ביה"ס רימון - סימה בר

סימה בר נותרה נציגה יחידה של בית-אלפא בבית-הספר "רימון". שיחה על חשיבותה המיוחדת של כיתה ג', על היום הארוך (מדיי) שנמתח בחוסר יעילות, על השילוב המוצלח עם כיתות "דרור", ועל שיטת "ימימה" כנשמה-יתרה.
סימה מסיימת השנה חינוך של כיתה ג' ומדגישה כי כיתה זו הינה החשובה והמשמעותית בין כיתות בית-הספר. למראה פניי המופתעות היא מסבירה: כיתות א-ב הן בחזקת חממה, לומדים בהן מיומנויות יסוד. מי שמשתלט מהר והיטב על מיומנויות היסוד (קריאה, כתיבה, חשבון) סביר שייתן בכיתה ג' קפיצה משמעותית. מי שכבר בכיתות א-ב התגלו אצלו קשיים, סביר שיתקשה גם לאחר מכן, אלא אם כן יושקע מאמץ רב בצמצום הפער. במעבר לכיתה ג', הילדים נדרשים, לראשונה, להיות ממש תלמידים ולהתבסס על המיומנויות שרכשו בכיתות הצעירות. בתחילת השנה קצת קשה להם, חלק מההורים מתאוננים ("איזו מורה קשוחה!"), אבל ככל שעובר זמן ההורים נדהמים לנוכח קצב ההתקדמות, רמת הלמידה ורמת הביטוי – לפעמים קשה להאמין איך גדלו והתפתחו הילדים בתוך שנה. הנהגנו שאלונים שבהם מתבקשים הילדים להעריך את מצבם הלימודי ואת רצונותיהם. כמעט כולם כתבו: "רוצה להשתפר בכל התחומים, רוצה הישגים יותר גבוהים". בכיתה ג' הם מתחילים ללמוד מדעים, מחשבים, אנגלית (אוצר מילים ראשוני בלבד, בסיס לתחילת לימודי האנגלית בכיתה ד'). השנה מנתה הכיתה 30 תלמידים, יותר מהנהוג, אבל ההנהלה תמיד אומרת לי: "את תסתדרי, את יודעת להחזיק כיתה, תתמודדי!". גיל המחנכות ב"רימון" עולה והשחיקה גוברת, והמערכת צריכה להתחשב בכך ולהקל היכן שאפשר, בוודאי היכן שהדבר אינו פוגע ברמת הלימודים. דווקא משום שלא זורם דם חדש למערכת, צריך לשמור עלינו ולהתחשב גם בנו, לא רק בהורים ובילדים.
כבר צוין כי סימה הינה אחרונת המוהיקניות בסגל "רימון", אם כי ב"דרור" עובדת ענת רגב. אולה דסיאטסקי סיימה עבודתה כמורה למוזיקה; ניצה מאנו מסיימת עבודתה בהוראה. זיוה עורי ורותי אילת ממשיכות להתנדב בעזרה לימודית. עינב אלקוני נכנסה למשרה חלקית בתחום החינוך המיוחד, אך עיקר תעסוקתה במלכישוע ונראה כי תעדיף להתפתח שם.
אחד התחומים החשובים בהם עוסק ביה"ס "רימון" הוא השילוב עם כיתות "דרור", בהן מתחנכים ילדים אוטיסטים. סימה: בנינו תוכנית מתקדמת, המופעלת כבר חמש שנים. עבדנו על השילוב, למדנו וחקרנו אותו, ושאלנו את עצמנו כיצד לבצע זאת באופן הכי טוב. אנו רואים בתלמידי "רימון" מתווכים. מה פירוש? לכל ילד מ"דרור" יש בן-זוג מ"רימון", היושב לצידו בשיעור, ותפקידו, לאחר שהמורה בכיתה מסיימת לדבר ולהסביר את מטרות ומטלות השיעור, להבהיר ולהמחיש לילד האוטיסט, כך שיוכל לבצע ולהשתלב, מעין מורה-עזר. אנו מוגדרים ב"בית-ספר חונך" ואנו נשמש דוגמא לבתי-ספר אחרים, שיבואו אלינו לראות כיצד הדבר מתבצע אצלנו ולפעול על פי נסיוננו. ופה אני מוכרחה להדגיש שאלה שמנקרת בראשי: מדוע לא מתקיימת העברה? כלומר, בתוך הכיתה הדבר מתבצע ברמה הגבוהה והמרשימה ביותר. מחוץ לכיתה – כלום! היכן שמתקיים השילוב באופן מתוכנן, תלמידים שלנו מתעלים על עצמם ומתנהגים למופת. אבל אם מצטרף תלמיד חדש - לא אוטיסט – לא יאומן מה שעושים לו, הוא ממש עובר גיהינום! אין סובלנות ונחמדות. איך זה קורה? ועוד באותו עניין - אם ילדי "רימון" אינם חייבים, הם מתעלמים. כלומר, אותו ילד מ"דרור", שטיפלו בו כה יפה בשיעור, אם יתקלו בו על המדרכה בחוץ, יתעלמו ממנו. אם כך, האם זה חינוך לטווח רחוק? האם יפנימו? הדבר מוביל למסקנה שרק היכן שאין להם ברירה יהיו מוכנים לשמש "מתווכים" וחבל על כך. אגב, ה"תיווך" הזה תורם המון לילדי "רימון", משום שהוא דורש מהם להקשיב, להיות ערניים, לדעת להסביר, לא רק בדרך מילולית, בעצם – משפר מאוד מיומנויות, שספק אם היו משיגים בדרך אחרת. * * * * * בגיליון האחרון של העיתון "בבקעה", מתייחסת מנהלת ביה"ס איריס דבורקין לפן הניסויי שלו:
נושא בעייתי נוסף שעלה בקרב המחנכות והמורות הוא שיעורי-בית: מה לתת? כמה לתת? האם מהיום למחר? אם נזכור שילדים חוזרים מבית-הספר בארבע אחרי הצהרים ולפעמים מגיעים לדירת ההורים בשבע, לאחר חוגים, האם יש טעם והצדקה לדרוש מהם אז להתמודד עם שיעורי-בית? אני, למשל, מעודדת את תלמידיי לנצל את ההפסקה הגדולה של ארוחת הצהרים – הם הרי אוכלים די מהר ונותר להם זמן פנוי רב – כדי לסיים את הכנת השעורים ולא לקחת כלום הביתה. אבל מה עם מי שקשה לו? האם בטוח שהוריו ידעו לעזור לו בבית? מתקיים ויכוח עם מורות שאצלן זהו עיקרון ודגל ואינן מוכנות להתפשר ולהתגמש. אני טוענת: יום הלימודים הרי הוארך באופן רציני, דבר המאפשר למצוא את הזמנים לתרגל במשך היום. דבר נוסף, מי אינו מכין שעורים? מי שקשה לו – לאלה שעורי-בית לא יעזרו, רק ייצרו עומס נוסף, וכן סיבה למתח בבית ומאבקים עם ההורים. אני משתדלת לתת עבודת-בית שאין אפשרות לעשות בכיתה, כמו, למשל, ראיונות עם הורים או אנשים בקיבוץ, כהכנה לקראת שיעור מסוים. אני גם נותנת לכך מספר ימים. סוג נוסף של שעורי-בית נועד לסיים את מה שהחלו לעשות בבית-הספר ולא סיימו. יש סיכוי שאם החלו בכיתה והבינו מה נדרש, יוכלו להשתלט על כך בבית ללא קושי מיוחד.
- המורים מנהלים כבר זמן רב מאבק על זכויותיהם וכלל לא ברור כיצד הוא הסתיים. ישנן שמועות שונות, יש הטוענים שבכלל תנאיכם הורעו. מה את יודעת? עד כה לא התפרסם משהו שלם ורשמי ויש, אכן, שמועות שונות, הטוענות כי רוב ההטבות שניתנו כתוצאה מדו"ח דברת יבוטלו. יישארו שבוע העבודה של חמישה ימים והיום הארוך, אך תבוטל הקטנת הכיתות והכנסת מורות-סייעות לכיתות, למשל. בכל פעם מקבלים מכתב, והמכנה המשותף של המכתבים הוא הרעת תנאים: הורדת גמול השתלמות, ביטול "שעת מחנכת", ביטול הטבות של הגיל (הורדת מספר השעות) והכי מדאיג – הארכת שנות העבודה ומשיכת גיל הפרישה כלפי מעלה. זה בכלל נראה ונשמע מוזר – מורה בת 65 אינה יכולה להתייצב בפני ילדים בני 7-8. מורה בת 60 כבר לא יכולה לטפס לתבור ולזחול במערות בית-גוברין... מדברים על כך שהשכר יהיה "גלובלי", אבל מדוע יהיה כדאי להתאמץ? כללית, מנצלים את העובדה שרוב העוסקים בהוראה לא יברחו מהמקצוע.
- הבנו, סימה, מקצת מבעיותיה של מורה עבריה. במה את מעשירה עצמך מחוץ למקצוע? היכן את מוצאת את שאר הרוח? אני מבקשת להדגיש שבאופן כללי אני שמחה על כך שבחרתי במקצוע ההוראה, משום שהוא דינאמי ויצירתי ואינו מאפשר לחזור על עצמו. האופי שלי אינו נותן לי לעסוק בתחום שבו הדברים חוזרים על עצמם כל הזמן. עובדה היא שאיני חולה כלל ואיני מרשה לעצמי להיעדר אפילו יום אחד מהלימודים. אין מצב שלא אבוא לעבודה. לדעתי, אין סימן יותר מובהק לכך שאני אוהבת את המקצוע וקשורה למקום עבודתי. באשר לנפש – אני משתתפת בחוג הנקרא: "שיטת ימימה", על-שם פסיכולוגית שפיתחה את השיטה ל"חשיבה הכרתית". החוג מתקיים בניר-דוד, בהדרכת ד"ר דינה אייזן, שהייתה בעבר רופאת ילדים ועשתה לפני מספר שנים הסבה והיא מקיימת סדנאות רבות שמטרתן להבין אחרת את החיים, לעשות את החיים שמחים יותר, לקבל את עצמך כפי שהינך, טיפוח מרכיבי הצלחה ועוד. איני יכולה להסביר על רגל אחת במה עוסקת תורתה של אותה ימימה, אך כל המתעניין בעולם המופלא הזה ייכנס לאינטרנט וימצא חומר רב. לגבי השנה הקרובה, בכוונתי לצמצם את שבוע ההוראה לארבעה ימים ולצאת ללמוד "אימון" (קואצ'ינג) ובעקבות כך להשתלב אחר-כך בתחום, למרות שהשוק די עמוס ורווי, אבל אני מאמינה שאמצא את מקומי ואוכיח את יכולתי.
כתב: מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן