20 שנה למעבר ללינה המשפחתית
לפני מספר שבועות הוקרן בטלביזיה סרט, לא חדש, שהכינה הבמאית תמי פיינגולד על נושא הלינה בקיבוץ, שבמקור ליווה הצגת תערוכה על נושא זה במוזיאון בתל-אביב. לקראת הקרנת הסרט התפרסמה כתבה ב"ידיעות אחרונות", בה שולבו דבריה ותמונתה של שינקה שוורצברג. לא התפעלתי מהסרט (אך זו רק דעתי), אבל הנושא עורר אצלי סקרנות מחודשת. באחד הערבים דיברנו על כך בחוג המשפחה, החלפנו דעות על סיוטי-לילה, מפלצות, אימת צל הגלבוע ושאר תסריטי אימה, והופתעתי לשמוע – לאחר כ-30 שנה ויותר! – מה באמת חשבו בנותיי על הלינה המשותפת. אחת סיפרה עד כמה פחדה, כל לילה מחדש, עד-כדי שיתוק. שאלתי אותה: "מדוע לא קראת לשומרת"? והיא השיבה: "אבל היא הייתה אישה זרה". שאלתי עוד: "מדוע לא סיפרת לנו, ההורים?", והיא השיבה: "מה כבר יכולתם לעשות?"... בת אחרת אמרה: "היה לי מצוין בבית-הילדים, לא היו לי בעיות בלילות, אבל בתור אימא – להשאיר ילדה שלי בשעה שמונה בערב לשומרת-לילה לכל הלילה? אין מצב!". שאלתי מספר אמהות שגידלו ילדיהן בגיל הרך ובגיל בית-ספר בשנות ה-80 ושמעתי שני סוגי סיפורים: היו אמהות שרצו לקחת את ילדיהן ולא העזו, אך חיכו לכך שתיווצר הזדמנות מתאימה. התחושה הייתה שמחכים לראות מי יהיו הראשונים ואחר-כך כבר יבוא השיטפון. הן סיפרו לי שהעניין התפתח בצעדים קטנים, כאשר קבוצת הורים לא קטנה לוחצת מלמטה, המימסד הקיבוצי אינו יוזם, המימסד החינוכי מתלבט, ולבסוף הושגה "פשרה" על לקיחת הילדים ל"חדר" בימי שישי בערב, אם כי לא בכל יום שישי. די מהר החלו חלק מההורים להתלבט "האם זהו יום השישי שבו לוקחים או משאירים", ונוצר מצב שבו מעט ילדים והורים ממתינים לראות מי יגיע. אם הגיע מספר סביר, נשארו בבית-הילדים, אם לא – סגרו והתפזרו. אחר-כך החלה תופעה של אמהות צעירות שבדיוק ילדו בשנים 1987-88 וסירבו להביא תינוקן לבית התינוקות בלילות. אגב, אני זוכר אימא שאמרה לי באותן שנים: "הדבר המתסכל והמרגיז ביותר הוא כאשר אני באה בבוקר לבית הילדים, ומוצאת במחברת מה שכתבה שומרת-הלילה: 'הילד בכה/צעק/לא נרגע, בקושי השתלטתי עליו'. אתה מבין, אני ישנה בשקט בחדרי וכמה עשרות מטרים משם 'נאבקת' שומרת בילדי, שאינו מכיר אותה, אבל לא קוראים לי. זה שבר אותי!". מנגד, שמעתי מיותר מאשר אימא אחת כיצד עניין המעבר ללינה משפחתית נכפה עליה, למרות שלא רצתה בכך, וכיצד נאלצה לשכן בנותיה בחדר השינה, בקומות, והקריבה את חייה המשפחתיים בכך שהיא ובעלה עברו להתגורר בסלון. לאחר שלוש שנים בערך ביצע הקיבוץ מבצע שיפוץ דירות כללי, בו הוסיף חדר שינה, יחידת שירותים, ומטבחון (פרוייקט שהציל, לדעתי, את הקיבוץ ממשבר חברתי קשה). סיפרה לי חברה שקיבלה החלטה לרווח קודם כל את תנאי החיים של בנותיה והעבירה שתיים מהן לחדר החדש. רק אחרי יותר משמונה שנים, כאשר גדלו שתיים מהבנות ויצאו מהבית, חזרה לחדרה הפרטי, ולא היה גבול להתרגשותה!... צפיתי בשני סרטים שהוכנו על הנושא. אחד נעשה כבר בסוף 1984, על-ידי אורי מיטל ועדנה בשן. הסרט מקפיד להיות מאוזן, ועל כן מובאת בו כל קשת הדעות: הורים, אנשי חינוך וילדים. למדתי ממנו מספר דברים:
א. שתי השיטות אינן פסולות - ישנם ילדים ומשפחות שמתאימה להם שיטה אחת, ולאחרים שיטה שנייה. הבעייה בקיבוץ היא שיכולה לעבוד רק שיטה אחת, אז באיזו בוחרים? ב. כל מי שדיבר – צדק, והיה היגיון לטיעוניו. אז איך מחליטים? ג. כל אחת מהשיטות גרמה נחת והנאה לתומכיה, אך אימללה, כן בפירוש, חלק מתומכי השיטה האחרת.
כאמור, המימסד בקיבוץ ניסה לדחות את הדיון וההחלטה, התנועה גיבתה את אי ההחלטה ועשתה כל מאמץ למנוע שינוי (זוכרים איך הוציאו מהתנועה את מרחביה ושניר?). לא אכנס כאן לשאלה כיצד בסופו של דבר נקבעו ההחלטות. ההחלטה המכרעת התקבלה במשאל-עם באוגוסט 1987. אני אישית לא כל כך הבנתי את המשפחות המבקשות לקחת ילדיהן ללון בחיק המשפחה, אך רק משום שלא היו לכך תנאים מתאימים, וטענתי כי את ההחלטה צריכים לקבל רק חברים בגיל שעדיין חינך ילדים וכי לנו, המבוגרים, אין זכות לקבוע להם. כאשר פנו אליי כמה מיוזמות המהלך וביקשו את עזרתי, עשיתי זאת באמצעות סרט, שהכנתי עם מיכל לנס, שותפתי ל"קצב הזמן", ובמהלך הכנתו ביקרנו בדירות החברים (להזכירכם, עדיין לא משופצות) וראינו מקרוב כיצד מתארגנות המשפחות. כבר אז הייתי בהלם, משום שהדבר נראה בלתי אנושי. אלה שמאוד רצו בכך, היו מוכנים לסבול, משום שהבינו שרק בדרך זו, של קביעת עובדה בשטח, ישיגו מטרתם, וקיבלו את המצב החדש בחיוך ובהומור. אך בבתי אלה שהדבר נכפה עליהם, התמונה הייתה ממש קשה. אני מניח שכיום, לאחר עשרים שנה ויותר, רבים מאיתנו איננו מבינים איך אפשר היה להתווכח על כך, אבל הדבר נכון לעוד תחומים ונושאים בקיבוץ. הקושי הוא להבחין מתי עובר זמנו של עיקרון מסוים ומגיע הזמן להחליפו, וזה אינו פשוט כלל.
כתב: מיכאל
הערה: התחקיר שערכתי שטחי ולא ממצה, וגם לא רציתי לפגוע באנשים. אשמח אם תבואנה תגובות שירחיבו את הרקע ויתארו במדויק יותר את האירועים והתחושות, אז ולאחר 20 שנה.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן