המלחמה שאיש לא רצה בה

השתלשלות העניינים שהובילה למלחמת ששת הימים, נחשבת למסכת של טעויות, שבה מקבלי ההחלטות בשני הצדדים איבדו את השליטה ונגרפו שלא מרצונם לעימות כולל. חוקרים מכנים אותה "מלחמה בשגגה", שנבעה מחוסר אחריות של אישים וטעויות בשיקול הדעת.
אנו מציינים השנה 40 שנה למלחמת ששת הימים. ישנם שלושה תאריכים שלגביהם אין ויכוח: מצב הכוננות החל באמצע מאי 1967, בעת אירועי יום העצמאות של ישראל; הקרבות החלו ב-5 ביוני והסתיימו ב-10 ביוני. עם זאת ברור שאירועים קודמים גרמו להידרדרות, מדינית וצבאית, שהובילה לפרוץ המלחמה. אם רוצים לברר אילו אירועים השפיעו על מהלך העניינים, עד להיכן יש ללכת לאחור? במשך שנים טענו כי אף אחת מהמדינות שהיו מעורבות במלחמה, באופן ישיר ובאופן עקיף, לא רצתה בה. האמנם? אף אחת לא רצתה? אם כך, מדוע לא הצליחו למנוע אותה? ידוע גם כי אחד הגורמים להתפתחות העניינים, היה מידע שהגיע מברית-המועצות לגבי כוונות התקפיות של ישראל. לרבים היה ברור כי זהו מידע שקרי. מדוע הועבר והופץ? מדוע נאחז בכך נשיא מצרים וראה בו עילה להפגין תוקפנות כלפי ישראל, מהלך שהביא באופן ישיר לפרוץ המלחמה? באמצע מאי 1967 החל נאצר להעביר כוחות צבא גדולים לסיני. לא בהסתר, אלא בגלוי, כאשר התנועה דמתה יותר למצעד צבאי ברחובות קהיר, מהלך שגרם בקרב העם המצרי לשלהוב יצרים ולהתפתחות אווירת מלחמה. המטה כללי של צה"ל עמד נבוך מול ריכוזי הצבא המצרים בסיני ולא ידע כיצד לפרש את המהלך. סיפר לי לפני שנים מאיר פעיל כי זומן באותם ימים לפורום התייעצות במטכ"ל, בו הוצגו למשתתפים צילומי אוויר מעודכנים של היערכות הצבא המצרי בסיני, וביקשו את חוות דעתם. כל המשתתפים היו תמימי-דעים כי מדובר בהיערכות הגנתית בלבד. מדוע, אם כן, פתח צה"ל במלחמה ולא המתין לרגיעה? באשר לאירועים קודמים, אציין כמה:

• ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מהלך שהסורים לא יכלו להישאר אדישים כלפיו ולהשלים עימו. כעבור מספר חודשים החלו במבצע הנדסי גדול, שנועד להטות את מקורות הירדן המצויים בתחומה, כך למנוע זרימתם לירדן. על פי תוכניתם, התכוונו לבנות תעלה בשטח רמת הגולן עד לנחל הירמוך. ישראל לא יכלה להשלים עם מהלך ההטייה – שהיה מבטל את יתרונות המוביל – ותקפה את הציוד המכני הסורי. הקרבות האלה, הידועים בתור "המלחמה על המים", נמשכו מאפריל ועד אוקטובר 1965, והסורים נאלצו להפסיק את העבודות. • עם זאת, נמשכו פעולות החבלה והמיקוש משטח סוריה. ישראל, כחלק משיקול בינלאומי, נמנעה מלהגיב במחצית השנייה של 1966 ובחודשים הראשונים של 1967.

• בספטמבר 1966, בראיון שהתפרסם בגליון ראש השנה של "במחנה", השמיע הרמטכ"ל יצחק רבין, כנראה כחלק מרצון להרתיע, איום לפעול בסוריה, כדי "להחליף את המשטר", אם זו תמשיך לעודד תוקפנות נגד ישראל.

• באפריל 1967 חידשה ישראל את העבודות החקלאיות באזורי המריבה בגבול עם סוריה. ב-7 באפריל 1967 התפתח יום-קרב בגבול עם סוריה. הסורים הפעילו ארטילריה מאסיבית ובשל היתרון הטופוגרפי לא הייתה לצה"ל תשובה לכך. ראש הממשלה ושר הבטחון דאז לוי אשכול הורה להפעיל את מטוסי חיל-האוויר. אלה שיתקו את עמדות התותחים והמרגמות הסוריות ואף הפילו שישה מטוסים סוריים בקרבות אוויר. הסורים פנו אל הפטרונית שלהם, ברית-המועצות, בבקשה לאספקת ציוד צבאי, בעיקר סוללות של טילים נגד מטוסים.

• לידי שגריר ישראל בקרמלין נמסרה ב-21 באפריל אגרת התראה חריפה על פעולות ישראל נגד שכנותיה. ב-11 במאי הצהיר אשכול כי אם תימשכנה ההתגרויות, תיאלץ ישראל לפעול במימדים נרחבים עוד יותר.

• עוד לפני כן, בנובמבר 1966, נחתם חוזה הגנה מצרי-סורי שחייב כל אחת מהמדינות לעזור לשנייה, אם תותקף. מצרים מצאה עצמה מעורבת במתיחות הגואה בין ישראל לסוריה, שואלת עצמה כיצד להתערב ולהגיב, כדי להקל על הלחץ המופעל על סוריה.

• על רקע המתיחות והאיומים, ניתן היה לפרש את דברי רבין (שבעת השמעתם לא ייחסו להם משמעות יתר) ככוונה ממשית של ישראל. הסורים אף הפיצו מידע – שהושתל על-ידי המודיעין הרוסי – על כך שצה"ל מרכז בצפון 11 עד 13 חטיבות! כאשר בא שגריר ברה"מ צ'ובאחין למסור לראש הממשלה אשכול תלונה חריפה על כך, הציע לו אשכול, בו-במקום, לנסוע עימו לכל מקום בצפון שבו ירצה, כדי לבדוק את אמיתות המידע. הרוסי השיב כי תפקידו למסור אגרת ולא לנסוע לטייל בצפון... למידע הזה תפקיד מכריע – יותר מכל גורם אחר - בהידרדרות העניינים בצפון, והוא חמור שבעתיים משום שהכול ידעו כי זהו שקר. אגב, הנשיא נאצר שלח משלחת צבאית, בראשות אנואר סאדאת, לסוריה, כדי לבדוק את המידע. סאדאת חזר וטען כי הדבר אינו ריאלי.

• ופה אנו מגיעים לנקודה חשובה ביותר: מדוע לקחו הרוסים, שרצו להגן בכל דרך על המשטר הסורי, אך לא רצו במלחמה, אחריות על הפצת מידע שתרם רבות להידרדרות למלחמה? קראתי על כך חומר רב שלא ממש שיכנע אותי. ישנה תיאוריה הטוענת כי התנהל באותם ימים מאבק פנימי בתוך הקרמלין, ואחת הקבוצות רתמה את הסכסוך במזרח התיכון למאבק הפנימי, ולא הייתה מודעת לכיוון אליו היא מובילה. הרוסים, אגב, לא הסתפקו בכך ואף טענו כי ההתקפה הישראלית תתרחש בשבוע שלאחר יום העצמאות.

• רק לאחרונה פרסם העיתונאי הרוסי דמיטרי פרוקופייב מאמר בידיעות אחרונות בו הוא טוען כי: למודיעין הרוסי לא היו מקורות בישראל שיכלו למסור מידע צבאי בעל ערך; במודיעין הרוסי לא שירתו אנשים השולטים בעברית וכך לא יכלו לעקוב באופן ישיר אפילו אחר המידע הגלוי; המידע שזרם ממדינות ערב היה כוזב ובכירים בממשל נאצר הבהירו כי צבא מצרים מסוגל לנצח בלי בעיות את צה"ל; היועצים הסובייטים בקהיר ודמשק ידעו את האמת, אך חששו לגלותה לאחראים עליהם במוסקבה; לגמרי במקרה, החליט שליט ברה"מ ברז'נייב מספר שבועות לפני המלחמה לפטר בכירים במודיעין שלו – מחשש שהם חותרים תחתיו – ומי שהתמנה במקומם לא היה מסוגל להעריך מה צפוי; בקרמלין האמינו כי צבאות מצרים וסוריה, בעזרת הנשק הרב שסופק להם, יוכלו לנצח את ישראל; באפריל 67' ביקר בקהיר בכיר במפלגה הקומוניסטית והגיש דו"ח הפוך, אך ברז'נייב ואנשיו דחו אותו, משום שאינו תואם את הקונספציה.... אגב, מסתבר שאשכול ביקש ב-28 במאי לצאת למוסקבה, כדי לנסות לפתור את המשבר בדרכי שלום, אך נענה שביקורו מיותר.

• אחד מראשי המשטר הרוסי באותה עת היה שר החוץ גרומיקו, שעמדתו הייתה אנטי-ישראלית עקבית. אותו גרומיקו נכנס להיסטוריה הציונית 20 שנה לפני כן, כאשר שימש נציג ברה"מ באו"ם ופעל באופן נמרץ לקבלת תוכנית "החלוקה", שהבטיחה מדינה ליהודים בארץ-ישראל...

• לקראת יום העצמאות ה-19 התפרסמו בארץ ראיונות עם הרמטכ"ל וראש הממשלה, שהשמיעו עוד איומים כלפי סוריה, אך כעת היו לאיומים משמעויות אחרות לגמרי. אין ספק שמנהיגי ישראל הפריזו באיומיהם, אך הדבר לא לווה בשום מהלך בשטח.

• מכאן כבר אפשר להבין את פשר המהלך של נאצר בהזרמת הכוחות. ישנו סיפור על מדינה קדומה, שבה נאסף העם מול ארמון השליט ודרש "לחם, עבודה". השליט המבוהל קרא לווזיר הראשי וביקש שיחלץ אותו מהצרה. הווזיר יצא למרפסת והכריז: "המונים, בשער העיר מחלקים זהב!". מיד פנו ההמונים ורצו לעבר שער העיר. לפתע הבחין השליט בווזיר רץ עימם. "גם אתה?", הופתע השליט, והווזיר השיב: "אני יודע? כולם רצים, אולי בכל זאת מחלקים שם משהו"... איך זה מתחבר לנושא שלנו? נאצר עשה מהלכים שנועדו להרתיע את ישראל (שנתפסה כחלשה עקב המיתון הכלכלי הקשה) ולעזור לסוריה, כמתחייב על-פי הברית ביניהן. כאשר החריף את מהלכיו (גירוש פקחי האו"ם, סגירת המיצרים) וישראל לא הגיבה, חשב שאולי, בלי שהתכוון, נקרתה לו הזדמנות....

• אגב, קראתי קוריוז לפני מספר שנים לפיו, כאשר התמנה משה דיין לשר הביטחון ב-1.6 (יום ה'), אמר נאצר למקורביו: "בשישי ושבת היהודים לא יפתחו במלחמה. יום ראשון יהיה יום התארגנות ולפיכך בשני בבוקר הם יתקפו". כאשר הציעו לו יועציו להקדים התקפת-מנע, התנגד וטען כי על-ידי כך ייתפסו כתוקפנים, ועדיף לספוג את המכה הראשונה...

• ודבר אחרון: לפני 10 שנים התקיימו באוניברסיטת ת"א ימי-עיון במלאות 30 שנה למלחמת ששת הימים. פרופ' שמעון שמיר ניסה לנתח את הגורמים למלחמה (הדברים מופיעים בספר "שישה ימים – שלושים שנה"). גם הוא סבור כי הרוסים העריכו את ישראל כחלשה מדיי, ואת מצרים כחזקה מדיי.

• אחד המרצים, פרופ' שלמה אהרונסון, חוקר נושא האטום בישראל ובמזרח התיכון, טען שנשיא מצרים נאצר היה מודאג מאוד מהתפתחות הכור בדימונה ולמעשה חיפש תואנה ודרך לתקוף אותו ולהשמידו. לכן "קפץ על המציאה" ונאחז בפרשה כדי לדרדר את האירועים שיאפשרו לו לתקוף את הנגב. כל המאזינים היו מופתעים, אך משום שפרופ' אהרונסון השמיע אותה, לא יכלו לבטלה כך סתם. אגב, הרצאתו של אהרונסון לא שולבה בספר הנ"ל...

• על פי תאוריית אהרונסון, כנראה שבאמת כל הגורמים באזור לא רצו במלחמה, להוציא אחד, שהשתעשע בתקווה שאולי נקרתה לו הזדמנות בלתי חוזרת. ואלי זה גם מסביר את תגובת ישראל, שהבינה מה עומד מאחורי שיקוליו ולכן היה חשוב לה לשמור על כוח ההרתעה שלה ולהדגיש היכן עוברים הקווים האדומים שלה. אגב, באותה הרצאה נכחו מוטי הוד ושייקה גביש, שניים מאלופי צה"ל באותה מלחמה וחברי המטכ"ל. שניהם ישבו מופתעים לנוכח הדברים וטענו אחר-כך כי קשה להם להאמין שהיו שיקולים כאלה, והם לא ידעו על כך...
כתב: מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן