בית-הספר "גאון הירדן" זכה בפרס חינוכי מטעם בית "משואה", העוסק בחקר השואה והנצחתה, עבור פרוייקט של הכנת כרזות בנושא השואה. איריס ברנע הינה שותפה בכירה בהפקת הפרוייקט החינוכי (ביחד עם דבורה נויברט). שיחה על הוראה ייחודית בשיטה מקורית, שהנאה רבה בצידה.

כל מי שעדיין זוכר כיצד נראה שיעור "רגיל" בכיתה, שבו המורה (בעיקר) מדבר, חלק מהתלמידים מגיב ומתייחס, וחלק אחר (גדול למדיי) מחכה בכליון עיניים לצלצול הגואל, יצטרך לשנות את מושגיו לאחר שיקרא כתבה זו."תאר לך מצב", מחייכת איריס ברנע, "שנשמע הצלצול, ורוב התלמידים נשארים במקומם, מרותקים לעבודתם, אינם ממהרים לצאת. כעבור עשר דקות מגיעה המורה שאמורה ללמד בשיעור הבא ומתחננת: "בחייך, איריס, סיימי את השיעור, צריך להתחיל את השיעור הבא"...מדע בדיוני? לאו דווקא, אלא עוד שיעור במסגרת פרוייקט לימודי ייחודי ? שנקרא בעבר "אשכולות" ? שפותח בטכניון, יושם במוסד החינוכי "גלבוע" והועבר, כמו כל הדברים הטובים הרבים שפותחו ב"גלבוע" ? לבית-הספר המשותף בנווה-איתן.בחטיבת הביניים ב"גלבוע" לימדה קבוצת מורים בשיטה זו.

מה שהינחה את אותם מורים היה הרצון לגרום לכך שהתלמידים יהיו פחות פאסיבים, יגבירו את מעורבותם ואפילו ייהנו מהשיעורים. שיטה כזו מחייבת הכנה ברמה גבוהה, תוך השקעת זמן עצומה. "למעשה, בכך עבר מן העולם החופש הגדול", מבהירה איריס, "משום שנדרשו כל החודשיים כדי להכין את הנושא. נהגנו להתכנס בכל יום, למשך שעות רבות, שבסיומן היתה לנו תוכנית  שנתית מפורטת  לפרטי פרטים, תוך קביעת התאום המלא בין המורים".בכיתה ט', בה מלמדות איריס ודבורה'לה, נבחרו שני נושאים: השואה ו"מלחמות ישראל". כל מורה המשתתף בשיטה מלמד את הנושאים בתחום בו הוא עוסק: היסטוריה, ספרות, אמנות, תקשורת ועוד."אני חושבת שכך נכון יותר ללמד, משום שלאירוע שהתרחש לאורך תקופת זמן, כמו השואה, והייתה לו השפעה על חלק גדול מהעולם, היה ביטוי בתחומי רבים. אני מאמינה שזו דרך נכונה בה קל יותר להבין תהליכים מורכבים. לא רק להבין מה קרה בנקודת זמן, אלא לבדוק מה קרה בגישה רב-תחומית" "סימסטר" לימודי אורך בין 4-3 חודשים והוא נחלק לשלושה: במשך כשישה שבועות מתקיימת למידה עיונית בכיתה, הכוללת מבואות ובסיס מידע. במשך תקופה של עוד שישה שבועות נעשית מלאכת היצירה במחשב, ובסיומה מתארגנים התלמידים להציג את התוצר שהפיקו.
איריס: גם את החלק הראשון, רכישת הידע, עושים המורים בדרך מגוונת: פחות הרצאות בפני הכיתה ויותר מטלות, הגורמות לתלמידים להיות אקטיביים, גם אם הדבר בא על חשבון כמות החומר. במקום לשים דגש על מידע, שבפירוש אינו המהות, אנו מקנים כלים נוספים, המסייעים "ללמוד כיצד ללמוד". חשוב לנו ללמד תלמיד לאגור ידע רלבנטי, להבדיל בין תפל לעיקר, ללמוד לחפש בספריה, להרכיב ביבליוגרפיה ? לפתח את הלמידה העצמית. במהלך השלב הראשון נדרש כל תלמיד לכתוב עבודה עיונית ברמה בסיסית, שתהיה מבוססת על שלושה מקורות מידע לפחות, ועל הנושא שיבחר, יכין בסופו של דבר כל תלמיד כרזה במחשב. לאחר מכן יחשוב כל תלמיד על מסר, המבוסס על חיבור בין הידע שרכש לדעה אישית שלו, שאותו ירצה להעביר באמצעות הכרזה. זהו סוג של חשיבה שלא התנסו בה לפני כן.רק לאחר שביצע את כל ההכנות האלה, התלמיד יכול לנסות לגבש יצירה ויזואלית.כאן מתחיל פרק נוסף ? התלמיד והמחשב.
למרות שידוע כי לילדים ובני נוער גישה קלה יותר למחשב, בכל זאת ישנם כאלה החוששים מהמחשב והוא נתפס אצלם כגורם "מאיים". באמצעות הפרוייקט הזה הם רוכשים טכניקה נוספת, והם לא יימצאו לבד מול המחשב.מי שבשום אופן לא יתחבר למחשב, יוכל לבצע את המטלה אצל חגית גנז, המורה לציור, או אצל  עדה כהנס, בפיסול. בכל מקרה, מדובר במשהו גרפי- חזותי.
* * *
מי שאינם שותפים לחוויה הלימודית הם ההורים, שבמקרה הטוב רואים את העבודה שהכין ילדם, אך אינם שותפים למכלול.
אני שואל את איריס: האם בתקופה בה העברת תמונות הינה טכנולוגיה מפותחת ודי נפוצה, לא ניתן למצוא דרך להעביר צילומים ישירים לבתי ההורים ? באמצעות מצלמה והעברה לאינטרנט?איריס: עוד לא ברור כיצד יקבלו חניכים את העובדה שהוריהם יכולים לצפות בהם מהבית בעת השיעורים...לשיטת הלמידה הזו ישנו עוד יתרון בתחום יחסי מורה-תלמיד: המורה אינו מרוחק ואנו מאיים, אלא שותף, הניצב לצידו של החניך, מסייע לו להגיע למטרה המשותפת.בסיום הסימסטר המורים סחוטים אך מאושרים,  והתחושה היא שנעשה דבר מוצלח בהרבה מכל שיטה לימודית אחרת
* * *
וכאן אנו מגיעים לעניין הפרס. בקיבוץ תל-יצחק בשרון נמצא מרכז "משואה" לחקר השואה, המעניק פרסים בעבור עבודות גמר של תלמידים ויוזמות חינוכיות בנושא השואה. כמה מתלמידינו כבר זכו בעבר לפרס מטעמם ובאחת השנים זכתה בו בתה של דבורה'לה (שהונחתה ע"י אמה). באותו מעמד ראתה דבורה שמורים מקבלים פרסים והחליטה שגם לנו מגיע. יותר מכל מורה, תרמה דבורה כל השנים להנחלת השואה, באמצעות עבודות גמר בי"ב ועבודות אישיות בכיתה ט', ובאמצעות השיטה עליה דיברנו. דבורה ריכזה את כל החומר והכינה חוברת מושקעת אותה שלחה להנהלת "משואה".כעבור זמן התקבל בבית הספר המכתב הבא:
אנו שמחים לבשר כי מוזיאון "משואה" החליט להעניק לבית הספר פרס על יוזמתן של המורות דבורה נויברט ואיריס ברנע, לעסוק בנושא השואה מזווית בלתי שגרתית.בפרוייקט הזה מתגלה שילוב מעניין בין היצירה הוויזואלית של התלמידים לבין הטקסט והתוכן המילולי המתייחס ליצירה. השילוב חושף באופן אותנטי תפישות תלמידים לגבי משמעות זיכרון השואה עבורם, ומכשיר את הדרך לדיון פורה יותר בכיתה.הפרס, בגובה 3,000 ?, מוענק לכם מן הקרן על-שם אריה בן-מנחם ז"ל.
 איריס: נסענו שתינו לטקס קבלת הפרס. אני נסעתי עם בתי הקטנה טליה, ובשלב מסוים יצאתי החוצה משום שהיא "התרגשה" יתר על המידה. בחוץ עמדה עוד אימא עם תינוק באותו גיל. התחלנו לדבר, אני סיפרתי לה שבאתי כדי לקבל פרס, והיא סיפרה שהפרס מוענק מקרן על שם סבא שלה. צחקנו על צירוף המקרים.מסתבר שהוא היה בגטו טרזיינשטט ויצר שם כרזות וקולאז'ים לנאצים. הרגשתי כאילו קצוות מתחברים. כתב: מיכאל