממערב לנגריה ולמגרש הכדורסל הפתוח, ומצדו השני של הכביש שכנו סככות לטרקטורים ושקים שונים. הדרך עצמה עלתה בשיפוע חזק למעלה וההליכה בקיץ למעלה הצריכה מאמץ רב. והיה שער נוסף - "משקי" ? בין קב-קור ל"בית הזרע", בו נכנסו טרקטורים ומשאיות. הגישה של איציק, אותה עיצב לפני כ-30 שנה, אמרה: השער ייבנה מזרחית לקיים (היכן שהוא נמצא כיום) והכביש ממנו ייסלל בנתיב אלכסוני ובשיפוע סביר לכיוון חדר-האוכל, מרכז ולב הקיבוץ. משני צידי השער תיבנה גדר מעוצבת, עשויה אבנים. משני צידי הכביש יינטעו עצי וושינגטוניה, שיסתירו קטעים מכוערים, והדרך תיראה כאילו היא מובילה להר הגלבוע. ומעל לכל, עם כניסת אנשים או כלי רכב לחצר הקיבוץ, מיד יראו לנגד עיניהם נוף יפה ויוסתרו פינות מכוערות.

- אכן, מלאכת מחשבת, אבל איך לא חשבתם למקם את ביתן השומר במקום מתאים ויעיל?

 איציק: לי היה ברור שהביתן ימוקם ליד השער עצמו, על ציר הגדר. באו ה"בטחוניסטים" וטענו כי הביתן צריך להימצא במרחק מהשער, כדי שאם השומר יותקף, יהיה לו "מרחב-ירי"...

הנוי בבית-אלפא הוא יצירה שלי

 - האם היה משהו שמאוד רצית ליצור ולא הספקת?

היה לי חלום על דרך-נוף, שתעבור למרגלות הגלבוע, ממעין-חרוד, דרך המעיינות, תל-יוסף הישנה, מחצבת חפצי-בה, הגן היפני ? עד לספארי שלנו. חשבתי על אפשרות של גינון משותף עם חפצי-בה בגבול בין הקיבוצים וגינון בשולי הכביש לניר-דוד. היתה לי מחשבה לארגן את הצד ה"צרכני" של הקיבוץ: אזור חדר-האוכל, החנויות השונות, שרותים לחבר. לרכז אותם ולהביא לכך שחבר יוכל להסתובב ביניהם ולתכנן את קניותיו ואת הדרך בה ישתמש בהם.

 - בשנות ה-80, לאחר שהושלמו רוב הדברים שציינת, כאשר הסתובבת בחצר, האם הרגשת טוב עם מה שראית?

ברוב המקרים, כן. ראיתי בקיבוץ יחידה תכנונית שלימה, הכוללת את כל האזורים, לרבות המפעלים ואזור גידול בעלי החיים, ולא רק את אזור המגורים ואזור בתי הילדים. הגישה זו הפריעה להרבה אנשים שטענו כנגד "בזבוז הכסף". לגדליה צפוני ולי היתה גישה שאמרה ללכת קודם כל לאזורים שכוחי-האל, אליהם לא הגיע איש, להתחיל את הפיתוח מהם, ולהשאיר את המקומות הבולטים, שהרי שם כבר ידחפו אותנו, ובעקבות כך גם יבואו האמצעים. צריך לדעת שבמשך שנים לא הועמד תקציב לטובת הנוי, וכל פעולה ? רכישת מכשירים, פשוטים ומתקדמים, קניית שתילים, סלילת מדרכה, הקמת סככה ועוד ? דרשה מאבק, לעיתים קשה וממושך. היה "ידוע" שרבים מבין הגננים בקיבוצים הם "משוגעים", לא פעם השמיצו וביקרו אותם, וגזברים בכלל ראו בהם "אויבי העם".

 - 18 שנה אחרי שעזבת, יש בך עדיין אהבה לנוף בית-אלפא?

אם יש בי אהבה למשהו, זה לנוף של בית-אלפא, שאני רואה בו יצירה שלי, כמו ציור שעשיתי. לא פעם אני חולם על בית-אלפא. מאז שעזבנו, אני ובני משפחתי לא נכנסים לקיבוץ. מגיעים לבית הקברות בדרך המערכת, לפעמים תופסים תצפית מההר, אבל לא נכנסים. רק פעם אחת הצליח מוטי הורוביץ לשכנע אותי לערוך סיור בקיבוץ.

 גם אהובה וגם איציק סיפרו לי, כל אחד בנפרד, על אירוע טראומטי שעברו בשנות ה-80, באחד מחגי הקיבוץ, שהוקדש לנושא "בית-אלפא כבית", במהלכו הוזכרו וצוינו לשבח כל מי שנתנו יד לבניית הקיבוץ, ורק שמו של איציק נשמט. הם הביטו זה בזה, המומים, לא מעכלים, מתקשים לשאת את ההשפלה והכאב. האם במקרה או במתכוון? קשה לדעת ואין זה משנה. ב-1989 עזבו את הקיבוץ. מהר מאוד גילו שהתוכניות השתבשו ויצטרכו להתחיל הכול מאל"ף. איציק, כבר בן 56, החל לכתת רגליים ולחפש עבודה, עד שנקלט במשרד מתכנני הנוף והגנים "יהלום-צור". הם העסיקו את איציק כאיש-שטח, כגורם אחראי ומפקח שפעל ותיווך בין המתכנן במשרד לקבלן המבצע בשטח. הוא ליווה כל פרוייקט בעשרות רבות של שרטוטים בקנה מידה שונה, בפרספקטיבה ובתלת-ממדי, שהבהירו כיצד צריך השטח להיראות עם תום העבודה. איציק היה אחראי לביצוע של מספר פרוייקטים גדולים: עין-עבדת בנגב, עליו קיבל המשרד את פרס "ארץ-ישראל יפה" (בוצע ב-1991, בעת מלחמת המפרץ ובנייתו ארכה שנה שלימה), פארק אשכול, הסחנה, חורשת טל, בית-שערים, גן לאומי חוף השרון (לאורך מצוק הים התיכון), נתב"ג, וגולת הכותרת ? עיצוב אתר קיסריה, לרבות שיחזור העיר על-פי מימצאי העתיקות, אתר בו השקיע איציק שבע שנים ועליו גאוותו!

כתב: מיכאל