יולי 2007

20 שנה למעבר ללינה המשפחתית
לפני מספר שבועות הוקרן בטלביזיה סרט, לא חדש, שהכינה הבמאית תמי פיינגולד על נושא הלינה בקיבוץ, שבמקור ליווה הצגת תערוכה על נושא זה במוזיאון בתל-אביב. לקראת הקרנת הסרט התפרסמה כתבה ב"ידיעות אחרונות", בה שולבו דבריה ותמונתה של שינקה שוורצברג. לא התפעלתי מהסרט (אך זו רק דעתי), אבל הנושא עורר אצלי סקרנות מחודשת. באחד הערבים דיברנו על כך בחוג המשפחה, החלפנו דעות על סיוטי-לילה, מפלצות, אימת צל הגלבוע ושאר תסריטי אימה, והופתעתי לשמוע – לאחר כ-30 שנה ויותר! – מה באמת חשבו בנותיי על הלינה המשותפת. אחת סיפרה עד כמה פחדה, כל לילה מחדש, עד-כדי שיתוק. שאלתי אותה: "מדוע לא קראת לשומרת"? והיא השיבה: "אבל היא הייתה אישה זרה". שאלתי עוד: "מדוע לא סיפרת לנו, ההורים?", והיא השיבה: "מה כבר יכולתם לעשות?"... בת אחרת אמרה: "היה לי מצוין בבית-הילדים, לא היו לי בעיות בלילות, אבל בתור אימא – להשאיר ילדה שלי בשעה שמונה בערב לשומרת-לילה לכל הלילה? אין מצב!". שאלתי מספר אמהות שגידלו ילדיהן בגיל הרך ובגיל בית-ספר בשנות ה-80 ושמעתי שני סוגי סיפורים: היו אמהות שרצו לקחת את ילדיהן ולא העזו, אך חיכו לכך שתיווצר הזדמנות מתאימה. התחושה הייתה שמחכים לראות מי יהיו הראשונים ואחר-כך כבר יבוא השיטפון. הן סיפרו לי שהעניין התפתח בצעדים קטנים, כאשר קבוצת הורים לא קטנה לוחצת מלמטה, המימסד הקיבוצי אינו יוזם, המימסד החינוכי מתלבט, ולבסוף הושגה "פשרה" על לקיחת הילדים ל"חדר" בימי שישי בערב, אם כי לא בכל יום שישי. די מהר החלו חלק מההורים להתלבט "האם זהו יום השישי שבו לוקחים או משאירים", ונוצר מצב שבו מעט ילדים והורים ממתינים לראות מי יגיע. אם הגיע מספר סביר, נשארו בבית-הילדים, אם לא – סגרו והתפזרו. אחר-כך החלה תופעה של אמהות צעירות שבדיוק ילדו בשנים 1987-88 וסירבו להביא תינוקן לבית התינוקות בלילות. אגב, אני זוכר אימא שאמרה לי באותן שנים: "הדבר המתסכל והמרגיז ביותר הוא כאשר אני באה בבוקר לבית הילדים, ומוצאת במחברת מה שכתבה שומרת-הלילה: 'הילד בכה/צעק/לא נרגע, בקושי השתלטתי עליו'. אתה מבין, אני ישנה בשקט בחדרי וכמה עשרות מטרים משם 'נאבקת' שומרת בילדי, שאינו מכיר אותה, אבל לא קוראים לי. זה שבר אותי!". מנגד, שמעתי מיותר מאשר אימא אחת כיצד עניין המעבר ללינה משפחתית נכפה עליה, למרות שלא רצתה בכך, וכיצד נאלצה לשכן בנותיה בחדר השינה, בקומות, והקריבה את חייה המשפחתיים בכך שהיא ובעלה עברו להתגורר בסלון. לאחר שלוש שנים בערך ביצע הקיבוץ מבצע שיפוץ דירות כללי, בו הוסיף חדר שינה, יחידת שירותים, ומטבחון (פרוייקט שהציל, לדעתי, את הקיבוץ ממשבר חברתי קשה). סיפרה לי חברה שקיבלה החלטה לרווח קודם כל את תנאי החיים של בנותיה והעבירה שתיים מהן לחדר החדש. רק אחרי יותר משמונה שנים, כאשר גדלו שתיים מהבנות ויצאו מהבית, חזרה לחדרה הפרטי, ולא היה גבול להתרגשותה!... צפיתי בשני סרטים שהוכנו על הנושא. אחד נעשה כבר בסוף 1984, על-ידי אורי מיטל ועדנה בשן. הסרט מקפיד להיות מאוזן, ועל כן מובאת בו כל קשת הדעות: הורים, אנשי חינוך וילדים. למדתי ממנו מספר דברים:
א. שתי השיטות אינן פסולות - ישנם ילדים ומשפחות שמתאימה להם שיטה אחת, ולאחרים שיטה שנייה. הבעייה בקיבוץ היא שיכולה לעבוד רק שיטה אחת, אז באיזו בוחרים? ב. כל מי שדיבר – צדק, והיה היגיון לטיעוניו. אז איך מחליטים? ג. כל אחת מהשיטות גרמה נחת והנאה לתומכיה, אך אימללה, כן בפירוש, חלק מתומכי השיטה האחרת.
כאמור, המימסד בקיבוץ ניסה לדחות את הדיון וההחלטה, התנועה גיבתה את אי ההחלטה ועשתה כל מאמץ למנוע שינוי (זוכרים איך הוציאו מהתנועה את מרחביה ושניר?). לא אכנס כאן לשאלה כיצד בסופו של דבר נקבעו ההחלטות. ההחלטה המכרעת התקבלה במשאל-עם באוגוסט 1987. אני אישית לא כל כך הבנתי את המשפחות המבקשות לקחת ילדיהן ללון בחיק המשפחה, אך רק משום שלא היו לכך תנאים מתאימים, וטענתי כי את ההחלטה צריכים לקבל רק חברים בגיל שעדיין חינך ילדים וכי לנו, המבוגרים, אין זכות לקבוע להם. כאשר פנו אליי כמה מיוזמות המהלך וביקשו את עזרתי, עשיתי זאת באמצעות סרט, שהכנתי עם מיכל לנס, שותפתי ל"קצב הזמן", ובמהלך הכנתו ביקרנו בדירות החברים (להזכירכם, עדיין לא משופצות) וראינו מקרוב כיצד מתארגנות המשפחות. כבר אז הייתי בהלם, משום שהדבר נראה בלתי אנושי. אלה שמאוד רצו בכך, היו מוכנים לסבול, משום שהבינו שרק בדרך זו, של קביעת עובדה בשטח, ישיגו מטרתם, וקיבלו את המצב החדש בחיוך ובהומור. אך בבתי אלה שהדבר נכפה עליהם, התמונה הייתה ממש קשה. אני מניח שכיום, לאחר עשרים שנה ויותר, רבים מאיתנו איננו מבינים איך אפשר היה להתווכח על כך, אבל הדבר נכון לעוד תחומים ונושאים בקיבוץ. הקושי הוא להבחין מתי עובר זמנו של עיקרון מסוים ומגיע הזמן להחליפו, וזה אינו פשוט כלל.
כתב: מיכאל
הערה: התחקיר שערכתי שטחי ולא ממצה, וגם לא רציתי לפגוע באנשים. אשמח אם תבואנה תגובות שירחיבו את הרקע ויתארו במדויק יותר את האירועים והתחושות, אז ולאחר 20 שנה.

שאוליק על אימו הנקה

לאחרונה פירסם שאוליק ספר רביעי פרי עטו, המספר את סיפור חייה של אמו ה?נ?ק?ה ל?ז?ר?ס?ן, חברת בית-אלפא, מומחית בקנה מידה עולמי לטיפוח זרעי ירקות. את עיקר הפרטים למד מיומנה האישי, שהותירו אותו לפעמים נבוך ומשתאה. זו אינה רק ביוגרפיה, אלא סיפורה של תקופה. ומה שחשוב ? תגובות הקוראים נלהבות ומעודדות!
את הקריירה הספרותית שלו החל שאוליק בספר על אביו, איז?'ק סלומניצקי, שהחל להקליט את סיפור חייו לעצמו. שאוליק המשיך להקליטו ושנה לאחר מות האב (1992) הוציא לאור את סיפור תולדות חייו. עם האוכל בא התיאבון, וכעבור מספר שנים הקליט שאוליק את בן-דודו הנרי על מאבקו להישרדות בשואה וערך את זכרונותיו לספר מרתק ("טוב שמישהו חזר"). בשנת השמונים לקיבוץ בית-אלפא (2002) כתב שאוליק את "אומגה בואדי קקאו" ? סיפור תולדות הקיבוץ בשנות ה-20 וה-30, בדגש על חברת הילדים. בעקבות שלושת הספרים הגיע גם תורה של אימו הנקה, שהותירה אחריה חומר כתוב רב. הנקה נולדה בפולין ב-1903 והייתה מראשוני קיבוץ בית-אלפא. לא מהקבוצה המייסדת ואף לא מאנשי ביתניה, ולמעשה הצטרפה לאחר שנתיים של חיים במושבה מסחה. הנקה החלה לעבוד בגן-הירק של בית-אלפא, ענף גדול ומרכזי, פיתחה קריירה בנושא טיפוח זני ירקות, ועם השנים הפכה למומחית מהמעלה הראשונה, כאשר את הידע שלה צברה הודות ללימוד עצמי. יחד עימה עבד בגן-הירק בחור צעיר, בן גילה, איז'ק שמו, התפתח ביניהם רומן, הם נישאו ובשנת 1930 נולד בנם יחידם שאוליק.
שובב עם לב זהב
באחד מימי הקיץ של שנת 1935 אירגן איז'ק נסיעה לחיפה עם קבוצת חברים שלו, שלא קיבלו את סגנון החיים שהיה נהוג בקיבוץ, על-פיו קבוצת מנהיגים קבעה את אורח החיים ולא הותירה מקום לשום ספונטניות. זה היה מעין "מרד": לאחר שסיימו עבודתם, לקחו עגלה, נסעו לתחנת הרכבת בשאטה, עלו על "רכבת העמק" ונסעו לחיפה. שם הלכו לצפות בסרט של מרלן דיטריך ומיד לאחר שהסרט הסתיים עלו על הרכבת, חזרו עוד באותו לילה הביתה, ולמחרת התייצבו לעבודה, כרגיל. הקיבוץ היה כמרקחה לנוכח המעשה החריג ? איך הם העיזו? ללא אישור המוסדות? לאיז'ק זה לא היה מקרה ראשון בו נסע לבדר עצמו. בפורים נהג לנסוע עם ידידו הטוב מנחם שטורמן, הווטרינר מעין-חרוד, על אופנוע ה"נורטון" שלו, לחגיגות העדלאידע בתל-אביב. הם נסעו דרך ג'נין ושכם, השתוללו בתל-אביב וחזרו מאוחר בלילה באותה דרך. למחרת הנסיעה לבילוי בחיפה התקיימה שיחת קיבוץ סוערת, שבה גינתה ההנהגה את המעשה ה"לא קיבוצי" ולא אחראי, ולא נמצא חבר שיקום ויטען כנגד המנהיגים. איז'ק, הרוח החיה, "המסית ומדיח" למעשה החמור, הרגיש עלבון ומחנק, החליט בו ביום לעזוב את הקיבוץ ולא עזרו הפצרות חבריו. איז'ק טען כי לא יוכל לחיות בחברה שבה אין נותנים "מרחב נשימה" לאדם. אורח החיים בקיבוץ, כך טען, אינו מתאים ל"שובב" כמוהו, בעל דעות עצמאיות. עוד באותו לילה ארז את מעט הבגדים שהיו ברשותו, עלה על הרכבת ונסע לחיפה, אל חבר שכבר עזב לפני כן. איז'ק הפציר בהנקה להצטרף אליו, אך היא טענה כי אינה יכולה לעזוב את מפעל חייה בטיפוח זרעי הירקות, אינה יכולה לנתק את בנם שאוליק מחברת הילדים, ואינה רוצה לאבד את חבריה בקיבוץ, מה-גם שלא הייתה שותפה לעלבון הצורב שלו. - בעיניי, שאוליק, זה אחד הסיפורים המדהימים בספר. ככה מפרקים משפחה? מה אמרו לך? האם במהלך השנים דיברת עם הוריך על הפרשה? האם כעסת על אביך? התשובה לכל שאלותיך שלילית - אני לא העזתי, הנושא היה כמו "טאבו", לא עלה אף פעם. אני אפילו לא ידעתי על כך שפתאום קם והלך. אמרו לי שהוא עובד בכל מיני מקומות, לא דיברו על פרידה או גירושים. הוא, אגב, התיישב ברחובות, ונהגתי לנסוע אליו בכל החופשים ולבלות אצלו. אלה היו בילויים נפלאים. בספר כותב שאוליק: "רק 11 שנים לאחר הפרידה, כשהייתי בן 16, בא אליי איז'ק וביקש לדבר איתי. הלכנו לטייל על הכביש והוא סיפר לי על האישה שפגש, התאהב בה והוא מתכוון לשאתה לאישה. נורא התרגשתי, הדמעות שלי פרצו מאליהן. איז'ק ראה שאני מתרגש ושאל אותי: מה הבעיה?"...
לא פשוט לקרוא יומן סודי של אימא
הנקה השאירה אחריה חומר רב: מחברות, בהן כתבה יומן אישי; פנקסים ובהם סיכומים של העבודה בגן-הירק; מכתבים שקיבלה מאנשים שונים; שירים מלאי הומור שכתבה לאירועים שונים ואת חלקם פירסמה בעלון הקיבוץ. הבעיה העיקרית של שאוליק הייתה לבחור את הקטעים המעניינים והפיקנטיים. - רוב האנשים הרי אינם יודעים הרבה על חיי הוריהם. כשהתחלת לעבור על החומר ונכנסת לעולמה, האם מה שקראת דירבן אותך להמשיך, או העלה מחשבה שכדאי להפסיק? לא הרגשת מבוכה לנוכח הדברים שקראת? בתוך הקריאה הסתבר לי שניהלה רומן, לפני נישואיה, עם אליהו רפופורט, אביו של גברוש, שחיזר אחריה במרץ ואף כתב לה שירי אהבה, כמו זה: "... בחלום חלמתי אותך אף שחקו לי עינייך וקולך נשאת עליי ומאוד אהבתיך באשמורת התיכונית". אני מאוד התרגשתי מגילוי הרומן, גברוש ומשפחתו לא התרגשו כלל... אחת ההפתעות הגדולות עבורי הוא "היומן הסודי", על שנה אחת בחייה, 1940, שנה מאוד מעניינת בצירוף האירועים שלה: מלחמת העולם השנייה פרצה ופולין נכבשה; התרחש הפילוג בבית-אלפא ובוצע הטראנספר עם רמת-יוחנן, בו עזבו כמעט כל חבריה; החלו להקים את המוסד החינוכי "גלבוע"; וגם ? תיאור רומן אישי שלה, שתפס מקום מרכזי בחייה. מדובר באח של בנצי אשל, פליט מאירופה, שעבד בגן הירק ושם הם הכירו. העניין הוא שהבחור, הנייק שמו, היה צעיר ממנה בעשר שנים. זו הייתה פרשה אומללה, של אהבה נכזבת. הפרשה, כמובן, ריתקה אותי, אבל כאשר סיימתי לקרוא את המחברת הזו, מצאתי עצמי בהתלבטות: מה לעשות עם המחברת הזו? האם העובדה שהתאהבה בצעיר הזה תוריד מכבודה? החלטתי שאם אני כבר כותב את הספר, לא אשמיט את העניין. בכל זאת, הרי עברו מעל ל-65 שנים מאז.
כך חיינו
- מה רצית להבליט לגבי אימא? מי שלא הכיר אותה ? ממה רצית שיתרשם וייקח איתו? נכון שהמניע העיקרי לכתיבת הספר היה מעין "חוב", שהרי מכולם רק עליה לא כתבתי. הספר הוא על אימא, אבל הוא בעיקר על תקופה, שהתמשכה על פני 40 שנה בערך. ביקשתי לספר על הלך המחשבה שעמד מאחורי החינוך המשותף, ועל הקשר שהתקיים בין הילדים להוריהם. למעשה, לא היה כל קשר, ממש עולמות זרים ובלתי מצטלבים. אם היה קשר, הוא היה מקרי, וכאשר נפגשו הורים עם ילדם, לא התפתחה שיחה, אלא חילופי שאלות סתמיות, שנענו בתשובות לקוניות. עם זאת, הילדים היו מאושרים. לי החינוך המשותף גרם אושר רב, ואם אחזור לנושא פרידת הוריי, אין לי ספק שהחיים בעולמי שלי עזרו לי מאוד להתמודד ולהתגבר. שמתי דגש רב על תיאור אורח החיים באותן שנים ועל הבנת ההיגיון שעמד מאחריהם. צירפתי פרטים על אופן התנהלות החיים בקיבוץ. כל השנים הייתה קיימת מעין "תורה שבעל-פה" לגבי התנהלות החיים - דברים שכולם ידעו, אך הם לא נכתבו ולא רוכזו אף פעם בשום מקום, אבל בכל פעם שנתקלו בבעיה, קבעו החלטה בהתאם למה ש"נהוג". - כיצד הרגשת בתום מלאכת הכתיבה? האם הרגשת שנתת להנקה את הכבוד הראוי? לא חשבתי על כך. מלאכת הכתיבה ארכה שנתיים, בעיקר בשעות הערב והלילה ובכל זמן פנוי. כאשר התחלתי לכתוב לא ידעתי איך ייראה הספר. לא הייתה לי תוכנית. הספר התפתח עם הכתיבה ובסיומו גיבשתי את מבנה הספר והתחלתי להזיז פרקים וקטעים בהתאם לכך. בהמשך שיבצתי תמונות ושירים. את מלאכת העיצוב הגראפי עשה בני אלדד.
תגובות אוהדות
לאחר שהספר יצא לאור הפיץ אותו שאוליק בין חברים, בני המשפחה ואנשים שביקש לשמוע מהם חוות דעת. כמו כן שם מספר עותקים בספריה ובארכיון, לנוחיות הציבור. זהו קטע קשה לכל סופר וכותב, וכאן הוא רגיש יותר משום שמדובר באישה (הנקה) שעדיין חיים בינינו לא מעט אנשים שעבדו וחיו במחיצתה. שאוליק: התגובות ממש מפתיעות, פחדתי שהספר ישעמם, שהרי את מי זה כבר מעניין? אבל אנשים מספרים לי שקראו את הספר ברצף, מתחילתו ועד הסוף, הוא ריתק אותם ולא יכלו להפסיק. לדברים טובים מאלה לא יכולתי לצפות.
האם יהיה ספר חמישי?
בתשובה לשאלה הזו מספר שאוליק סיפור מפתיע ומעניין: "אני כותב כבר שנים ספר בתחום הפיזיקה, בו אני סותר תיאוריות של גדולי הפיזיקאים ומבטל אקסיומות והנחות בסיסיות בנושא המבנה האמיתי של גרעין האטום. שלחתי את החיבור הזה לטובי הפיזיקאים והם אינם יודעים כיצד להתמודד עם הדברים המתפרסמים בו. רבים מתעלמים מהחומר, יש הפוטרים אותי ב"לא יכול להיות", במקרה טוב הם מפנים אותי לאחרים, אבל ניכר שהם במבוכה אמיתית, משום שאינם יכולים לסתור את טיעוניי ולהורידם מעל סדר היום. אני משוכנע בצידקת התיאוריה שלי. אני עוסק במחקר התיאורטי שלי כבר מעל ל-35 שנים, הגעתי למסקנות מעניינות, שכתוצאה מהן אני כופר במה שמקובל, ואני יודע דברים שאינם ידועים לרוב הגדול של החוקרים. אני מניח שבסופו של דבר אפרסם את החומר ואשלח אותו למוסדות העוסקים בנושא (אוניברסיטאות, טכניון ועוד), בעיקר כדי שהתיאוריה שלי לא תרד לטמיון וכדי שחוקרים בעתיד לא יוכלו להתעלם ממנה. כתב: מיכאל בסוף השיחה ביקשו ממני שאוליק ואלזה ? המקבלת גם היא פרק יפה בספר, בדגש על יחסיה עם החותנת ? כי לנוכח הביקוש הרב לספר, ומשום שלא הפיקו מספר רב של עותקים, לא ייעלבו אם חברים שסיימו את הקריאה, ואינם מתכוונים לשמור את הספר, יחזירו את העותק לידיהם.

על טורניר הכדורסל לזכר דביר לניר


טורניר כדורסל לזכרו של דביר לניר ממולדת, שנפל באסון המסוקים (1997), מתקיים זו שנה שלישית, בהשתתפות חברות הנוער והנעורים של המועצה. השחקנים שלנו השנה היו ברובם חניכי כיתה ט' - אוריה בן חמו, יאיר וורצלבסקי, עופר תלמי, חן בן צבי, זיו בן צבי ורע מנו. חיזקו אותם: אמרי בן חמו, עפרי זסלבסקי וירון וורצלבסקי. את שרביט המאמן אחזו שמי ולימור. כך יצאה הקבוצה לדרך, בעידוד נפלא ושלטים מאירי עיניים, של בנות ובני הנעורים, שנרתמו למאמץ, בניצוחה של ערבה. עד לשלב חצי הגמר היו רק נצחונות: ניר-דוד, יזרעאל, גבע, עין-חרוד ומולדת. בחצי הגמר, במשחק חלש מול גן-נר, שתפסו יום טוב, ספגה הקבוצה שלנו הפסד ראשון והודחה. ב-22.6 התקיים משחק הגמר בעין-חרוד, בו ניצחו בני מולדת את גן-נר. מולדת מחזיקת בתואר זו שנה שלישית, ומתגאה ב-17 נצחונות לעומת הפסד בודד, לקבוצה מבית-אלפא.... ניתן לקרוא את פרטי המשחקים ותיאורם באתר המועצה: www.hagilboa.org.il להתראות בשנה הבאה, עם יותר עידוד והרבה הצלחה.
ענת בן צבי

ביה"ס רימון - סימה בר

סימה בר נותרה נציגה יחידה של בית-אלפא בבית-הספר "רימון". שיחה על חשיבותה המיוחדת של כיתה ג', על היום הארוך (מדיי) שנמתח בחוסר יעילות, על השילוב המוצלח עם כיתות "דרור", ועל שיטת "ימימה" כנשמה-יתרה.
סימה מסיימת השנה חינוך של כיתה ג' ומדגישה כי כיתה זו הינה החשובה והמשמעותית בין כיתות בית-הספר. למראה פניי המופתעות היא מסבירה: כיתות א-ב הן בחזקת חממה, לומדים בהן מיומנויות יסוד. מי שמשתלט מהר והיטב על מיומנויות היסוד (קריאה, כתיבה, חשבון) סביר שייתן בכיתה ג' קפיצה משמעותית. מי שכבר בכיתות א-ב התגלו אצלו קשיים, סביר שיתקשה גם לאחר מכן, אלא אם כן יושקע מאמץ רב בצמצום הפער. במעבר לכיתה ג', הילדים נדרשים, לראשונה, להיות ממש תלמידים ולהתבסס על המיומנויות שרכשו בכיתות הצעירות. בתחילת השנה קצת קשה להם, חלק מההורים מתאוננים ("איזו מורה קשוחה!"), אבל ככל שעובר זמן ההורים נדהמים לנוכח קצב ההתקדמות, רמת הלמידה ורמת הביטוי – לפעמים קשה להאמין איך גדלו והתפתחו הילדים בתוך שנה. הנהגנו שאלונים שבהם מתבקשים הילדים להעריך את מצבם הלימודי ואת רצונותיהם. כמעט כולם כתבו: "רוצה להשתפר בכל התחומים, רוצה הישגים יותר גבוהים". בכיתה ג' הם מתחילים ללמוד מדעים, מחשבים, אנגלית (אוצר מילים ראשוני בלבד, בסיס לתחילת לימודי האנגלית בכיתה ד'). השנה מנתה הכיתה 30 תלמידים, יותר מהנהוג, אבל ההנהלה תמיד אומרת לי: "את תסתדרי, את יודעת להחזיק כיתה, תתמודדי!". גיל המחנכות ב"רימון" עולה והשחיקה גוברת, והמערכת צריכה להתחשב בכך ולהקל היכן שאפשר, בוודאי היכן שהדבר אינו פוגע ברמת הלימודים. דווקא משום שלא זורם דם חדש למערכת, צריך לשמור עלינו ולהתחשב גם בנו, לא רק בהורים ובילדים.
כבר צוין כי סימה הינה אחרונת המוהיקניות בסגל "רימון", אם כי ב"דרור" עובדת ענת רגב. אולה דסיאטסקי סיימה עבודתה כמורה למוזיקה; ניצה מאנו מסיימת עבודתה בהוראה. זיוה עורי ורותי אילת ממשיכות להתנדב בעזרה לימודית. עינב אלקוני נכנסה למשרה חלקית בתחום החינוך המיוחד, אך עיקר תעסוקתה במלכישוע ונראה כי תעדיף להתפתח שם.
אחד התחומים החשובים בהם עוסק ביה"ס "רימון" הוא השילוב עם כיתות "דרור", בהן מתחנכים ילדים אוטיסטים. סימה: בנינו תוכנית מתקדמת, המופעלת כבר חמש שנים. עבדנו על השילוב, למדנו וחקרנו אותו, ושאלנו את עצמנו כיצד לבצע זאת באופן הכי טוב. אנו רואים בתלמידי "רימון" מתווכים. מה פירוש? לכל ילד מ"דרור" יש בן-זוג מ"רימון", היושב לצידו בשיעור, ותפקידו, לאחר שהמורה בכיתה מסיימת לדבר ולהסביר את מטרות ומטלות השיעור, להבהיר ולהמחיש לילד האוטיסט, כך שיוכל לבצע ולהשתלב, מעין מורה-עזר. אנו מוגדרים ב"בית-ספר חונך" ואנו נשמש דוגמא לבתי-ספר אחרים, שיבואו אלינו לראות כיצד הדבר מתבצע אצלנו ולפעול על פי נסיוננו. ופה אני מוכרחה להדגיש שאלה שמנקרת בראשי: מדוע לא מתקיימת העברה? כלומר, בתוך הכיתה הדבר מתבצע ברמה הגבוהה והמרשימה ביותר. מחוץ לכיתה – כלום! היכן שמתקיים השילוב באופן מתוכנן, תלמידים שלנו מתעלים על עצמם ומתנהגים למופת. אבל אם מצטרף תלמיד חדש - לא אוטיסט – לא יאומן מה שעושים לו, הוא ממש עובר גיהינום! אין סובלנות ונחמדות. איך זה קורה? ועוד באותו עניין - אם ילדי "רימון" אינם חייבים, הם מתעלמים. כלומר, אותו ילד מ"דרור", שטיפלו בו כה יפה בשיעור, אם יתקלו בו על המדרכה בחוץ, יתעלמו ממנו. אם כך, האם זה חינוך לטווח רחוק? האם יפנימו? הדבר מוביל למסקנה שרק היכן שאין להם ברירה יהיו מוכנים לשמש "מתווכים" וחבל על כך. אגב, ה"תיווך" הזה תורם המון לילדי "רימון", משום שהוא דורש מהם להקשיב, להיות ערניים, לדעת להסביר, לא רק בדרך מילולית, בעצם – משפר מאוד מיומנויות, שספק אם היו משיגים בדרך אחרת. * * * * * בגיליון האחרון של העיתון "בבקעה", מתייחסת מנהלת ביה"ס איריס דבורקין לפן הניסויי שלו:
נושא בעייתי נוסף שעלה בקרב המחנכות והמורות הוא שיעורי-בית: מה לתת? כמה לתת? האם מהיום למחר? אם נזכור שילדים חוזרים מבית-הספר בארבע אחרי הצהרים ולפעמים מגיעים לדירת ההורים בשבע, לאחר חוגים, האם יש טעם והצדקה לדרוש מהם אז להתמודד עם שיעורי-בית? אני, למשל, מעודדת את תלמידיי לנצל את ההפסקה הגדולה של ארוחת הצהרים – הם הרי אוכלים די מהר ונותר להם זמן פנוי רב – כדי לסיים את הכנת השעורים ולא לקחת כלום הביתה. אבל מה עם מי שקשה לו? האם בטוח שהוריו ידעו לעזור לו בבית? מתקיים ויכוח עם מורות שאצלן זהו עיקרון ודגל ואינן מוכנות להתפשר ולהתגמש. אני טוענת: יום הלימודים הרי הוארך באופן רציני, דבר המאפשר למצוא את הזמנים לתרגל במשך היום. דבר נוסף, מי אינו מכין שעורים? מי שקשה לו – לאלה שעורי-בית לא יעזרו, רק ייצרו עומס נוסף, וכן סיבה למתח בבית ומאבקים עם ההורים. אני משתדלת לתת עבודת-בית שאין אפשרות לעשות בכיתה, כמו, למשל, ראיונות עם הורים או אנשים בקיבוץ, כהכנה לקראת שיעור מסוים. אני גם נותנת לכך מספר ימים. סוג נוסף של שעורי-בית נועד לסיים את מה שהחלו לעשות בבית-הספר ולא סיימו. יש סיכוי שאם החלו בכיתה והבינו מה נדרש, יוכלו להשתלט על כך בבית ללא קושי מיוחד.
- המורים מנהלים כבר זמן רב מאבק על זכויותיהם וכלל לא ברור כיצד הוא הסתיים. ישנן שמועות שונות, יש הטוענים שבכלל תנאיכם הורעו. מה את יודעת? עד כה לא התפרסם משהו שלם ורשמי ויש, אכן, שמועות שונות, הטוענות כי רוב ההטבות שניתנו כתוצאה מדו"ח דברת יבוטלו. יישארו שבוע העבודה של חמישה ימים והיום הארוך, אך תבוטל הקטנת הכיתות והכנסת מורות-סייעות לכיתות, למשל. בכל פעם מקבלים מכתב, והמכנה המשותף של המכתבים הוא הרעת תנאים: הורדת גמול השתלמות, ביטול "שעת מחנכת", ביטול הטבות של הגיל (הורדת מספר השעות) והכי מדאיג – הארכת שנות העבודה ומשיכת גיל הפרישה כלפי מעלה. זה בכלל נראה ונשמע מוזר – מורה בת 65 אינה יכולה להתייצב בפני ילדים בני 7-8. מורה בת 60 כבר לא יכולה לטפס לתבור ולזחול במערות בית-גוברין... מדברים על כך שהשכר יהיה "גלובלי", אבל מדוע יהיה כדאי להתאמץ? כללית, מנצלים את העובדה שרוב העוסקים בהוראה לא יברחו מהמקצוע.
- הבנו, סימה, מקצת מבעיותיה של מורה עבריה. במה את מעשירה עצמך מחוץ למקצוע? היכן את מוצאת את שאר הרוח? אני מבקשת להדגיש שבאופן כללי אני שמחה על כך שבחרתי במקצוע ההוראה, משום שהוא דינאמי ויצירתי ואינו מאפשר לחזור על עצמו. האופי שלי אינו נותן לי לעסוק בתחום שבו הדברים חוזרים על עצמם כל הזמן. עובדה היא שאיני חולה כלל ואיני מרשה לעצמי להיעדר אפילו יום אחד מהלימודים. אין מצב שלא אבוא לעבודה. לדעתי, אין סימן יותר מובהק לכך שאני אוהבת את המקצוע וקשורה למקום עבודתי. באשר לנפש – אני משתתפת בחוג הנקרא: "שיטת ימימה", על-שם פסיכולוגית שפיתחה את השיטה ל"חשיבה הכרתית". החוג מתקיים בניר-דוד, בהדרכת ד"ר דינה אייזן, שהייתה בעבר רופאת ילדים ועשתה לפני מספר שנים הסבה והיא מקיימת סדנאות רבות שמטרתן להבין אחרת את החיים, לעשות את החיים שמחים יותר, לקבל את עצמך כפי שהינך, טיפוח מרכיבי הצלחה ועוד. איני יכולה להסביר על רגל אחת במה עוסקת תורתה של אותה ימימה, אך כל המתעניין בעולם המופלא הזה ייכנס לאינטרנט וימצא חומר רב. לגבי השנה הקרובה, בכוונתי לצמצם את שבוע ההוראה לארבעה ימים ולצאת ללמוד "אימון" (קואצ'ינג) ובעקבות כך להשתלב אחר-כך בתחום, למרות שהשוק די עמוס ורווי, אבל אני מאמינה שאמצא את מקומי ואוכיח את יכולתי.
כתב: מיכאל