שיחה עם עילי גבאי, מנהל ענף האירוח, על שנה ללא מתחם גלבוע, על הקייטנה הדתית, על הלחץ והתוקפנות המופעלים עליו מצד כמה מחברי הקיבוץ, ועל תוכניות הפיתוח לשנה הקרובה.

כבר מתחילת שיחתי עם עילי, הבחנתי כי הוא נרגש ונסער. על מה ולמה? אני שואל, והוא מחדד ומבהיר: "תגובתם של כמה מחברי בית-אלפא היא מבחינתי עניין שעמו איני יכול להמשיך הלאה. כרגע, אני קרוב להחלטה להניח את המפתחות, משום שבאווירה הזו אין כל אפשרות להמשיך ולנהל את ענף האירוח, תוך הפעלת שיקול דעת כלכלי". עוד נגיע להסבר מה בדיוק קרה ומה גורם לעילי לקיים עם עצמו חשבון נפש כה נוקב. האירוח נאלץ לוותר על השימוש באתר גלבוע ויש לכך מחיר: כאשר הפעיל, בעיקר בימי הקיץ, את המוסד, יכול היה לקלוט ביום אחד כ-500 איש(!), ואילו כעת הם נאלצים להסתפק במחצית ממספר זה. כאשר מדובר באוכלוסיה דתית, יש לכך משמעות רבה. "היה לנו כשלון מסחרי-שיווקי", מחייך עילי ומסביר: "עבדנו עם סוכן-מתווך, ששכר מאיתנו את כל חדרי האירוח בקיבוץ, והשכיר אותם לקבוצות שונות. לא עלה בדעתנו להגביל את מספר המשתמשים בכל חדר. צריך להבין שמדובר באוכלוסיה שעם ערב פורשת הרבה מזרונים על הרצפה, אחד נוגע בשני, אין סנטימטר מבוזבז, וכך ישנו בחדרים מסוימים 15-10 מבוגרים וילדים... כאשר הבנו זאת – על-פי מספר המזרונים שביקשו – כבר היה מאוחר לטפל בכך".

בשבוע הראשון התארחו תלמידי ישיבה, שבאו עם הרבנים שלהם, וקיימו סדר יום מתוכנן, על-פי לוח זמנים מחייב, שכלל לימודים ובילויים. - נראה כאילו הקימו בית מדרש במועדון לחבר? אכן כך! על פי בקשתם, העמדנו לרשותם את המועדון, הוצאנו ממנו את התמונות, ובמקום הזה הם התפללו ולמדו. שם התכנסו ולמקום הזה הביאו מרצים ומופעים שונים. הם היו מאוד מרוצים מהשימוש במועדון לחבר. אגב, אצלם המושג "חבר מביא חבר" הוא יותר מסיסמה, וכל הצלחה מבטיחה המשך. - האם ישנה מבחינתם חשיבות למועד הזה של השנה? החופש הגדול שלהם מתרחש בין תשעה באב לא' באלול, וזה הזמן היחיד בו הם יכולים לשמוע מוזיקה, לרקוד ולשיר, לעשות מה שעולה בראשם, כמובן במסגרות המגבילות שקובעים הרבנים. טבעי שבזמן הזה יבלו בקייטנה. אגב, את מזונם הביאו בעצמם וברוב הימים נסעו מכאן לביקור באתרים שונים בארץ.

 בשבוע השני התארחו משפחות ברוכות ילדים, רובן מבני-ברק. כל אחת מהן קבעה לעצמה את סדר היום ולעובדי האירוח כמעט שלא היה תפקיד, אלא לפנות אשפה ולהחליף מגבות, כאשר הם מנועים מלהיכנס לחדרים, וזאת כדי לשמור על צנעת הפרט. "הם גם בישלו בחדרים", מבהיר עילי, "ואני מודה שמראה החדרים בתום השבוע לא היה מלבב". - ומה אומרת "השורה התחתונה"?  הם היו מאוד מרוצים: עבורם בית-אלפא היא "כפר אולימפי", שיש בו הכול – מרחבים, דשאים, מדרכות (כולם הביאו עמם אופניים!), ובריכת השחייה. כאשר נמצאו באתר גלבוע, הם הפעילו מערכת כריזה שלהם, באמצעותה שלטו באנשים, אך בקיבוץ לא הסכמנו לכך. - אתה מדבר על כשלון מסחרי, אבל יש להניח שאתה בעצמך, ללא הסוכן, לא היית מגיע לאוכלוסיות האלה. מה "המחיר" שאנו שילמנו? המחיר היה בד היוטה בו עטפנו את הבריכה, שעות של רחצה נפרדת בבריכה, ומוסיקה שהושמעה בבריכה וליד המגורים שלהם. היה מי שהדברים האלה מאוד הפריעו לו, לעומתם היו חברים שממש צחקו כאשר שאלתי אותם אם הדברים מפריעים. לי נראה כי מי ששונא אותם, יקפיד לשנוא גם אם ההפרעה מזערית. באשר לשעות השימוש בבריכה – הסכמנו על שעות קבועות במשך היום, בדרך כלל בשעות הפחות מבוקשות ע"י חברים, כך שהפגיעה תהיה מינימאלית. סגירת הבריכה והפסקת המוסיקה בשעה 21:00 אינה נחשבת הטרדה בשום מקום בארץ. אגב, המשפחות קנו את רוב מצרכיהן בכולבו, שהתארגן לקראתן ועבר למוצרים ברמת "מהדרין" ו"גלאט-כושר" וביצע את ההפרדות הנדרשות ע"י בד"צ. אני בהחלט רוצה לשבח את הנהלת הכולבו על עזרתה, היא בוודאי אינה מצטערת על כך. ועוד נתון הייתי רוצה להבהיר: האירוח מחויב בכל שנה בסכום של 52 אלף ₪ על השימוש בבריכה. אני מעריך שחברים רבים אינם יודעים זאת. כדאי לחשוב כיצד תתנהג הנהלת הקהילה בנושא הבריכה, אם ימנעו מאיתנו את השימוש כפי שמבקשים ומתנים לקוחותינו. 

ציינתי כבר שעילי נשמע נסער ונרגש, וכאשר אני מבקש לדעת מה גורם לכך, הוא מספר על ויכוחים, איומים בהפעלת בריונות וסנקציות, צעקות בלתי פוסקות, שאותן נאלץ לעבור במשך השבועיים. "אלה ימי 'סליחות', הוא מבהיר, "ואני רוצה לבקש סליחה מכל מי שנפגע מהשירים החסידים שהשמיעו אצלם על הדשאים, או מהפעלת המוסיקה בבריכה. "כפי שהדברים נראים כעת, אני קרוב לתת התחייבות שלא אקבל יותר את הציבור הזה. איני מוכן לעבור שוב את הטלפונים הזועמים, הקללות והאיומים, ללא גב של הציבור ושל הנהלת הקהילה. אני רוצה להדגיש כי לא מדובר בהרבה חברים, אבל הם תוקפניים וגסים במיוחד". - אבל הרי ללא האוכלוסיה הדתית אפשר לסגור את האירוח... בעניין זה יש המנסים להחזיר אותנו 15-10 שנים לאחור, לוויכוח אם אנו רוצים בכלל את ענף האירוח, או במילים אחרות: לפתוח את הקיבוץ בפני אורחים, כענף כלכלי. חשבתי לתומי שאנו כבר אחרי זה. אני פונה להנהלת המשק שתקיים דיון ציבורי על הנושא, שתוצאותיו יקבעו אצלי האם אמשיך לנהל את האירוח. נקיים חשבון נפש ונחליט אם אנו מוכנים לוותר על הכנסה הטובה הזו. אם נחליט שאין מקבלים את האוכלוסיה הדתית, יצטרך הענף להתארגן בהתאם, ואם נחליט שממשיכים לקבל את האוכלוסיה האיכותית הזו, ילמדו אותם חברים לסגור חלונות ולארגן קצת אחרת את חייהם למשך תקופה מסוימת. בהתאם לתוצאות הדיון הציבורי ולגב שאקבל מהמוסדות, אחליט על המשך דרכי.

- בהנחה שתזכה לגב ציבורי והענף ימשיך להתקיים, אילו תוכניות פיתוח תעלה לשנה הקרובה? עילי: כידוע, משק-החי נסגר, השטח ריק ואין בו עוד בעלי-חיים. זה הזמן לשפץ את הבית הממוקם לידו, בעיקר בתחום המקלחות, ובכוונתי להציע להקים במקום משק-החי מגרש משחקים לילדים, כדי למנוע את הצורך מהילדים ומשפחותיהם להטריח עצמם עד למגרש שליד חדר האוכל.

כתב: מיכאל

טוב לדעת שיש פרוייקט כזה

לאחרונה אירח הענף קייטנה שארגן "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני", שבו חברים ילדים שאיבדו בן משפחה אחד לפחות בסכסוך היהודי-ערבי. אל הקייטנה הגיעו 40 ילדים – 20 ישראלים ו-20 פלשתינים – בגיל 15-10. רוב הילדים לא הכירו את קרובי המשפחה שנפגעו. הקייטנה מתקיימת זו שנה רביעית ולמרות קשיי תקשורת והעדר שפה משותפת, נוצרים קשרים והילדים מצליחים ליהנות ולהתקרב. ילדים שזו שנה שנייה ושלישית בקייטנה סיפרו על השינוי שעבר עליהם: היו שבכו ורצו הביתה בשנה הראשונה, חלק שיחקו רק עם ילדים בני עמם. הם גם סיפרו על תגובת הסביבה שלהם: לא מעט מחבריהם התקשו להבין איך זה שהם הולכים לבלות בקייטנה – הנתפסת ככיף נטו – עם ילדים לבני העם שרצחו קרובי משפחה שלהם. דברים דומים נשמעו גם בצד השני: בקרב משפחתו של אחד המארגנים, תושב ג'נין, נהרגו שלושה במלחמות שונות. ילדים ממחנות הפליטים הותקפו ע"י חבריהם על כך שהם הולכים לבלות עם "ילדי האויב". הקייטנה מגיעה לשיאה ביום השלישי, האחרון, כאשר כל הילדים נמצאים ביחד, ועם סיום הקייטנה ממש קשה להפריד ביניהם. הארגון מונה כ-500 משפחות, מחציתן יהודיות ומחציתן פלשתיניות, והוקם ב-1994 ע"י יצחק פרנקנטל, לאחר שבנו אריק ז"ל נרצח בידי אנשי חמאס. הקייטנה היא רק אחד האירועים שמארגן הפורום. במהלך השנה מתקיימים מפגשים רבים נוספים, בהם מספרים המשתתפים את סיפורם האישי, התמודדותם עם השכול ודרכם לנהל את חייהם, למרות האסון שפקד כל אחד מהם. הארגון מקיים סמינרים משותפים לתלמידים משני העמים, יש לו תוכנית רדיו ב"כל השלום" (107.2 FM) ואתר אינטרנט. בקרוב תשודר סדרת טלביזיה בהפקת ערוץ 2. המארגנים טוענים כי קייטנת הילדים היא המפעל האופטימי מבין פעולותיו.