שאוליק על אימו הנקה

לאחרונה פירסם שאוליק ספר רביעי פרי עטו, המספר את סיפור חייה של אמו ה?נ?ק?ה ל?ז?ר?ס?ן, חברת בית-אלפא, מומחית בקנה מידה עולמי לטיפוח זרעי ירקות. את עיקר הפרטים למד מיומנה האישי, שהותירו אותו לפעמים נבוך ומשתאה. זו אינה רק ביוגרפיה, אלא סיפורה של תקופה. ומה שחשוב ? תגובות הקוראים נלהבות ומעודדות!
את הקריירה הספרותית שלו החל שאוליק בספר על אביו, איז?'ק סלומניצקי, שהחל להקליט את סיפור חייו לעצמו. שאוליק המשיך להקליטו ושנה לאחר מות האב (1992) הוציא לאור את סיפור תולדות חייו. עם האוכל בא התיאבון, וכעבור מספר שנים הקליט שאוליק את בן-דודו הנרי על מאבקו להישרדות בשואה וערך את זכרונותיו לספר מרתק ("טוב שמישהו חזר"). בשנת השמונים לקיבוץ בית-אלפא (2002) כתב שאוליק את "אומגה בואדי קקאו" ? סיפור תולדות הקיבוץ בשנות ה-20 וה-30, בדגש על חברת הילדים. בעקבות שלושת הספרים הגיע גם תורה של אימו הנקה, שהותירה אחריה חומר כתוב רב. הנקה נולדה בפולין ב-1903 והייתה מראשוני קיבוץ בית-אלפא. לא מהקבוצה המייסדת ואף לא מאנשי ביתניה, ולמעשה הצטרפה לאחר שנתיים של חיים במושבה מסחה. הנקה החלה לעבוד בגן-הירק של בית-אלפא, ענף גדול ומרכזי, פיתחה קריירה בנושא טיפוח זני ירקות, ועם השנים הפכה למומחית מהמעלה הראשונה, כאשר את הידע שלה צברה הודות ללימוד עצמי. יחד עימה עבד בגן-הירק בחור צעיר, בן גילה, איז'ק שמו, התפתח ביניהם רומן, הם נישאו ובשנת 1930 נולד בנם יחידם שאוליק.
שובב עם לב זהב
באחד מימי הקיץ של שנת 1935 אירגן איז'ק נסיעה לחיפה עם קבוצת חברים שלו, שלא קיבלו את סגנון החיים שהיה נהוג בקיבוץ, על-פיו קבוצת מנהיגים קבעה את אורח החיים ולא הותירה מקום לשום ספונטניות. זה היה מעין "מרד": לאחר שסיימו עבודתם, לקחו עגלה, נסעו לתחנת הרכבת בשאטה, עלו על "רכבת העמק" ונסעו לחיפה. שם הלכו לצפות בסרט של מרלן דיטריך ומיד לאחר שהסרט הסתיים עלו על הרכבת, חזרו עוד באותו לילה הביתה, ולמחרת התייצבו לעבודה, כרגיל. הקיבוץ היה כמרקחה לנוכח המעשה החריג ? איך הם העיזו? ללא אישור המוסדות? לאיז'ק זה לא היה מקרה ראשון בו נסע לבדר עצמו. בפורים נהג לנסוע עם ידידו הטוב מנחם שטורמן, הווטרינר מעין-חרוד, על אופנוע ה"נורטון" שלו, לחגיגות העדלאידע בתל-אביב. הם נסעו דרך ג'נין ושכם, השתוללו בתל-אביב וחזרו מאוחר בלילה באותה דרך. למחרת הנסיעה לבילוי בחיפה התקיימה שיחת קיבוץ סוערת, שבה גינתה ההנהגה את המעשה ה"לא קיבוצי" ולא אחראי, ולא נמצא חבר שיקום ויטען כנגד המנהיגים. איז'ק, הרוח החיה, "המסית ומדיח" למעשה החמור, הרגיש עלבון ומחנק, החליט בו ביום לעזוב את הקיבוץ ולא עזרו הפצרות חבריו. איז'ק טען כי לא יוכל לחיות בחברה שבה אין נותנים "מרחב נשימה" לאדם. אורח החיים בקיבוץ, כך טען, אינו מתאים ל"שובב" כמוהו, בעל דעות עצמאיות. עוד באותו לילה ארז את מעט הבגדים שהיו ברשותו, עלה על הרכבת ונסע לחיפה, אל חבר שכבר עזב לפני כן. איז'ק הפציר בהנקה להצטרף אליו, אך היא טענה כי אינה יכולה לעזוב את מפעל חייה בטיפוח זרעי הירקות, אינה יכולה לנתק את בנם שאוליק מחברת הילדים, ואינה רוצה לאבד את חבריה בקיבוץ, מה-גם שלא הייתה שותפה לעלבון הצורב שלו. - בעיניי, שאוליק, זה אחד הסיפורים המדהימים בספר. ככה מפרקים משפחה? מה אמרו לך? האם במהלך השנים דיברת עם הוריך על הפרשה? האם כעסת על אביך? התשובה לכל שאלותיך שלילית - אני לא העזתי, הנושא היה כמו "טאבו", לא עלה אף פעם. אני אפילו לא ידעתי על כך שפתאום קם והלך. אמרו לי שהוא עובד בכל מיני מקומות, לא דיברו על פרידה או גירושים. הוא, אגב, התיישב ברחובות, ונהגתי לנסוע אליו בכל החופשים ולבלות אצלו. אלה היו בילויים נפלאים. בספר כותב שאוליק: "רק 11 שנים לאחר הפרידה, כשהייתי בן 16, בא אליי איז'ק וביקש לדבר איתי. הלכנו לטייל על הכביש והוא סיפר לי על האישה שפגש, התאהב בה והוא מתכוון לשאתה לאישה. נורא התרגשתי, הדמעות שלי פרצו מאליהן. איז'ק ראה שאני מתרגש ושאל אותי: מה הבעיה?"...
לא פשוט לקרוא יומן סודי של אימא
הנקה השאירה אחריה חומר רב: מחברות, בהן כתבה יומן אישי; פנקסים ובהם סיכומים של העבודה בגן-הירק; מכתבים שקיבלה מאנשים שונים; שירים מלאי הומור שכתבה לאירועים שונים ואת חלקם פירסמה בעלון הקיבוץ. הבעיה העיקרית של שאוליק הייתה לבחור את הקטעים המעניינים והפיקנטיים. - רוב האנשים הרי אינם יודעים הרבה על חיי הוריהם. כשהתחלת לעבור על החומר ונכנסת לעולמה, האם מה שקראת דירבן אותך להמשיך, או העלה מחשבה שכדאי להפסיק? לא הרגשת מבוכה לנוכח הדברים שקראת? בתוך הקריאה הסתבר לי שניהלה רומן, לפני נישואיה, עם אליהו רפופורט, אביו של גברוש, שחיזר אחריה במרץ ואף כתב לה שירי אהבה, כמו זה: "... בחלום חלמתי אותך אף שחקו לי עינייך וקולך נשאת עליי ומאוד אהבתיך באשמורת התיכונית". אני מאוד התרגשתי מגילוי הרומן, גברוש ומשפחתו לא התרגשו כלל... אחת ההפתעות הגדולות עבורי הוא "היומן הסודי", על שנה אחת בחייה, 1940, שנה מאוד מעניינת בצירוף האירועים שלה: מלחמת העולם השנייה פרצה ופולין נכבשה; התרחש הפילוג בבית-אלפא ובוצע הטראנספר עם רמת-יוחנן, בו עזבו כמעט כל חבריה; החלו להקים את המוסד החינוכי "גלבוע"; וגם ? תיאור רומן אישי שלה, שתפס מקום מרכזי בחייה. מדובר באח של בנצי אשל, פליט מאירופה, שעבד בגן הירק ושם הם הכירו. העניין הוא שהבחור, הנייק שמו, היה צעיר ממנה בעשר שנים. זו הייתה פרשה אומללה, של אהבה נכזבת. הפרשה, כמובן, ריתקה אותי, אבל כאשר סיימתי לקרוא את המחברת הזו, מצאתי עצמי בהתלבטות: מה לעשות עם המחברת הזו? האם העובדה שהתאהבה בצעיר הזה תוריד מכבודה? החלטתי שאם אני כבר כותב את הספר, לא אשמיט את העניין. בכל זאת, הרי עברו מעל ל-65 שנים מאז.
כך חיינו
- מה רצית להבליט לגבי אימא? מי שלא הכיר אותה ? ממה רצית שיתרשם וייקח איתו? נכון שהמניע העיקרי לכתיבת הספר היה מעין "חוב", שהרי מכולם רק עליה לא כתבתי. הספר הוא על אימא, אבל הוא בעיקר על תקופה, שהתמשכה על פני 40 שנה בערך. ביקשתי לספר על הלך המחשבה שעמד מאחורי החינוך המשותף, ועל הקשר שהתקיים בין הילדים להוריהם. למעשה, לא היה כל קשר, ממש עולמות זרים ובלתי מצטלבים. אם היה קשר, הוא היה מקרי, וכאשר נפגשו הורים עם ילדם, לא התפתחה שיחה, אלא חילופי שאלות סתמיות, שנענו בתשובות לקוניות. עם זאת, הילדים היו מאושרים. לי החינוך המשותף גרם אושר רב, ואם אחזור לנושא פרידת הוריי, אין לי ספק שהחיים בעולמי שלי עזרו לי מאוד להתמודד ולהתגבר. שמתי דגש רב על תיאור אורח החיים באותן שנים ועל הבנת ההיגיון שעמד מאחריהם. צירפתי פרטים על אופן התנהלות החיים בקיבוץ. כל השנים הייתה קיימת מעין "תורה שבעל-פה" לגבי התנהלות החיים - דברים שכולם ידעו, אך הם לא נכתבו ולא רוכזו אף פעם בשום מקום, אבל בכל פעם שנתקלו בבעיה, קבעו החלטה בהתאם למה ש"נהוג". - כיצד הרגשת בתום מלאכת הכתיבה? האם הרגשת שנתת להנקה את הכבוד הראוי? לא חשבתי על כך. מלאכת הכתיבה ארכה שנתיים, בעיקר בשעות הערב והלילה ובכל זמן פנוי. כאשר התחלתי לכתוב לא ידעתי איך ייראה הספר. לא הייתה לי תוכנית. הספר התפתח עם הכתיבה ובסיומו גיבשתי את מבנה הספר והתחלתי להזיז פרקים וקטעים בהתאם לכך. בהמשך שיבצתי תמונות ושירים. את מלאכת העיצוב הגראפי עשה בני אלדד.
תגובות אוהדות
לאחר שהספר יצא לאור הפיץ אותו שאוליק בין חברים, בני המשפחה ואנשים שביקש לשמוע מהם חוות דעת. כמו כן שם מספר עותקים בספריה ובארכיון, לנוחיות הציבור. זהו קטע קשה לכל סופר וכותב, וכאן הוא רגיש יותר משום שמדובר באישה (הנקה) שעדיין חיים בינינו לא מעט אנשים שעבדו וחיו במחיצתה. שאוליק: התגובות ממש מפתיעות, פחדתי שהספר ישעמם, שהרי את מי זה כבר מעניין? אבל אנשים מספרים לי שקראו את הספר ברצף, מתחילתו ועד הסוף, הוא ריתק אותם ולא יכלו להפסיק. לדברים טובים מאלה לא יכולתי לצפות.
האם יהיה ספר חמישי?
בתשובה לשאלה הזו מספר שאוליק סיפור מפתיע ומעניין: "אני כותב כבר שנים ספר בתחום הפיזיקה, בו אני סותר תיאוריות של גדולי הפיזיקאים ומבטל אקסיומות והנחות בסיסיות בנושא המבנה האמיתי של גרעין האטום. שלחתי את החיבור הזה לטובי הפיזיקאים והם אינם יודעים כיצד להתמודד עם הדברים המתפרסמים בו. רבים מתעלמים מהחומר, יש הפוטרים אותי ב"לא יכול להיות", במקרה טוב הם מפנים אותי לאחרים, אבל ניכר שהם במבוכה אמיתית, משום שאינם יכולים לסתור את טיעוניי ולהורידם מעל סדר היום. אני משוכנע בצידקת התיאוריה שלי. אני עוסק במחקר התיאורטי שלי כבר מעל ל-35 שנים, הגעתי למסקנות מעניינות, שכתוצאה מהן אני כופר במה שמקובל, ואני יודע דברים שאינם ידועים לרוב הגדול של החוקרים. אני מניח שבסופו של דבר אפרסם את החומר ואשלח אותו למוסדות העוסקים בנושא (אוניברסיטאות, טכניון ועוד), בעיקר כדי שהתיאוריה שלי לא תרד לטמיון וכדי שחוקרים בעתיד לא יוכלו להתעלם ממנה. כתב: מיכאל בסוף השיחה ביקשו ממני שאוליק ואלזה ? המקבלת גם היא פרק יפה בספר, בדגש על יחסיה עם החותנת ? כי לנוכח הביקוש הרב לספר, ומשום שלא הפיקו מספר רב של עותקים, לא ייעלבו אם חברים שסיימו את הקריאה, ואינם מתכוונים לשמור את הספר, יחזירו את העותק לידיהם.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן