סוף שהוא גם התחלה
לאחרונה סיימה איטל זלצר תקופה של כמעט חמש שנים, בראשיתן נבחרה לרכזת עבודה וסיימה כמנהלת משאבי-אנוש, והיא מדגישה: א – עדיף שמנהל מש"א לא יהיה חבר הקיבוץ; וב – רצוי שיהיה מקצוען.
שיחת הסיכום עם איטל מתנהלת בתחושה של הקלה. כאשר הוצגה מועמדותה ע"י ועדת מינויים לשמש רכזת עבודה, לפני כארבע וחצי שנים, לא חשבה שתתקדם לשמש מנהלת מש"א. "למעשה, מבחינתי היה נכון לסיים לאחר שלוש שנים", אומרת איטל, "אבל הרגשתי שאיני יכולה לנטוש את התפקיד כל עוד לא הבאתי את יישום השינוי לעבודה שוטפת. כאשר ביקשו ממני לפני שנה להמשיך עוד שנה אחת, מאוד התלבטתי – רציתי לסיים, אבל ידעתי שלא נכון לנהוג כך כלפי הקיבוץ, ולכן נעתרתי ומילאתי את התפקיד עד למועד שנקבע". תפקיד מנהל מש"א אינו מאויש כבר למעלה מחודשיים – מצב שאינו בריא להתנהלות החיים שלנו - ואיטל, כמו רבים מאיתנו, ממתינה לתוצאות הקלפי לגבי מייקל, כדי להעביר לו את התפקיד בצורה מסודרת.
מקצוענית
- על מה בעצם אמור מנהל מש"א להיות אחראי? הוא צריך להיות שותף בכל מה שנוגע ל"עולם העבודה": חברים העובדים בקיבוץ, עובדי חוץ ושכירים בקיבוץ. מינויים, פיטורים, איוש משרות ועוד. פיתוח ההון האנושי – הכשרת חברים והדרכה צוותית. פורום מש"א משמש גם כוועדת מינויים – מפרסם מכרזים, מודעות דרושים, ממליץ בפני המזכירות על מועמדים ומשכנע חברים להגיש מועמדות לתפקידים שונים. מש"א אינו "ועד עובדים", משום שהוא מטפל בבעיות העבודה של החברים, אך חייב לייצג גם את המנהלים, דבר היוצר לא פעם ניגודים. - עובדה סטטיסטית היא שברוב הקיבוצים מנהל מש"א הוא חיצוני (איטל: "וטוב שכך!"). ראשית, מדוע? שנית, עד כמה היה לך קשה לבצע את התפקיד בקיבוץ שלך? ישנם מקרים מסובכים ולא נעימים. במקרים ה"פשוטים", כאשר אני מלווה חבר באופן צמוד עד שבעייתו נפתרת, אין לי בעיה עם כך שהדבר מתרחש בקיבוצי. אבל כאשר אין הסכמות בין חבר למנהל ענף, ובאמצע עוד נכנסות החלטות הקיבוץ, נוצר מצב קשה לתמרון, מה עוד שמדובר בדמויות שהם גם שכנים, חברים, הורים משותפים. - האם באמת יותר קל לך כעת, כאשר את עובדת בקיבוצים אחרים? שם מסתכלים עליי כ"מקצוענית", ופה הייתי צריכה כל הזמן להוכיח עצמי. שם בחרו אותי על-פי כישוריי ואישיותי, התמודדתי ולא נבחרתי כחברת קיבוץ שהייתה במקרה פנויה. אגב, הסתבר לי בראיונות העבודה לשמוע שיצא לי שם של "קשוחה" – מידע והערכה שיצאו בלי ספק מבית-אלפא. בכל הראיונות בהם העניין עלה, הצעתי שיבררו עוד קצת עליי ולא יסתפקו בסיסמאות בלבד. איני יודעת האם נבחרתי למרות זאת, או הודות לכך... בקיבוצים בהם אני עובדת היום, איני צריכה לטפל בנותני שרות, למשל, ובאותה עת לעמוד מולם אחר-כך כלקוח, בייחוד אם לא היו מרוצים מהאופן שטיפלתי בבעייתם. עניין נוסף - אין לי קשר רגשי עם רוב האנשים. עד שייווצר, אולי כבר אסיים תפקידי ואעבור הלאה. - ב"דרישות התפקיד" מציינים את חשיבות ה"מקצועיות" – למה הכוונה? עניין אחד הוא היכרות טכנית עם נהלים, דיני עבודה, והתמצאות במה שקורה בשוק העבודה. בקורסים הרבים בהם השתתפתי רכשתי מידע רב, הנותן כלים חשובים. עניין נוסף היא היכולת לא להיכנס לטיפול בנושא, כאשר קיימת אצלך כבר עמדה מוקדמת. לנקוט עמדה רק בסיטואציה שבאמת צריך. זו טכניקה הנלמדת בלימודים להכשרת מנהלי מש"א. להיות קשוב לצרכים של כל חבר ולא לשפוט אותו. לשים לב במי מדובר ועל מה מדובר ולהתייחס עניינית ולא אישית. לשמוע את כל הנוגעים בדבר ולראות כיצד מסייעים, בלי לפגוע באחרים. ככל שרכשתי יותר כלים מקצועיים, שיפרתי את התיפקוד. אפילו על דבר כה בסיסי כמו לנהל שיחה אישית, עובדים ומתרגלים, משום שזהו כלי חשוב מאין כמוהו. היה לי עוד בית-ספר חשוב - הליווי של הדס דניאלי-ילין, מומחית ומקצוענית, לא על עניינים תיאורטיים, אלא על בעיות אמת.
בעיית הפיטורים
- תני דוגמאות לבעיות קשות, שאיתן מנהל מש"א צריך להתמודד. חברים פונים בבקשות שונות, למשל בעזרה לפתיחת יזמות או שידרוגה. כולם "מכירים" את הפונה ואת עברו, וטוענים: למה שניתן לו צ'אנס? תפקידי לזהות פוטנציאל וכן לעזור, בדברים ברי מימוש, ולא לקבוע רק על פי התווית שיש לפונה. וישנו כמובן הנושא הקשה מכל - פיטורים של חברים ושכירים. זה כולל את ליווי המנהל בתהליך, עד קבלת ההחלטה וביצוע. אם מדובר בשכיר, הוא נעלם מכאן. החבר ומשפחתו נשארים כאן ואתה צריך להביט להם בעיניים עוד תקופה ארוכה. לאחר שבוצעו הפיטורים, צריך ללוות את החבר המפוטר בדרכו החדשה ולנסות לבנות עיסוק חדש. גם מנהל הענף ממשיך להסתובב פה, גם צוות העובדים – העניין משאיר משקעים לא פשוטים. איך ממשיכים הלאה, ושומרים על יחסים סבירים? - איך את בכלל יודעת שישנה בעיה במקום מסוים? זה יכול להגיע אליי מכל כיוון. אם המנהל שם את הבעיה על השולחן ומבקש עזרה, זו נקודת פתיחה טובה. כאשר עובד בא לדבר, לא ברור מה יהיה ההמשך: האם יהיה מוכן לשבת מול המנהל, לדבר ולשתף בתחושותיו? לפעמים חבר יושב כאן, מדבר תוך דמעות, אבל אינו מוכן להמשך טיפול. במקרים כאלה אני מתקשה להשלים ולוקחת קשה את המצב שנוצר. - וכשהוא מוכן, את מתכננת התערבות? כן, מתכננת מהלך לפרטי פרטים. קודם כל להבין את הסביבה ואת הקונפליקטים. להבין את הסיבות והמניעים, אולי הם אינם קשורים כלל לעבודה הנוכחית? לאחר מכן ניתן לקבוע דרכי פעולה, עשינו במהלך השנים מספר פעילויות צוותיות. בכל ענף פעלנו בדרך המתאימה לו. היו הצלחות מרשימות וגם כשלונות גדולים.
יישום השינוי
- היית שותפה לצוות השינוי ולאחר שהמודל התקבל, לקחת על עצמך את יישומו. איך את רואה את קיבוץ בית-אלפא לפני ואחרי השינוי מהזווית שלך? מבחינה מערכתית, התהליך התנהל בסדר. התקבל קובץ החלטות, הנותנות מסגרת טובה לעבודה וצריך לעדכן אותן מדי פעם. השינוי הגדול מבחינתי הוא שאם לפני השינוי אני הייתי צריכה לרוץ אחרי האנשים, בעקבות השינוי המצב השתנה והם התחילו לרוץ אחריי... אבל זו הרי אחת ממטרות השינוי, והדבר הוכיח עצמו. מה שבטוח, יותר קל לעזור למי שרוצה לעזור לעצמו. - האם לדעתך זהו מודל קשה כלפי אנשים? אולי כלפי המפרנסים הגדולים, שמרגישים שאינם מקבלים מספיק. דחפנו חברים להתנהג באופן רגיל, וטוב שכך. נהגנו ברגישות היכן שהיה צריך, אבל הצבנו גבולות. עזרה וסיוע אינם נמדדים רק בכסף. לפעמים לעידוד ודחיפה להתאמץ ולהתקדם לבד, ישנה חשיבות ותועלת לעתיד. נתנו כלים וייעוץ טוב לחברים בניהול עסקים ויזמויות, וזו השקעה חשובה לעתיד. היו לא מעט פניות כאלה, של חברים שביקשו לעשות קפיצת מדרגה, כדי לקדם עצמם. נתנו קורס של ליווי עסקי והכשרה במט"י, בדרך כלל כהצעה שלי, למי שלא ידע על הגופים האלה. יש בתוך הקיבוץ אנשים בעלי ידע רב ונסיון שיכולים לשמש יועצים וחונכים, אני מצטערת על כך שלא הפעלתי יותר את הכיוון הזה. - הנתונים מראים כי מספר האנשים שצריכים סיוע מידי חודש אינו גבוה ואפילו ירד. נכון, אין הרבה חברים שלפי החלטות ב"א מקבלים השלמה לרמת החיים. ישנם כאלה שאינם זכאים להשלמה, כי אינם עובדים משרה מלאה כנדרש. בסופו של דבר, מי שרוצה לעבוד, ימצא היכן, אך לעיתים הדבר אורך זמן. עם זאת, ישנם כאלה האומרים בגלוי: "תודה, אבל איני רוצה השלמה, איני רוצה להיות חייב לקיבוץ, טוב לי עם מה שיש לי". אולי יש להם מקור נוסף, בכל אופן אפשר לומר - אשריהם וטוב להם. הייתה חברה ללא עבודה, שבתום התקופה בה סיימה לקבל דמי אבטלה, פניתי והצעתי לה שנבחן את המשך הסיוע. היא ענתה: "תודה על כך שאת חושבת עליי, אבל איני מצפה שהקיבוץ ימשיך לתמוך בי". היו גם חברים שציפו ליותר וחשבו שהקיבוץ לא מספיק תומך ונותן. - האם, בתור חברת מזכירות, היית פעילה, יוזמת ותורמת? היכן השארת "טביעת אצבעות"? יש החושבים שהרבה יותר מדיי... נהגתי, למשל, לקרוא בכל ישיבה בעיון את הפרוטוקול מהישיבה הקודמת, ודרשתי הבהרות תיקונים. לצערי, לא פעם חברים ראו בכך "נדנוד" ולא תמכו. לי היה חשוב לדייק, משום שלכל ניסוח יש משמעות בעתיד. חלק גדול מהנושאים שהובאו לדיון הכרתי עוד לפני כן, משום שעברו דיונים מוקדמים תהליך הכנה ב"פורום קהילה", כך שאת הניסיון להשפיע עשיתי עוד לפני כן. נושא שנלחמתי עליו והצלחתי בו הוא התשלום על הפעילות בחינוך הבלתי פורמאלי, ומנעתי את ההצעה להפוך את היחס בתשלום. נלחמתי על כך בכל כוחי מתוך חשיבה קהילתית, ואני שמחה ששכנעתי. אני לא אדם של החלטות בומבסטיות ומהלכים גדולים, אלא של תשומת לב לפרטים הקטנים. איני מובילה מהלכים בשיחות קיבוץ, אך יש לי כושר ביצוע מוכח בנושאים שאני אחראית ולקחתי על עצמי. הייתי מעורבת מאוד במהלך השינוי, והמעורבות גברה לאחר ההצבעה, כאשר היה צריך לעבור לשלב היישום. השארתי חותמי בבניית התשתית ליישום השינוי. קבעתי את לוח הזמנים של העברת הנתונים לחברים, והתעקשתי על כך שהחברים יקבלו את התלושים מספר ימים לפני שהסכום יעבור לתקציב, וזאת כדי שיוכלו לברר דברים בלתי ברורים. הדבר יצר עומס ולחץ על כל המערכת. בעיניי זה היה חלק מהעברת האחריות לחבר. איני מאמינה שיש בעל תפקיד שאינו עושה טעויות, כך גם אני, והיה לי חשוב שכל חבר יבדוק את נתוניו ויתמצא בזמן אמת. * * * * * זו אכן דוגמא לאופן בו איטל מפחיתה, לדעתי, מערך עבודתה. היא מתארת את עניין יישום השינוי כעניין טכני קטן, אך זהו פרוייקט עצום, שנעשה תוך השקעת מאמץ רב ואיטל קבעה את השיטה והדפוסים שעל פיהם מתנהלת המערכת. אני זוכר את התקופה הראשונה, בה לא ניתן היה להפיק תלושי אמת בדרגת אמינות, והייתה תחושה של בושה לנוכח הטעויות הרבות – שלא קרו באשמת איטל – עד שהעניין התייצב. חברים הביעו כעס והיה חשש שייווצר אי-אמון כלפי כל הנושא. איטל השקיעה מאמץ רב בייצוב המערכת ולא ויתרה על שום פרט, עד שניתן היה להפיק תלושים אמינים. למאמץ היו שותפים רבים: חשבות השכר – תמר פז ותמר איתן; וכן "צוות התלושים" – מייקל עופר, שרי הרפז, רחל אהרוני ואיטל עצמה.
בעזרת השם
כאשר הבינה איטל שניהול משאבי-אנוש הוא מקצועה בחיים, וככל שהקדנציה בבית-אלפא התקרבה לסיום, החל לחפש מקומות עבודה בקיבוצים אחרים. באותה עת קיבלה איטל הצעה מהדס ואהרון ארז, מנהלי חברת "אבני דרך", שהציעו לה לעבוד דרכם. הצעה כזו הינה ביטוי של הערכה ליכולתה המקצועית. איטל הגישה מועמדותה למספר קיבוצים והתקבלה לתפקיד בקיבוץ עין-חרוד מאוחד. כיום, לאחר יותר משנה, איטל היא כבר בת-בית בקיבוץ עין-חרוד, שוחה בבעיות הקיבוץ, חברה בכל הגופים המנהלים (איטל: "שם ברור שמנהלת מש"א חברה ומשתתפת בגופים המנהלים, גם הכלכליים, רק כאן מידרו אותי, משום מה"). לאחרונה התקבלה לעבוד גם בקיבוץ טירת-צבי והיא נמצאת בעיצומה של למידת מציאות חיים חדשה לגמרי. איטל: "הגעתי לעבודה שבועיים לפני פסח. הסתבר שכל חברי הקיבוץ עסוקים יום וליל בניקוי ומירוק הקיבוץ – דירות המגורים ואתרים ציבוריים. עושים זאת במסירות ובהתלהבות ולאף אחד אין זמן לשום דבר אחר. זה משהו שקשה אפילו לדמיין. לא יכולתי לקיים פגישות היכרות, הכול נדחה עד לאחר הפסח... - אבל את הרי לא קובעת שם, אלא רב היישוב? ראשית, יש לומר: "כבוד הרב". קיימתי עימו פגישת היכרות, שבה הבהיר כי הוא אכן מצפה לשיתוף פעולה בינינו. התחלנו להתלבט בבעיה קשה: השנה הבאה היא שנת שמיטה, שבה, כידוע, אין מעבדים את השדות. מה עושים עם כל כוח האדם הרב שיהיה מושבת? באמת אלמד מה משמעות הדבר ונמשיך לדון, כבוד הרב ואני, עד שנמצא פתרון קיבוצי. זה לא רק מנהגים, זו גם שפה ומושגים חדשים. בטירת-צבי, כאשר אומרים "בעזרת השם" מתכוונים למשהו אחר ממה שאנו רגילים. * * * * * לסיום, מבקשת איטל להעביר מסר, דווקא לבני הקיבוץ בגיל הצעיר: "בית-אלפא הוא בית-ספר טוב, ניתן לרכוש בו נסיון חברתי וקהילתי, שממנו והודות לו קל יותר להתקדם למקומות אחרים. אל תפחדו, קחו את ההזדמנות! אני יכולה להביא את עצמי כדוגמא: לא הערכתי שאגיע למה שהגעתי, התחלתי בריכוז עבודה, זרמתי והתקדמתי, וסיימתי כבעלת נסיון רב, אותו אני מממשת בתפקידיי הנוכחיים".
כתב מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן