מכתבים שנכתבו לאביבה זמיר בחו"ל, מתלמידיה בארץ ? בני קבוצת "זמיר" (כיתה ו') - מיד לאחר מלחמת ששת הימים
12.06.67
שלום אביבה!
מה נשמע אצלכם? אצלנו לא רע. המלחמה כבר נגמרה, חיילנו האמיצים כבשו שטחים נרחבים: ממצרים את חצי האי סיני; מירדן ? את הרצועה (ה"בטן") שנכנסה לתוך ארצנו, והעיקר - את ירושלים העתיקה! מסוריה - את הרמה אשר גובלת עם ארצנו. מעלינו עבר מטוס "האנטר" ירדני שהמשיך לכיוון יזרעאל. מטוס ירדני אחר עבר מעל שדותינו. אנו ראינו אותו עובר ושמענו "בומבות". באותו הזמן החלה שרפה בשדה שמעליו עבר המטוס. אנו לא יודעים אם הוא הטיל פצצת תבערה, או שבגלל טיסתו הנמוכה, כאשר פלט חום מהמנועים, נשרף השדה. אך פעם אחת נכנסנו למקלטים: התעוררתי בבוקר מצפירה מקוטעת. קפצנו למקלטים, אני וחובב הורדנו את גן זהבה ואת בני קבוצת "צוקית" למקלטים. חיכינו זמן מה וקול מטוס או פגזים לא הגיעו לאוזנינו. רק קולות הילדים הקטנים אשר לא שמעו את הצפירה נשמעו, מסתבר שצפירה זאת הייתה בבית-שאן. אצלנו נפלו שני בחורים צעירים, אשר טרם גמרו את הצבא. שניהם מאותה כיתה: "שיבולים". בחורים אלה הם דניאל צפוני ושאוליק סולניק. אתמול ב-11.06.67 הגיעה הודעה כואבת זאת. איני יודע איך זה להיות בחוץ לארץ בזמן מלחמה. במלחמה זאת הכינו בערבים מכה קשה. יותר מ-400 מטוסים השמדנו והפלנו. טנקים רבים לקחנו שלל. שבויים רבים נמצאים בידינו, אך גם שבויים מחיילינו נמצאים בשבי האויב. אין מה לעשות, זאת מלחמה ? מלחמה לעצמאות ולשלום במזרח התיכון בינינו ובין שכנינו הערבים. אנחנו ילדי ביה"ס לא היינו מבוהלים יתר על המידה. לא נצטער על הצגת סוף השנה שלא ידוע מה יהיה אתה. גם את חג הביכורים לא יחוגו אצלנו השנה כי האבל כבד מאוד.
שלום ולהתראות, אסף שוהם


13.06.67
רוב שלומות לך אביבה יקירתי!
לא החלפנו מילים בינינו. את בודאי שמעת ברדיו וקראת על מלחמת ה... (איני יודעת איך קוראים לה). המצב המתוח נוצר כבר לפני חודש ימים בערך. את אבא שלי גייסו ועוד הרבה חברים וחיילים מהקיבוץ. ניקו ותיקנו את כל המקלטים, הכניסו מזרונים, עזרה ראשונה, מים ועוד. כמו כן חפרו שוחות ותעלות ליד כל הבתים ועל הדשאים. לא היו אצלנו שום הפצצות אך עשו תמרונים והאפלה. למבוגרים היו אימונים בנשק, ישיבות רבות וקורסים לעזרה ראשונה. בימי המלחמה חיינו רגיל: למדנו, עבדנו, אפילו התרחצנו בבריכה וכל הזמן זמזמו מעלינו אווירונים. אנו שמענו הרבה שעות ביום חדשות ודיברנו עם מאירה (הכהן) על זה. הסתכלנו במפה על הכיבושים וקראנו בעיתונים, דואגים וחרדים למתרחש. בייחוד מודעות האבל השחורות, שהתווספו מיום ליום, זעזעו אותנו מאוד. לפני המלחמה התחלנו בכמה חזרות להצגת סוף השנה - "הנסיך הגנוב", אך לא נקיימה, ונציין את סוף הלימודים במסיבת קבוצה בגלל האבל הכבד שירד על קיבוצנו בנפול שלושת הבחורים הצעירים: שאול סולניק, דניאל צפוני ואלישע שילוני. משרד החינוך החליט לקצר את החופש בעשרה ימים. אנחנו כמובן מאוד ממורמרים, אך אין מה לעשות. בקשר לקייטנה, עוד לא הוחלט כלום, אולי נעשה חופש מבושל ביריחו, או שארם א-שייח? אני מסיימת את מכתבי ומקווה שבעת שיגיע ייגמרו כל הדיונים והסכסוכים באו"ם עם הרוסים ונחיה כבר בשלום עם שכנינו הערבים.
שלך, עינת אילת

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן