יוני 2007

נפלאות הטבע

לאחרונה טייל חוג המשוטטים שלנו בירדן, בהדרכת מנחם מרכוס, מתענגים על נפלאות פטרה ועל עוד כמה קניונים עתירי מים מדהימים ביופיים. שיחה עם עמרי חנון, שבתמונותיו אפשר לצפות באתר הקיבוץ והשלמות של רבקה ירון, מארגנת הטיול
עמרי: יצאנו, קבוצה של כ-30 איש – 20 חברי בית-אלפא ועוד עשרה "חוצנים", כמה מהם משתתפים קבועים – בנסיעת לילה לערבה, ועם בוקר עברנו במעבר "ערבה" לירדן. שם חיכו לנו מספר טנדרים חדישים, "דבל-קבינה", של חברת תיירות ירדנית. התארגנו בשיירה, אליה התלוו מדריך מקומי ושוטר-מלווה – כך מחייב התקנון הירדני לגבי קבוצות – ויצאנו צפונה, בהדרכת המדריך המיתולוגי מנחם מרכוס, אנציקלופדיה מטיילת, בעל ידע עצום בכל תחום וזכרון מופלא, שאינו חדל "להפציץ" מידע, מתובל בסיפורים נחמדים ובדיחות. אצלי נקלטו אולי 10% מהמידע שהעביר במשך הטיול, שארך ארבעה ימים ושלושה לילות.
ביום הראשון טיילנו בוואדי רם, כינוי לחבל ארץ נרחב, הכולל דיונות וגושי סלע, רובם צבעוניים, חלקם בעלי פיתוחים וצורות יפות, שפיתח הטבע עם השנים.

בסוף היום הגענו לבית מלון הנמצא בפתח ואדי מוסה, ציר הגישה לפטרה. מלון סביר, מסודר נחמד, בו אכלנו ארוחות בוקר וערב מדי יום. צהרים, אגב, אכלנו בשטח, באופן מעניין: החברה המארגנת דאגה לשלוח בכל יום שף מטעמה, שהגיע למקום שנקבע עם רכב עמוס במצרכים והפליא להכין מטעמים במקום. ועוד הערת אגב: שואלים הרבה על המצב הבטחוני בירדן – ובכן, תיירות בינלאומית המונית היא אינטרס כלכלי מובהק של הירדנים והם עושים כל מאמץ שכל קבוצה תזכה בכל התנאים, תהנה, ותצא בשלום. רואים שם הרבה ישראלים ואין כל תחושת סכנה.
עמרי: ביום השני ביקרנו בפטרה עצמה. לא ארחיב כאן, משום שרבים היו שם, וניתן היום לצפות במבנים המדהימים ביופיים באתרי האינטרנט. אני התרשמתי בעיקר ממלאכת החציבה המופלאה שביצעו תושבי המקום לפני אלפיים שנה ויותר, וכן מציורי הסלע, שנעשו באבן הצבעונית. מכל הדברים שראיתי – כולם יפים ומרהיבים – התרגשתי בעיקר מהחציבה של הטבע, פרי "עבודת" הרוחות וזרימת המים, שיצרה עם השנים צורות מופלאות, שלו היה עושה אותן אדם, ספק אם היו מתקבלות תוצאות כה מושלמות. הארמונות החצובים בסלע שימשו בתי קיץ, משום ששמרו על טמפרטורה קרירה גם בימים הקיץ החמים. מנחם הפתיע אותנו בכך שהוציא אותנו מפטרה בנתיב לא שגרתי: לא דרך ואדי מוסה המפורסם, אלא בדרך עוקפת – מנהרה של 80 מטר, שנועדה להטיית מים, כדי למנוע שטפונות. זהו קניון מרשים, עם קירות ניצבים של כמה עשרות מטרים, עם פיתוחים ופיתולים, ומעברים צרים. בדרך הזו הולכים מעטים, רק קבוצות שהמדריך יודע עליה.
הימים השלישי והרביעי הוקדשו לסיורים בקניונים גבוהים וצרים, בהם מתקיימת זרימת מים קבועה. בכל יום הלכנו כ-15 ק"מ, חלקם בתוך המים, לאט לאט, נהנים מהצמחיה, מתפעלים מציורי הסלע ומהצורות החצובות בסלע. זה יופי שקשה לתאר במילים, אולי התמונות יצליחו להעביר את התחושה. לקראת סוף היום הרביעי הגענו למעבר שייח חוסיין – ומשם הביתה.
אני יודע שפטרה נחשבת לאתר מספר אחד בירדן, אבל באשר לי, אם אחזור לשם, אעדיף לעשות עוד טיול קניונים, משום שאני מעדיף את נפלאות הטבע מאשר את מעשי היצירה של האדם.
רבקה ירון: מעניין שעדיין חופרים בפטרה ומחפשים מבנים נוספים. ואכן לאחרונה חשפו כנסיה, למעשה מקדש ענק, והחלו לשחזר אותו. מנחם נוהג להושיב את המטיילים ממול, במרחק מסוים, ותוך כדי תצפית להסביר את מה שאנו רואים וגם את מה שאיננו רואים (ואולי עוד יתגלה). ההפתעה הגדולה, גם לאלה שכבר היו בפטרה, הייתה המנהרה העוקפת והקניון דרכם הוציא אותנו מנחם מפטרה, ואשר מתחברים בהמשך עם ואדי מוסה. היום בפטרה היה מרתק ועשיר בחוויות. ביום השלישי טיילנו בואדי רוער, גם הוא קניון מדהים, המתאפיין בצמחיה, בזרימת מים, בקירות גבוהים, עליהם צומחים שיחים שונים - יופי שלא יתואר.
כמות הגשמים באזור הזה היא 300-250 מ"מ, לעומת כ-30-20 מ"מ בצד שלנו, והתוצאות מדהימות. אזור ואדי רם מרופד בחול קוורץ, שאינו סופח מים, ומליחות המים הזורמים בו היא 50 מ"ג כלור! הירדנים בנו מפעל מים המושך את המים הנפלאים האלה למאגרים בעקבה ומשם הם מועברים בצינור לרבת-עמון. ביום השלישי הייתה לחלק מהמטיילים אכזבה מסוימת. כאשר הציג מנחם את תוכנית הטיול אמר שאולי נטייל גם בארנון. הסתבר שהירדנים סגרו את הנחל וצריך לשלם בדינרים כדי להיכנס. מכיוון שהעניין לא היה סגור, לא הצטיידנו בדינרים וכך נאלצנו לוותר, אך התחליף לא היה גרוע כלל.
התפעלנו ונהנינו מהאופן בו הכינו עבורנו את ארוחת הצהריים. בכל ארוחה הכין הטבח חמישה סוגי סלטים, אותם הכין במקום, תאווה לחיך. באחת הפעמים הכין עוף ואורז שבושל על גחלים בתוך האדמה, ממש ללקק את השפתיים. למרות שמדובר במדבר, הכול הוגש באופן נקי ואסתטי. מה שכן, לקח זמן להתרגל לקצב החיים הבדואי, בישול כזה אורך זמן רב ואין דרך לשנות זאת. אבל התוצאה מצדיקה את ההמתנה. התפיסה לגבי העיר פטרה השתנתה – פעם חשבו שזו הייתה "עיר של מתים", היום מבינים שזו הייתה עיר שוקקת חיים, אפילו עם עורף חקלאי. מנחם טוען שהקרמיקה שלהם היא היפה ביותר ואת האמנים הנבטים הוא מכנה – בעלי "ידי זהב". סיפור הנבטים גם הוא פרשה מיוחדת, שהרי מדובר בעם שהופיע ונעלם, והשאיר אחריו סימני שאלה רבים, משום שלא השאיר אחריו חומר כתוב. אנחנו עשינו חופשה חלומית של ארבעה ימים, אבל כדאי לדעת שמבתי המלון באילת יוצא בכל בוקר טיול יומי לפטרה, החוזר בסוף היום לאילת. למי שעוד לא היה, אני ממליצה בכל פה.  וכאמור, מיטב התמונות שצילם עמרי מוצגות באתר הקיבוץ, להנאת הציבור. לאחרונה פורסם כי בקרוב תיערך רשימה חדשה של שבעה פלאי עולם, מטעם אונסק"ו, וכי רבים מאוד הסיכויים שפטרה תיכלל ברשימה, המתייחסת לאתרים מופלאים מבחינה ארכיטקטונית.
כתב: מיכאל

 המלחמה שאיש לא רצה בה

השתלשלות העניינים שהובילה למלחמת ששת הימים, נחשבת למסכת של טעויות, שבה מקבלי ההחלטות בשני הצדדים איבדו את השליטה ונגרפו שלא מרצונם לעימות כולל. חוקרים מכנים אותה "מלחמה בשגגה", שנבעה מחוסר אחריות של אישים וטעויות בשיקול הדעת.
אנו מציינים השנה 40 שנה למלחמת ששת הימים. ישנם שלושה תאריכים שלגביהם אין ויכוח: מצב הכוננות החל באמצע מאי 1967, בעת אירועי יום העצמאות של ישראל; הקרבות החלו ב-5 ביוני והסתיימו ב-10 ביוני. עם זאת ברור שאירועים קודמים גרמו להידרדרות, מדינית וצבאית, שהובילה לפרוץ המלחמה. אם רוצים לברר אילו אירועים השפיעו על מהלך העניינים, עד להיכן יש ללכת לאחור? במשך שנים טענו כי אף אחת מהמדינות שהיו מעורבות במלחמה, באופן ישיר ובאופן עקיף, לא רצתה בה. האמנם? אף אחת לא רצתה? אם כך, מדוע לא הצליחו למנוע אותה? ידוע גם כי אחד הגורמים להתפתחות העניינים, היה מידע שהגיע מברית-המועצות לגבי כוונות התקפיות של ישראל. לרבים היה ברור כי זהו מידע שקרי. מדוע הועבר והופץ? מדוע נאחז בכך נשיא מצרים וראה בו עילה להפגין תוקפנות כלפי ישראל, מהלך שהביא באופן ישיר לפרוץ המלחמה? באמצע מאי 1967 החל נאצר להעביר כוחות צבא גדולים לסיני. לא בהסתר, אלא בגלוי, כאשר התנועה דמתה יותר למצעד צבאי ברחובות קהיר, מהלך שגרם בקרב העם המצרי לשלהוב יצרים ולהתפתחות אווירת מלחמה. המטה כללי של צה"ל עמד נבוך מול ריכוזי הצבא המצרים בסיני ולא ידע כיצד לפרש את המהלך. סיפר לי לפני שנים מאיר פעיל כי זומן באותם ימים לפורום התייעצות במטכ"ל, בו הוצגו למשתתפים צילומי אוויר מעודכנים של היערכות הצבא המצרי בסיני, וביקשו את חוות דעתם. כל המשתתפים היו תמימי-דעים כי מדובר בהיערכות הגנתית בלבד. מדוע, אם כן, פתח צה"ל במלחמה ולא המתין לרגיעה? באשר לאירועים קודמים, אציין כמה:

• ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מהלך שהסורים לא יכלו להישאר אדישים כלפיו ולהשלים עימו. כעבור מספר חודשים החלו במבצע הנדסי גדול, שנועד להטות את מקורות הירדן המצויים בתחומה, כך למנוע זרימתם לירדן. על פי תוכניתם, התכוונו לבנות תעלה בשטח רמת הגולן עד לנחל הירמוך. ישראל לא יכלה להשלים עם מהלך ההטייה – שהיה מבטל את יתרונות המוביל – ותקפה את הציוד המכני הסורי. הקרבות האלה, הידועים בתור "המלחמה על המים", נמשכו מאפריל ועד אוקטובר 1965, והסורים נאלצו להפסיק את העבודות. • עם זאת, נמשכו פעולות החבלה והמיקוש משטח סוריה. ישראל, כחלק משיקול בינלאומי, נמנעה מלהגיב במחצית השנייה של 1966 ובחודשים הראשונים של 1967.

• בספטמבר 1966, בראיון שהתפרסם בגליון ראש השנה של "במחנה", השמיע הרמטכ"ל יצחק רבין, כנראה כחלק מרצון להרתיע, איום לפעול בסוריה, כדי "להחליף את המשטר", אם זו תמשיך לעודד תוקפנות נגד ישראל.

• באפריל 1967 חידשה ישראל את העבודות החקלאיות באזורי המריבה בגבול עם סוריה. ב-7 באפריל 1967 התפתח יום-קרב בגבול עם סוריה. הסורים הפעילו ארטילריה מאסיבית ובשל היתרון הטופוגרפי לא הייתה לצה"ל תשובה לכך. ראש הממשלה ושר הבטחון דאז לוי אשכול הורה להפעיל את מטוסי חיל-האוויר. אלה שיתקו את עמדות התותחים והמרגמות הסוריות ואף הפילו שישה מטוסים סוריים בקרבות אוויר. הסורים פנו אל הפטרונית שלהם, ברית-המועצות, בבקשה לאספקת ציוד צבאי, בעיקר סוללות של טילים נגד מטוסים.

• לידי שגריר ישראל בקרמלין נמסרה ב-21 באפריל אגרת התראה חריפה על פעולות ישראל נגד שכנותיה. ב-11 במאי הצהיר אשכול כי אם תימשכנה ההתגרויות, תיאלץ ישראל לפעול במימדים נרחבים עוד יותר.

• עוד לפני כן, בנובמבר 1966, נחתם חוזה הגנה מצרי-סורי שחייב כל אחת מהמדינות לעזור לשנייה, אם תותקף. מצרים מצאה עצמה מעורבת במתיחות הגואה בין ישראל לסוריה, שואלת עצמה כיצד להתערב ולהגיב, כדי להקל על הלחץ המופעל על סוריה.

• על רקע המתיחות והאיומים, ניתן היה לפרש את דברי רבין (שבעת השמעתם לא ייחסו להם משמעות יתר) ככוונה ממשית של ישראל. הסורים אף הפיצו מידע – שהושתל על-ידי המודיעין הרוסי – על כך שצה"ל מרכז בצפון 11 עד 13 חטיבות! כאשר בא שגריר ברה"מ צ'ובאחין למסור לראש הממשלה אשכול תלונה חריפה על כך, הציע לו אשכול, בו-במקום, לנסוע עימו לכל מקום בצפון שבו ירצה, כדי לבדוק את אמיתות המידע. הרוסי השיב כי תפקידו למסור אגרת ולא לנסוע לטייל בצפון... למידע הזה תפקיד מכריע – יותר מכל גורם אחר - בהידרדרות העניינים בצפון, והוא חמור שבעתיים משום שהכול ידעו כי זהו שקר. אגב, הנשיא נאצר שלח משלחת צבאית, בראשות אנואר סאדאת, לסוריה, כדי לבדוק את המידע. סאדאת חזר וטען כי הדבר אינו ריאלי.

• ופה אנו מגיעים לנקודה חשובה ביותר: מדוע לקחו הרוסים, שרצו להגן בכל דרך על המשטר הסורי, אך לא רצו במלחמה, אחריות על הפצת מידע שתרם רבות להידרדרות למלחמה? קראתי על כך חומר רב שלא ממש שיכנע אותי. ישנה תיאוריה הטוענת כי התנהל באותם ימים מאבק פנימי בתוך הקרמלין, ואחת הקבוצות רתמה את הסכסוך במזרח התיכון למאבק הפנימי, ולא הייתה מודעת לכיוון אליו היא מובילה. הרוסים, אגב, לא הסתפקו בכך ואף טענו כי ההתקפה הישראלית תתרחש בשבוע שלאחר יום העצמאות.

• רק לאחרונה פרסם העיתונאי הרוסי דמיטרי פרוקופייב מאמר בידיעות אחרונות בו הוא טוען כי: למודיעין הרוסי לא היו מקורות בישראל שיכלו למסור מידע צבאי בעל ערך; במודיעין הרוסי לא שירתו אנשים השולטים בעברית וכך לא יכלו לעקוב באופן ישיר אפילו אחר המידע הגלוי; המידע שזרם ממדינות ערב היה כוזב ובכירים בממשל נאצר הבהירו כי צבא מצרים מסוגל לנצח בלי בעיות את צה"ל; היועצים הסובייטים בקהיר ודמשק ידעו את האמת, אך חששו לגלותה לאחראים עליהם במוסקבה; לגמרי במקרה, החליט שליט ברה"מ ברז'נייב מספר שבועות לפני המלחמה לפטר בכירים במודיעין שלו – מחשש שהם חותרים תחתיו – ומי שהתמנה במקומם לא היה מסוגל להעריך מה צפוי; בקרמלין האמינו כי צבאות מצרים וסוריה, בעזרת הנשק הרב שסופק להם, יוכלו לנצח את ישראל; באפריל 67' ביקר בקהיר בכיר במפלגה הקומוניסטית והגיש דו"ח הפוך, אך ברז'נייב ואנשיו דחו אותו, משום שאינו תואם את הקונספציה.... אגב, מסתבר שאשכול ביקש ב-28 במאי לצאת למוסקבה, כדי לנסות לפתור את המשבר בדרכי שלום, אך נענה שביקורו מיותר.

• אחד מראשי המשטר הרוסי באותה עת היה שר החוץ גרומיקו, שעמדתו הייתה אנטי-ישראלית עקבית. אותו גרומיקו נכנס להיסטוריה הציונית 20 שנה לפני כן, כאשר שימש נציג ברה"מ באו"ם ופעל באופן נמרץ לקבלת תוכנית "החלוקה", שהבטיחה מדינה ליהודים בארץ-ישראל...

• לקראת יום העצמאות ה-19 התפרסמו בארץ ראיונות עם הרמטכ"ל וראש הממשלה, שהשמיעו עוד איומים כלפי סוריה, אך כעת היו לאיומים משמעויות אחרות לגמרי. אין ספק שמנהיגי ישראל הפריזו באיומיהם, אך הדבר לא לווה בשום מהלך בשטח.

• מכאן כבר אפשר להבין את פשר המהלך של נאצר בהזרמת הכוחות. ישנו סיפור על מדינה קדומה, שבה נאסף העם מול ארמון השליט ודרש "לחם, עבודה". השליט המבוהל קרא לווזיר הראשי וביקש שיחלץ אותו מהצרה. הווזיר יצא למרפסת והכריז: "המונים, בשער העיר מחלקים זהב!". מיד פנו ההמונים ורצו לעבר שער העיר. לפתע הבחין השליט בווזיר רץ עימם. "גם אתה?", הופתע השליט, והווזיר השיב: "אני יודע? כולם רצים, אולי בכל זאת מחלקים שם משהו"... איך זה מתחבר לנושא שלנו? נאצר עשה מהלכים שנועדו להרתיע את ישראל (שנתפסה כחלשה עקב המיתון הכלכלי הקשה) ולעזור לסוריה, כמתחייב על-פי הברית ביניהן. כאשר החריף את מהלכיו (גירוש פקחי האו"ם, סגירת המיצרים) וישראל לא הגיבה, חשב שאולי, בלי שהתכוון, נקרתה לו הזדמנות....

• אגב, קראתי קוריוז לפני מספר שנים לפיו, כאשר התמנה משה דיין לשר הביטחון ב-1.6 (יום ה'), אמר נאצר למקורביו: "בשישי ושבת היהודים לא יפתחו במלחמה. יום ראשון יהיה יום התארגנות ולפיכך בשני בבוקר הם יתקפו". כאשר הציעו לו יועציו להקדים התקפת-מנע, התנגד וטען כי על-ידי כך ייתפסו כתוקפנים, ועדיף לספוג את המכה הראשונה...

• ודבר אחרון: לפני 10 שנים התקיימו באוניברסיטת ת"א ימי-עיון במלאות 30 שנה למלחמת ששת הימים. פרופ' שמעון שמיר ניסה לנתח את הגורמים למלחמה (הדברים מופיעים בספר "שישה ימים – שלושים שנה"). גם הוא סבור כי הרוסים העריכו את ישראל כחלשה מדיי, ואת מצרים כחזקה מדיי.

• אחד המרצים, פרופ' שלמה אהרונסון, חוקר נושא האטום בישראל ובמזרח התיכון, טען שנשיא מצרים נאצר היה מודאג מאוד מהתפתחות הכור בדימונה ולמעשה חיפש תואנה ודרך לתקוף אותו ולהשמידו. לכן "קפץ על המציאה" ונאחז בפרשה כדי לדרדר את האירועים שיאפשרו לו לתקוף את הנגב. כל המאזינים היו מופתעים, אך משום שפרופ' אהרונסון השמיע אותה, לא יכלו לבטלה כך סתם. אגב, הרצאתו של אהרונסון לא שולבה בספר הנ"ל...

• על פי תאוריית אהרונסון, כנראה שבאמת כל הגורמים באזור לא רצו במלחמה, להוציא אחד, שהשתעשע בתקווה שאולי נקרתה לו הזדמנות בלתי חוזרת. ואלי זה גם מסביר את תגובת ישראל, שהבינה מה עומד מאחורי שיקוליו ולכן היה חשוב לה לשמור על כוח ההרתעה שלה ולהדגיש היכן עוברים הקווים האדומים שלה. אגב, באותה הרצאה נכחו מוטי הוד ושייקה גביש, שניים מאלופי צה"ל באותה מלחמה וחברי המטכ"ל. שניהם ישבו מופתעים לנוכח הדברים וטענו אחר-כך כי קשה להם להאמין שהיו שיקולים כאלה, והם לא ידעו על כך...
כתב: מיכאל

סוף שהוא גם התחלה
לאחרונה סיימה איטל זלצר תקופה של כמעט חמש שנים, בראשיתן נבחרה לרכזת עבודה וסיימה כמנהלת משאבי-אנוש, והיא מדגישה: א – עדיף שמנהל מש"א לא יהיה חבר הקיבוץ; וב – רצוי שיהיה מקצוען.
שיחת הסיכום עם איטל מתנהלת בתחושה של הקלה. כאשר הוצגה מועמדותה ע"י ועדת מינויים לשמש רכזת עבודה, לפני כארבע וחצי שנים, לא חשבה שתתקדם לשמש מנהלת מש"א. "למעשה, מבחינתי היה נכון לסיים לאחר שלוש שנים", אומרת איטל, "אבל הרגשתי שאיני יכולה לנטוש את התפקיד כל עוד לא הבאתי את יישום השינוי לעבודה שוטפת. כאשר ביקשו ממני לפני שנה להמשיך עוד שנה אחת, מאוד התלבטתי – רציתי לסיים, אבל ידעתי שלא נכון לנהוג כך כלפי הקיבוץ, ולכן נעתרתי ומילאתי את התפקיד עד למועד שנקבע". תפקיד מנהל מש"א אינו מאויש כבר למעלה מחודשיים – מצב שאינו בריא להתנהלות החיים שלנו - ואיטל, כמו רבים מאיתנו, ממתינה לתוצאות הקלפי לגבי מייקל, כדי להעביר לו את התפקיד בצורה מסודרת.
מקצוענית
- על מה בעצם אמור מנהל מש"א להיות אחראי? הוא צריך להיות שותף בכל מה שנוגע ל"עולם העבודה": חברים העובדים בקיבוץ, עובדי חוץ ושכירים בקיבוץ. מינויים, פיטורים, איוש משרות ועוד. פיתוח ההון האנושי – הכשרת חברים והדרכה צוותית. פורום מש"א משמש גם כוועדת מינויים – מפרסם מכרזים, מודעות דרושים, ממליץ בפני המזכירות על מועמדים ומשכנע חברים להגיש מועמדות לתפקידים שונים. מש"א אינו "ועד עובדים", משום שהוא מטפל בבעיות העבודה של החברים, אך חייב לייצג גם את המנהלים, דבר היוצר לא פעם ניגודים. - עובדה סטטיסטית היא שברוב הקיבוצים מנהל מש"א הוא חיצוני (איטל: "וטוב שכך!"). ראשית, מדוע? שנית, עד כמה היה לך קשה לבצע את התפקיד בקיבוץ שלך? ישנם מקרים מסובכים ולא נעימים. במקרים ה"פשוטים", כאשר אני מלווה חבר באופן צמוד עד שבעייתו נפתרת, אין לי בעיה עם כך שהדבר מתרחש בקיבוצי. אבל כאשר אין הסכמות בין חבר למנהל ענף, ובאמצע עוד נכנסות החלטות הקיבוץ, נוצר מצב קשה לתמרון, מה עוד שמדובר בדמויות שהם גם שכנים, חברים, הורים משותפים. - האם באמת יותר קל לך כעת, כאשר את עובדת בקיבוצים אחרים? שם מסתכלים עליי כ"מקצוענית", ופה הייתי צריכה כל הזמן להוכיח עצמי. שם בחרו אותי על-פי כישוריי ואישיותי, התמודדתי ולא נבחרתי כחברת קיבוץ שהייתה במקרה פנויה. אגב, הסתבר לי בראיונות העבודה לשמוע שיצא לי שם של "קשוחה" – מידע והערכה שיצאו בלי ספק מבית-אלפא. בכל הראיונות בהם העניין עלה, הצעתי שיבררו עוד קצת עליי ולא יסתפקו בסיסמאות בלבד. איני יודעת האם נבחרתי למרות זאת, או הודות לכך... בקיבוצים בהם אני עובדת היום, איני צריכה לטפל בנותני שרות, למשל, ובאותה עת לעמוד מולם אחר-כך כלקוח, בייחוד אם לא היו מרוצים מהאופן שטיפלתי בבעייתם. עניין נוסף - אין לי קשר רגשי עם רוב האנשים. עד שייווצר, אולי כבר אסיים תפקידי ואעבור הלאה. - ב"דרישות התפקיד" מציינים את חשיבות ה"מקצועיות" – למה הכוונה? עניין אחד הוא היכרות טכנית עם נהלים, דיני עבודה, והתמצאות במה שקורה בשוק העבודה. בקורסים הרבים בהם השתתפתי רכשתי מידע רב, הנותן כלים חשובים. עניין נוסף היא היכולת לא להיכנס לטיפול בנושא, כאשר קיימת אצלך כבר עמדה מוקדמת. לנקוט עמדה רק בסיטואציה שבאמת צריך. זו טכניקה הנלמדת בלימודים להכשרת מנהלי מש"א. להיות קשוב לצרכים של כל חבר ולא לשפוט אותו. לשים לב במי מדובר ועל מה מדובר ולהתייחס עניינית ולא אישית. לשמוע את כל הנוגעים בדבר ולראות כיצד מסייעים, בלי לפגוע באחרים. ככל שרכשתי יותר כלים מקצועיים, שיפרתי את התיפקוד. אפילו על דבר כה בסיסי כמו לנהל שיחה אישית, עובדים ומתרגלים, משום שזהו כלי חשוב מאין כמוהו. היה לי עוד בית-ספר חשוב - הליווי של הדס דניאלי-ילין, מומחית ומקצוענית, לא על עניינים תיאורטיים, אלא על בעיות אמת.
בעיית הפיטורים
- תני דוגמאות לבעיות קשות, שאיתן מנהל מש"א צריך להתמודד. חברים פונים בבקשות שונות, למשל בעזרה לפתיחת יזמות או שידרוגה. כולם "מכירים" את הפונה ואת עברו, וטוענים: למה שניתן לו צ'אנס? תפקידי לזהות פוטנציאל וכן לעזור, בדברים ברי מימוש, ולא לקבוע רק על פי התווית שיש לפונה. וישנו כמובן הנושא הקשה מכל - פיטורים של חברים ושכירים. זה כולל את ליווי המנהל בתהליך, עד קבלת ההחלטה וביצוע. אם מדובר בשכיר, הוא נעלם מכאן. החבר ומשפחתו נשארים כאן ואתה צריך להביט להם בעיניים עוד תקופה ארוכה. לאחר שבוצעו הפיטורים, צריך ללוות את החבר המפוטר בדרכו החדשה ולנסות לבנות עיסוק חדש. גם מנהל הענף ממשיך להסתובב פה, גם צוות העובדים – העניין משאיר משקעים לא פשוטים. איך ממשיכים הלאה, ושומרים על יחסים סבירים? - איך את בכלל יודעת שישנה בעיה במקום מסוים? זה יכול להגיע אליי מכל כיוון. אם המנהל שם את הבעיה על השולחן ומבקש עזרה, זו נקודת פתיחה טובה. כאשר עובד בא לדבר, לא ברור מה יהיה ההמשך: האם יהיה מוכן לשבת מול המנהל, לדבר ולשתף בתחושותיו? לפעמים חבר יושב כאן, מדבר תוך דמעות, אבל אינו מוכן להמשך טיפול. במקרים כאלה אני מתקשה להשלים ולוקחת קשה את המצב שנוצר. - וכשהוא מוכן, את מתכננת התערבות? כן, מתכננת מהלך לפרטי פרטים. קודם כל להבין את הסביבה ואת הקונפליקטים. להבין את הסיבות והמניעים, אולי הם אינם קשורים כלל לעבודה הנוכחית? לאחר מכן ניתן לקבוע דרכי פעולה, עשינו במהלך השנים מספר פעילויות צוותיות. בכל ענף פעלנו בדרך המתאימה לו. היו הצלחות מרשימות וגם כשלונות גדולים.
יישום השינוי
- היית שותפה לצוות השינוי ולאחר שהמודל התקבל, לקחת על עצמך את יישומו. איך את רואה את קיבוץ בית-אלפא לפני ואחרי השינוי מהזווית שלך? מבחינה מערכתית, התהליך התנהל בסדר. התקבל קובץ החלטות, הנותנות מסגרת טובה לעבודה וצריך לעדכן אותן מדי פעם. השינוי הגדול מבחינתי הוא שאם לפני השינוי אני הייתי צריכה לרוץ אחרי האנשים, בעקבות השינוי המצב השתנה והם התחילו לרוץ אחריי... אבל זו הרי אחת ממטרות השינוי, והדבר הוכיח עצמו. מה שבטוח, יותר קל לעזור למי שרוצה לעזור לעצמו. - האם לדעתך זהו מודל קשה כלפי אנשים? אולי כלפי המפרנסים הגדולים, שמרגישים שאינם מקבלים מספיק. דחפנו חברים להתנהג באופן רגיל, וטוב שכך. נהגנו ברגישות היכן שהיה צריך, אבל הצבנו גבולות. עזרה וסיוע אינם נמדדים רק בכסף. לפעמים לעידוד ודחיפה להתאמץ ולהתקדם לבד, ישנה חשיבות ותועלת לעתיד. נתנו כלים וייעוץ טוב לחברים בניהול עסקים ויזמויות, וזו השקעה חשובה לעתיד. היו לא מעט פניות כאלה, של חברים שביקשו לעשות קפיצת מדרגה, כדי לקדם עצמם. נתנו קורס של ליווי עסקי והכשרה במט"י, בדרך כלל כהצעה שלי, למי שלא ידע על הגופים האלה. יש בתוך הקיבוץ אנשים בעלי ידע רב ונסיון שיכולים לשמש יועצים וחונכים, אני מצטערת על כך שלא הפעלתי יותר את הכיוון הזה. - הנתונים מראים כי מספר האנשים שצריכים סיוע מידי חודש אינו גבוה ואפילו ירד. נכון, אין הרבה חברים שלפי החלטות ב"א מקבלים השלמה לרמת החיים. ישנם כאלה שאינם זכאים להשלמה, כי אינם עובדים משרה מלאה כנדרש. בסופו של דבר, מי שרוצה לעבוד, ימצא היכן, אך לעיתים הדבר אורך זמן. עם זאת, ישנם כאלה האומרים בגלוי: "תודה, אבל איני רוצה השלמה, איני רוצה להיות חייב לקיבוץ, טוב לי עם מה שיש לי". אולי יש להם מקור נוסף, בכל אופן אפשר לומר - אשריהם וטוב להם. הייתה חברה ללא עבודה, שבתום התקופה בה סיימה לקבל דמי אבטלה, פניתי והצעתי לה שנבחן את המשך הסיוע. היא ענתה: "תודה על כך שאת חושבת עליי, אבל איני מצפה שהקיבוץ ימשיך לתמוך בי". היו גם חברים שציפו ליותר וחשבו שהקיבוץ לא מספיק תומך ונותן. - האם, בתור חברת מזכירות, היית פעילה, יוזמת ותורמת? היכן השארת "טביעת אצבעות"? יש החושבים שהרבה יותר מדיי... נהגתי, למשל, לקרוא בכל ישיבה בעיון את הפרוטוקול מהישיבה הקודמת, ודרשתי הבהרות תיקונים. לצערי, לא פעם חברים ראו בכך "נדנוד" ולא תמכו. לי היה חשוב לדייק, משום שלכל ניסוח יש משמעות בעתיד. חלק גדול מהנושאים שהובאו לדיון הכרתי עוד לפני כן, משום שעברו דיונים מוקדמים תהליך הכנה ב"פורום קהילה", כך שאת הניסיון להשפיע עשיתי עוד לפני כן. נושא שנלחמתי עליו והצלחתי בו הוא התשלום על הפעילות בחינוך הבלתי פורמאלי, ומנעתי את ההצעה להפוך את היחס בתשלום. נלחמתי על כך בכל כוחי מתוך חשיבה קהילתית, ואני שמחה ששכנעתי. אני לא אדם של החלטות בומבסטיות ומהלכים גדולים, אלא של תשומת לב לפרטים הקטנים. איני מובילה מהלכים בשיחות קיבוץ, אך יש לי כושר ביצוע מוכח בנושאים שאני אחראית ולקחתי על עצמי. הייתי מעורבת מאוד במהלך השינוי, והמעורבות גברה לאחר ההצבעה, כאשר היה צריך לעבור לשלב היישום. השארתי חותמי בבניית התשתית ליישום השינוי. קבעתי את לוח הזמנים של העברת הנתונים לחברים, והתעקשתי על כך שהחברים יקבלו את התלושים מספר ימים לפני שהסכום יעבור לתקציב, וזאת כדי שיוכלו לברר דברים בלתי ברורים. הדבר יצר עומס ולחץ על כל המערכת. בעיניי זה היה חלק מהעברת האחריות לחבר. איני מאמינה שיש בעל תפקיד שאינו עושה טעויות, כך גם אני, והיה לי חשוב שכל חבר יבדוק את נתוניו ויתמצא בזמן אמת. * * * * * זו אכן דוגמא לאופן בו איטל מפחיתה, לדעתי, מערך עבודתה. היא מתארת את עניין יישום השינוי כעניין טכני קטן, אך זהו פרוייקט עצום, שנעשה תוך השקעת מאמץ רב ואיטל קבעה את השיטה והדפוסים שעל פיהם מתנהלת המערכת. אני זוכר את התקופה הראשונה, בה לא ניתן היה להפיק תלושי אמת בדרגת אמינות, והייתה תחושה של בושה לנוכח הטעויות הרבות – שלא קרו באשמת איטל – עד שהעניין התייצב. חברים הביעו כעס והיה חשש שייווצר אי-אמון כלפי כל הנושא. איטל השקיעה מאמץ רב בייצוב המערכת ולא ויתרה על שום פרט, עד שניתן היה להפיק תלושים אמינים. למאמץ היו שותפים רבים: חשבות השכר – תמר פז ותמר איתן; וכן "צוות התלושים" – מייקל עופר, שרי הרפז, רחל אהרוני ואיטל עצמה.
בעזרת השם
כאשר הבינה איטל שניהול משאבי-אנוש הוא מקצועה בחיים, וככל שהקדנציה בבית-אלפא התקרבה לסיום, החל לחפש מקומות עבודה בקיבוצים אחרים. באותה עת קיבלה איטל הצעה מהדס ואהרון ארז, מנהלי חברת "אבני דרך", שהציעו לה לעבוד דרכם. הצעה כזו הינה ביטוי של הערכה ליכולתה המקצועית. איטל הגישה מועמדותה למספר קיבוצים והתקבלה לתפקיד בקיבוץ עין-חרוד מאוחד. כיום, לאחר יותר משנה, איטל היא כבר בת-בית בקיבוץ עין-חרוד, שוחה בבעיות הקיבוץ, חברה בכל הגופים המנהלים (איטל: "שם ברור שמנהלת מש"א חברה ומשתתפת בגופים המנהלים, גם הכלכליים, רק כאן מידרו אותי, משום מה"). לאחרונה התקבלה לעבוד גם בקיבוץ טירת-צבי והיא נמצאת בעיצומה של למידת מציאות חיים חדשה לגמרי. איטל: "הגעתי לעבודה שבועיים לפני פסח. הסתבר שכל חברי הקיבוץ עסוקים יום וליל בניקוי ומירוק הקיבוץ – דירות המגורים ואתרים ציבוריים. עושים זאת במסירות ובהתלהבות ולאף אחד אין זמן לשום דבר אחר. זה משהו שקשה אפילו לדמיין. לא יכולתי לקיים פגישות היכרות, הכול נדחה עד לאחר הפסח... - אבל את הרי לא קובעת שם, אלא רב היישוב? ראשית, יש לומר: "כבוד הרב". קיימתי עימו פגישת היכרות, שבה הבהיר כי הוא אכן מצפה לשיתוף פעולה בינינו. התחלנו להתלבט בבעיה קשה: השנה הבאה היא שנת שמיטה, שבה, כידוע, אין מעבדים את השדות. מה עושים עם כל כוח האדם הרב שיהיה מושבת? באמת אלמד מה משמעות הדבר ונמשיך לדון, כבוד הרב ואני, עד שנמצא פתרון קיבוצי. זה לא רק מנהגים, זו גם שפה ומושגים חדשים. בטירת-צבי, כאשר אומרים "בעזרת השם" מתכוונים למשהו אחר ממה שאנו רגילים. * * * * * לסיום, מבקשת איטל להעביר מסר, דווקא לבני הקיבוץ בגיל הצעיר: "בית-אלפא הוא בית-ספר טוב, ניתן לרכוש בו נסיון חברתי וקהילתי, שממנו והודות לו קל יותר להתקדם למקומות אחרים. אל תפחדו, קחו את ההזדמנות! אני יכולה להביא את עצמי כדוגמא: לא הערכתי שאגיע למה שהגעתי, התחלתי בריכוז עבודה, זרמתי והתקדמתי, וסיימתי כבעלת נסיון רב, אותו אני מממשת בתפקידיי הנוכחיים".
כתב מיכאל

כבר מזמן לא רק מרכולית

לפני כשנה וחצי קיבלה אלה בהט את ניהול הכלבו, ומאז חוללה בו שינויים רבים: הכלבו הפך לרווחי; הוא פתוח בכל ימות השבוע, שעות רבות מדי יום; הצוות קטן, אך לא על חשבון השירות. וגם שאלון המשוב חילק מחמאות.
לפני כארבע שנים סיימה אלה את ריכוז הגיל הרך בקיבוץ, והחלה לעבוד כמטפלת בבית-השיטה. לאחר זמן הרגישה שהעבודה הזו אינה מעניינת אותה וגם הבינה כי אם ברצונה לפרנס באופן סביר ארבעה ילדים, היא חייבת לטפס למעלה. ואם אנו מזכירים את העבודה בבית-השיטה, מעניין להיזכר בדרך בה חזרה מדי יום הביתה: רכובה על אופני ספורט, בתלבושת בטיחותית ססגונית, בשולי הכביש. כאשר סיימה קרן צימנד את ניהול הכלבו התפרסם מכרז, אלה ניגשה אליו ? וזכתה. עמית, שהיה אז בראשית דרכו כמנהל קהילה, סימן לה את המטרה: איני מסתפק באיזון, תתחילי להרוויח! אלה החלה לנהל את הכלבו בנובמבר 2005, מעט אחרי שמודל השינוי "על יבש" יצא לדרכו. עד אז העניקה הקהילה לחברים סיבסוד ברמה של 14%, כלומר הקיבוץ החזיר לכלבו את מלוא הסבסוד, וכך יכול היה הכלבו להראות רווחים, כאשר למעשה הקהילה כיסתה את ההפסד. תוך זמן צומצמה ההנחה לחברים ל-7% (כאשר את ההפרש קיבלו החברים בבסיס החישוב), ואת שנת 2006 סיים הכלבו בפלוס 60 אלף.
יוזמות וחידושים (1)
- למזלך, קבלת כלבו מאורגן ומסודר, אילו חידושים ויוזמות הנהגת ופיתחת בעצמך? אלה: נעשתה התייעלות הדרגתית בכוח האדם, שצומצם מאוד לעומת זה שהיה נהוג כל השנים. מעלות שכר כללית שנעה בין 45-40 אלף ש"ח לחודש, הגענו לעלות שכר של כ-32-30 אלף בלבד. המשוב שערכנו הראה כי הצמצום לא פגע כלל באיכות השירות. הוספנו שעות הפתיחה רבות: מינואר 2006 הנהגנו פתיחה כל בוקר ב-07:30, ומינואר 2007 הוספנו שני חידושים: ביום חמישי הכלבו פתוח באופן רצוף מהבוקר עד הערב, וכן הוספנו שעות פתיחה אחר הצהריים בכל ימות השבוע. השיקול שהנחה אותי להרחיב מאוד את שעות הפתיחה: א. דרישה של הציבור ? חברים רבים טענו כי אינם רוצים לתכנן את קניותיהם, אלא רוצים לעשות זאת בכל עת שהם מגלים שחסרים להם פריטים או כשנוח להם מבחינת סדר היום שלהם. ב. התחרות עם הקניונית בחפצי-בה ? לא יכולתי להתעלם מכך שהיא פתוחה כל יום, כל שעות היום. היה לי ברור שאני מפסידים לקוחות ואכן השינוי שעשינו בלם במידה רבה את הקניות של חברים בחפצי-בה ואיפשר להתחרות בה ג. בבית-אלפא קיימת אוכלוסיה די גדולה שיש לה זמן פנוי רב והיא לחצה להתאים את שעות הפתיחה לנוחיותם. ד. הרחבת שעות הקבלה דיללה מאוד את זרם הקונים, בייחוד ירד הלחץ מיום חמישי בצהריים. כך אנו יכולים לבצע קבלה נרחבת בכוח האדם המצומצם. ה. ככל שהכלבו פתוח יותר, אנו מרוויחים יותר, משום שכאשר אנשים באים לקנות, גם פריט או שניים, הם עוברים ליד המדפים ו"מתפתים" לקנות עוד מוצרים. על כך מתבססת כל רשת. - בואי נזכיר יוזמות נוספות. אנחנו יוזמים מבצעים שונים, בעיקר לקראת החגים הגדולים. הייתי רוצה להציע עוד מבצעים, אך אני תלויה בשיתוף פעולה של הספק, משום שללא הסכמתו, אאלץ למכור בהפסד, דבר שכלבו כמו שלנו אינו יכול להרשות לעצמו. בעניין זה איני יכולה להתחרות ברשתות הגדולות, משום שאצלם הדבר מבוסס על כמויות גדולות. גם אם הייתי רוצה לרכוש כמויות גדולות, אין היכן לאחסן אותן. עם זאת, בתחומים רבים אנחנו בהחלט זולים. אמנם חברים באים מדי פעם ומספרים כי ראו מוצר מסוים במחיר זול יותר במקום אחר. אבל ? האם הוא חלק ממבצע? האם הוא נמכר במחיר זול רק כאשר אתה קונה בסכום מסוים? קרן נהגה לומר: "הראו לי קבלה!" וזה גם מה שאני עונה. אמרה לי בחורה המרבה לקנות ברשת גדולה: "המחיר על מוצרים רבים הוא זול יותר, אך בסך הכל קנייתי יקרה מאוד, משום שהם "מפתים" אותי לקנות דברים שכלל לא התכוונתי"... למי שיש רכב פרטי או על חשבון העבודה אולי אין בעיה לבצע קניות בחוץ, אבל אם זו נסיעה משפחתית ? ואז צריך להוסיף את הכיבוד שקונים לילדים ? המסע הזה הוא בוודאי יקר יותר... אסור לשכוח ששם באמת מבזבזים זמן רב על עמידה בתור בקופה. בתחום המתיקה אנו מאוד זולים, מחיר הגלידות נמוך מהמחיר המומלץ, לגבי מוצרי "עלית" ו"אוסם", ב-90% מהמוצרים אנו מתחת למחיר המומלץ. מתנות וכלי-בית - בחוץ לוקחים הרבה יותר. חשוב לי לציין כי במהלך השנה נעשתה בדיקת השוואה בינינו לבין הקניונית בחפצי-בה, ע"י ממלא תפקיד בחפצי-בה, בין שני סלי מוצרים זהים - ויצאנו זולים ב-10%! שידרגנו את ה"באסטה" ? עגלת הירקות והפירות. היא בהחלט יפה וזכתה לתשבחות ואנו משתדלים לשמור על טריות ואסתטיקה. כאשר פירות או ירקות אינם יפים, יש לכך כמה סיבות אפשריות: סיבה עונתית ? למשל, מזוג-האוויר - ואז גם אצל האחרים הם אינם יפים, אך איננו יודעים זאת. חברים נוהגים, כדרכם של קונים, למשש היטב את הפירות והירקות, פעולה שאינה תורמת למראה הטוב שלהם. באשר למחיר ? הוא משתנה לעיתים מיום ליום. אם מישהו ראה אתמול מחיר מסוים במקום אחר, הדבר אינו בהכרח תקף גם היום. חשוב לי לציין כי איננו "מסתירים" בפנים סחורה באיכות אחרת. מה שיש ? מוצג בחוץ. השבוע אמרה לי חברה: "נסעתי לשוק לראות על מה כולם מדברים. מה שברור, אני נשארת פה!".
הכלבו רווחי
- איך את קובעת את מחירו של כל פריט? המחיר נקבע כך שיהיו כ-10% רווח אחרי ההנחה לחבר, כדי לשלם משכורות ועלויות אחזקה. חברים לפעמים אומרים לי: "המחירים עלו מאוד!". חשוב להדגיש שהמחיר עולה בהתאם לעלות המחירים של הספקים. הכול עובר דרך המחשב ונמדד באחוזים. זה לא כך שאני מחליטה פתאום: "היום נעלה את מחיר הקפה". - מה מצבו הכספי של הכלבו? סיכום שנת 2006 הראה רווח אמיתי של 60 אלף ?, לאחר תשלום משכורות. אין מגמה אחידה על פני כל השנה. בשלושת החודשים הראשונים של השנה נעשית קנייה גדולה. לאחר ספירת המלאי של סוף השנה, יש לחדש את המלאי לרמות המקובלות, ובחודש מרץ אנו מצטיידים לקראת עונת החגים (פורים, פסח, עצמאות). בתקופת החגים הקניות גוברות ונכנס כסף רב, הודות למימוש המלאי. לקראת חגי תשרי (ראש השנה וסוכות) שוב אנו רוכשים מלאי מתאים ובחודש החגים הוא נמכר. - איך את מתמודדת עם התחרות מצד הקניונית? זו הייתה בתחילה הפתעה לא נעימה. אנשי חפצי-בה עברו לשם בהמוניהם, בין היתר משום שנסגרה בפניהם האפשרות לקנות בהקפה ולשלם דרך הקיבוץ, וגם לא מעט מאנשי בית-אלפא הלכו לשם כדי לנסות. הכלבו מציע מגוון גדול ואיכותי יותר מהקניונית וברמה אסתטית גבוהה. בנוסף לכך ניתנת לחברי חפצי-בה הנחה של 2%. רבים מאנשי חפצי-בה חזרו אלינו, גם משום שהצענו הסדר תשלומים נוח וגם מפני שעשו את ההשוואה וקיבלו החלטות. חלק גדול ממשיך לקנות שם ואחרים מחלקים את הקניות בין המקומות. אין להכחיש שהקניונית הורידה מאיתנו נתח רציני, אבל למדנו לחיות עם הבעיה.
יוזמות וחידושים (2)
- אילו עוד יוזמות תפתחי בקרוב? אני מתכננת לשנות את שעות הפתיחה אחר הצהרים בשעות הקיץ ? לא לפתוח לפני שש בערב ולהשאיר פתוח עד תשע בערב, כדי לאפשר בילוי בבריכה ולמנוע את הצורך לצאת מהבית בשעות החמות. אני מתלבטת אם להרחיב את שעות הפתיחה בשבת בצהרים. אני שוקלת הקדמת הפתיחה, עוד לפני שמתחילים להכין צהריים. על הפרק ? הצבת שלטים בצמתים המרכזיים באזור, כדי למשוך עוד קונים אלינו. ברצון הייתי מוסיפה עוד מוצרים, חלקם לשם תחרות, אך אין עוד מקומות פנויים על המדפים. ברור לי שיש להגדיל את המחסנים לשמירה על המלאי. השנה נגיש תוכנית להרחבת הכלבו לכיוון צפון ונבקש לכלול אותה בתוכנית ההשקעות ל-2008. השנה ביקשנו רכב מסוג "מיול", כדי להוביל סחורה מבית הקירור וכן להתחיל שרות נסיוני של הובלות בתשלום לבתים, דבר שיש לו ביקוש. לצערי, שללו את הבקשה בטענה שעליי להוכיח שהקנייה תחזיר עצמה. איני רואה שמבקשים זאת מענפים אחרים ומפעלים, שיש בהם יותר מכלי רכב אחד ולא בטוח שהם מרוויחים. לדעתי, יש לאפשר לנו להשקיע את ה-60 אלף שאנו מרוויחים בפיתוח המקום. נכון, אישרו לי מקרר ב-27 אלף ?, אבל זה אינו מספיק. הייתי רוצה להקים בית קפה לנוחיות חברים, דבר שגם היה מקדם את הקונדיטוריה שלנו, אבל המקום כל כך מצומצם והרחבה בחוץ אינה מתאימה כפי שהיא כיום. פנתה אליי חברה והציעה להקים גלידריה, אבל הציעה שההשקעות (מקרר, ריהוט, כלים, גלידות) וההפעלה עלינו, דבר שאיני יכולה להרשות לעצמי כעת. הכנסנו השנה חידוש ? מכירת בשר טרי, מוצר שהפך להיט והביקוש עולה כל הזמן. לאחרונה שיפרנו את האריזה ונתנו לה צורה אסטטית. בקרוב נשפר את האריזה לכל המוצרים שאנו קונים בתפזורת ואורזים אצלנו (שניצלים, נקניקיות, המבורגר וקציצות). דובר כבר בעבר על האפשרות לרכז את חנויות המכירה בקיבוץ (החנות של איירה, אופנת איריס ועוד) באזור אחד. אני חושבת שזה רעיון טוב ויגדיל מכירות, אך צריך ליזום זאת ולהשקיע בפיתוחו - מה למדת משאלון המשוב שערכתם, ותוצאותיו התפרסמו? התוצאות היו מאוד מחמיאות והרימו לצוות את המוראל. בדרך כלל אנו שומעים ביקורת וטענות, ומי שמרגיש מרוצה אינו אומר זאת, אולי כי הדבר מובן מאליו. הציונים היו טובים בייחוד בקטע של השירות. אנו עובדים על שיפור נושא הצגת מחירים וסימונם.
בחירה אישית נכונה

- איך את מרגישה לאחר שנתיים? את מרוצה מהבחירה שלך? יש לי סיבות רבות להיות מרוצה: הכלבו נראה יפה ומטופח; חברי קיבוצים אחרים אינם חדלים לשבח את המקום מכל בחינה; אנשים המגיעים דרך האירוח מחמיאים על המחירים ומגוון המוצרים. אני רוצה בהזדמנות זאת לשבח את קרן צימנד, שקבעה סטנדרטים גבוהים, ואני שמחתי לאמץ אותם ולשפרם. יש לי הרבה עניין בעבודה - אוהבת לסדר מדפים, לנהל מו"מ עם ספקים, להרגיש שהצלחתי להשיג מהם תנאים. אני נהנית לבצע את העבודות הנדרשות במחשב. וגם נהנית ושמחה לשמוע מהחברים עד כמה הם נהנים לבוא לכלבו. עם זאת, יש לציין שהעבודה קשה מאוד והצוות ? שכל אחד בו תורם את חלקו ? לפעמים ממש "נופל מהרגליים", אך למרות העייפות ממשיך להאיר פנים ללקוחות ולספקים, וזה לא תמיד קל. אני בהחלט מתכוונת להמשיך לנהל את הכלבו, כדי ליישם את תוכניות הפיתוח. אני מעריכה שאני מבצעת את תפקידי היטב. - את נמצאת פה שעות רבות, מה אומרת המשפחה? הילדות באות לכאן הרבה ומשתלבות בעבודה. עידן, שימי העבודה שלו ארוכים בהרבה משלי, היה רוצה שלא אעבוד ביום ששי, אבל כל עוד איני יכולה לאפשר לחברי הצוות שבוע עבודה של חמישה ימים, לא אוכל לעשות זאת דרך קבע. - לסיום ? מה המסר לציבור? אני רוצה לחזור ולהתייחס לכך שחברים טוענים כי ראו במקומות אחרים מוצרים במחיר נמוך יותר. אני חושבת שהסברתי מדוע דברים כאלה קורים, וכן הסברתי את מגבלות המקום הזה, שבמושגים אזוריים הוא קטן מאוד. בסופו של דבר יעשה כל אחד את החשבון הכספי שלו ויחליט היכן יקנה. אני רוצה להאמין שחברים יודעים להעריך את המקום בו נמצא הכלבו שלנו וידעו לנצל את יתרונותיו. ועוד דבר קטן לסיום: כאשר חבר פונה לבקש מוצר מסוים, הוא בדרך-כלל משתמש במשפט: "אין לכם דבר זה וזה"... לנו נעים יותר כאשר השאלה נפתחת במילה "יש" ? כי ברוב המקרים אכן יש!
צוות הכלבו: אלה בהט ? מנהלת נעמה רון, רחל ורד, מיכל פנחסי, דוד סיטבון ? עובדים קבועים במשרה מלאה. טל אגוזי, נוגה הרפז ? במשרה חלקית אילנה רובין ? קופאית בשעות לפני הצהריים מיכאל פאר, סתיו כהן, שירי גדיש, נועם בן-צבי, עינב גדיש ?קופאים במשמרות.
כתב: מיכאל

מכתבים שנכתבו לאביבה זמיר בחו"ל, מתלמידיה בארץ ? בני קבוצת "זמיר" (כיתה ו') - מיד לאחר מלחמת ששת הימים
12.06.67
שלום אביבה!
מה נשמע אצלכם? אצלנו לא רע. המלחמה כבר נגמרה, חיילנו האמיצים כבשו שטחים נרחבים: ממצרים את חצי האי סיני; מירדן ? את הרצועה (ה"בטן") שנכנסה לתוך ארצנו, והעיקר - את ירושלים העתיקה! מסוריה - את הרמה אשר גובלת עם ארצנו. מעלינו עבר מטוס "האנטר" ירדני שהמשיך לכיוון יזרעאל. מטוס ירדני אחר עבר מעל שדותינו. אנו ראינו אותו עובר ושמענו "בומבות". באותו הזמן החלה שרפה בשדה שמעליו עבר המטוס. אנו לא יודעים אם הוא הטיל פצצת תבערה, או שבגלל טיסתו הנמוכה, כאשר פלט חום מהמנועים, נשרף השדה. אך פעם אחת נכנסנו למקלטים: התעוררתי בבוקר מצפירה מקוטעת. קפצנו למקלטים, אני וחובב הורדנו את גן זהבה ואת בני קבוצת "צוקית" למקלטים. חיכינו זמן מה וקול מטוס או פגזים לא הגיעו לאוזנינו. רק קולות הילדים הקטנים אשר לא שמעו את הצפירה נשמעו, מסתבר שצפירה זאת הייתה בבית-שאן. אצלנו נפלו שני בחורים צעירים, אשר טרם גמרו את הצבא. שניהם מאותה כיתה: "שיבולים". בחורים אלה הם דניאל צפוני ושאוליק סולניק. אתמול ב-11.06.67 הגיעה הודעה כואבת זאת. איני יודע איך זה להיות בחוץ לארץ בזמן מלחמה. במלחמה זאת הכינו בערבים מכה קשה. יותר מ-400 מטוסים השמדנו והפלנו. טנקים רבים לקחנו שלל. שבויים רבים נמצאים בידינו, אך גם שבויים מחיילינו נמצאים בשבי האויב. אין מה לעשות, זאת מלחמה ? מלחמה לעצמאות ולשלום במזרח התיכון בינינו ובין שכנינו הערבים. אנחנו ילדי ביה"ס לא היינו מבוהלים יתר על המידה. לא נצטער על הצגת סוף השנה שלא ידוע מה יהיה אתה. גם את חג הביכורים לא יחוגו אצלנו השנה כי האבל כבד מאוד.
שלום ולהתראות, אסף שוהם


13.06.67
רוב שלומות לך אביבה יקירתי!
לא החלפנו מילים בינינו. את בודאי שמעת ברדיו וקראת על מלחמת ה... (איני יודעת איך קוראים לה). המצב המתוח נוצר כבר לפני חודש ימים בערך. את אבא שלי גייסו ועוד הרבה חברים וחיילים מהקיבוץ. ניקו ותיקנו את כל המקלטים, הכניסו מזרונים, עזרה ראשונה, מים ועוד. כמו כן חפרו שוחות ותעלות ליד כל הבתים ועל הדשאים. לא היו אצלנו שום הפצצות אך עשו תמרונים והאפלה. למבוגרים היו אימונים בנשק, ישיבות רבות וקורסים לעזרה ראשונה. בימי המלחמה חיינו רגיל: למדנו, עבדנו, אפילו התרחצנו בבריכה וכל הזמן זמזמו מעלינו אווירונים. אנו שמענו הרבה שעות ביום חדשות ודיברנו עם מאירה (הכהן) על זה. הסתכלנו במפה על הכיבושים וקראנו בעיתונים, דואגים וחרדים למתרחש. בייחוד מודעות האבל השחורות, שהתווספו מיום ליום, זעזעו אותנו מאוד. לפני המלחמה התחלנו בכמה חזרות להצגת סוף השנה - "הנסיך הגנוב", אך לא נקיימה, ונציין את סוף הלימודים במסיבת קבוצה בגלל האבל הכבד שירד על קיבוצנו בנפול שלושת הבחורים הצעירים: שאול סולניק, דניאל צפוני ואלישע שילוני. משרד החינוך החליט לקצר את החופש בעשרה ימים. אנחנו כמובן מאוד ממורמרים, אך אין מה לעשות. בקשר לקייטנה, עוד לא הוחלט כלום, אולי נעשה חופש מבושל ביריחו, או שארם א-שייח? אני מסיימת את מכתבי ומקווה שבעת שיגיע ייגמרו כל הדיונים והסכסוכים באו"ם עם הרוסים ונחיה כבר בשלום עם שכנינו הערבים.
שלך, עינת אילת

ושבו בנים לגבולם

בימים אלה ממש מתחילה משפחת גלי וניר אגם לבנות את ביתה החדש בהרחבה של שכונת "המטוס". למיכל לנס, הרוח החיה בקידום הפרוייקט, זהו יום שמחה. בקרוב מאוד תבקש את אישורנו לקדם את שלב ב' בפרוייקט החזרת הבנים.

לפני מספר שנים, אומרת מיכל לנס, כאשר סיימתי עבודתי באולפן "העמקים", שאלתי את עצמי: מה אעשה בזמן הרב שהתפנה לי? קבעתי לעצמי שלושה תחומי עיסוק עיקריים: • אחד, לנשמה, התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר, בהדרכת אולה, ומדי בוקר אני מתיישבת ליד הפסנתר ומנגנת להנאתי. אלה שעות המדיטציה שלי. • כל השנים הייתי מעורבת במה שקורה בקיבוץ והשתדלתי לתרום ככל יכולתי בנושאים שנראו לי חשובים חפשתי תחום שבו אוכל לתרום, שיהיה מעניין ואאמין בו. הפרוייקט של החזרת משפחות הבנים בדיוק ענה על כל אלה: הוא חשוב, מעניין ואני מאמינה בו. • ובאשר למשפחתי, אני שמחה על הזמן שאני יכולה להקדיש לבניי ובתי וכן לילדיהם--נכדיי. במידה מסוימת יש בכך פיצוי על שנים בהן שימשתי מחנכת, ולא יכולתי להשקיע את מה שילדיי ציפו ממני. הצוות הדמוגרפי יוצא לדרך "הצוות הדמוגרפי", אותו מרכזת מיכל, הוקם לפני כשלוש שנים. מיכל הציעה למזכירות הקיבוץ להקים צוות שיבדוק הצעות שונות, כחלק מהטיפול בנושא. בצוות נכללו: יענקלה קליין, דגנית שדה, חגית לירון, עידן בהט ומיכל, שלקחה על עצמה את הובלת הצוות. מיכל: קבענו לעצמנו מספר כיווני פעולה: • התחלנו לבדוק מה נעשה בבית-אלפא בשנים עברו בנושא הדמוגרפי. • החלטנו להיפגש עם כל חבר שיש לו תוכנית או רעיון בנושא. • לבקר בקיבוצים אחרים, כדי ללמוד מה הם עושים. • להיפגש עם עורכי-דין, כדי ללמוד את ההיבט המשפטי והסטטוטורי של הנושא. ואכן, נפגשנו עם דניאל הכהן, ששימש מרכז ועדת קליטה. דניאל הבין אז כי אם המזכירות לא תקציב סכום מתאים שיאפשר לבנות דירות לקליטה, או לפחות לשפץ דירות קיימות, אין סיכוי לקלוט. מכיוון שהמזכירות לא אישרה תקציב מתאים, המהלך שלו הוקפא. למשה שביט הייתה תוכנית שקרא לה: "מסלול צעירים מועדף" והתוכנית אמרה לטפל בצעירים כבר מגיל 16-17 וללוות אותם לאורך שנים, תוך מתן תנאים מועדפים. אנחנו לא חשבנו שתוכנית כזו היא ריאלית. נפגשנו עם שאוליק וראובן טרייבר ושמענו מהם מהן החלטות המינהל, מהו הנוהל לקבל אישורים, ומה מצב הדיור בקיבוץ. הגענו למסקנה שהדבר הנכון והמתאים לבית-אלפא הוא קליטת משפחות בנים, שיבנו כאן את ביתם ויחיו בעצמאות כלכלית, כ"תושבים" בסופו של דבר הובאו כל ההצעות בפני המזכירות והשיחה. לא הוחלט שמעדיפים או מקדמים אחת מהן וניתן "אור ירוק" לכל הצוותים להמשיך לפעול, לבדוק את התוכניות ולהציע בבוא העת משהו מעשי בפני המוסדות. - אמרת שביקרתם בקיבוצים אחרים, מה למדתם מהם? משרד עורך-הדין שלמה כהן הציע אז רעיון של מעמד של בנים "חברים-תושבים". כלומר, כלפי הקיבוץ הבנים החוזרים יהיו תושבים, וכלפי גורמי חוץ ייחשבו חברים. גורמים משפטיים אחרים הזהירו אותנו כי אין הכרה במעמד הזה ומי שילך על זה – מסתכן. לפיכך ויתרנו על הרעיון וגם החלפנו את משרד עורכי-הדין עימו עבדנו. שמענו על קיבוצים שהחליטו על הרחבה של עשרות בתים, ולנו הדבר נראה לא מתאים לגבי בית-אלפא. העדפנו ללכת על שכונה קטנה ולהתקדם לאט לאט. הבנו גם שאין דין קיבוץ שיתופי כדין קיבוץ מופרט, שבו אתה משלם מנייה, בונה לבד את ביתך, אחראי לפרנסתך ומתחיל את החיים עם ותק בשיעור אפס.
כנס הבנים
- מדוע חשבתם שהחזרת משפחות הבנים הוא הרעיון הנכון והמתאים לבית-אלפא? הבנו כי הבנים הצעירים לאחר השחרור מהצבא אינם יעד. הם אינם מחפשים שום פתרון של קבע ועתידם אינו ברור אפילו לעצמם. אמרנו לעצמנו כי בין הגילאים 45-35, כאשר הם כבר נשואים והורים, בעלי מקצוע, בעלי אמצעים כספיים, במצב בו הם מחפשים היכן להקים את ביתם – זהו המצב האידיאלי להציע להם את בית-אלפא כפתרון. ערכנו כנס בנים להסברת הרעיון. באו 80 בנים ובנות (!), הקשיבו בעניין רב, ואנו שידרנו את המסר: בית-אלפא רוצה שבניה יחזרו לקיבוץ! נתקלנו במספר תגובות: • בנים שרצו להקים ביתם כבר אז. לו היו בידינו האישורים כבר באותה עת, הם היו בונים בבית-אלפא. מכיוון שלא יכולנו לפעול מהיום למחר, הם הקימו ביתם במקומות אחרים. • כ-30 בנים הודיעו כי הם מגלים עניין מעשי, ועימם – ועם משפחותיהם בקיבוץ – התחלנו לקיים קשר שוטף. • רבים הודו לנו על התוכנית והבהירו כי הם טרם בשלים ליישום רעיון כזה, אבל ייקחו אותו בחשבון בבוא העת. כבר אז הבהרנו את התוכנית: קיבוץ בית-אלפא יקצה למעוניינים חלקת קרקע, יאפשר להם לבנות, והם יתגוררו בשכונה החדשה במעמד של "תושבים". נדרשו מספר שיחות קיבוץ ומאמצי שכנוע כדי שהרעיון שלנו יתקבל בקיבוץ ויהפוך למדיניות רשמית. מאז עברו עשר משפחות להתגורר בקיבוץ עם ילדיהם, ועוד שתיים-שלוש החליטו להצטרף ויעברו להתגורר כאן עם השלמת ביתם. אחת-עשרה משפחות השלימו את כל המהלכים מול המינהל ושאר הרשויות, ואחת – זו של גלי וניר אגם – כבר מתחילה לבנות בימים אלה!
מהלכי קליטה
- האם הפעלתם ועדת קבלה? מינהל מקרקעי ישראל דורש הפעלת ועדת קבלה. בשלב מאוד מוקדם הקמנו ועדה, בהרכב: חגית פלד, עידן בהט, שרון זלצר, צופית הרבסט ואני. נפגשנו עם כל המשפחות וביקשנו מהן לבצע בדיקה גרפולוגית, למרות שמדובר בבנים שלנו. התוצאות הן חסויות, ורק אחת מחברות הוועדה ראתה אותן במלואן. אגב, מי שעברו ועדות קבלה במקומות אחרים והעבירו לנו את חוות הדעת – קבלנו זאת. - האם נבדקו האמצעים הכספיים של המשפחות? כולם הרי צריכים משכנתא והבנק עושה את כל הבדיקות הדרושות לפני שהוא מאשר. כלומר, מי שמקבל משכנתא, סימן שבדקו את היכולות שלו מכל הכיוונים. - האם תתבצע גם התארגנות מוניציפלית של תושבי השכונה? ישנה החלטה של המדינה כי בכל ישוב כפרי, שיש בו מעל ל-20% תושבים, חייב לקום "ועד מקומי", שיורכב מנציגי התושבים והחברים. המערכת הארגונית אכן תשתנה, וזאת משום שיש לתושבים זכויות הצבעה בנושאים שונים ומעורכות בהחלטות. הבאתי בפני המזכירות את עמוס דותן ממולדת, שהקים שם את ההרחבה, מומחה לנושא, והוא נתן למזכירות הרצאה מאלפת. על פי הנוהל, כבר היינו צריכים להקים ועד מקומי, אבל אנחנו, כדרכנו, דוחים. אני מנסה לקדם את העניין. - מה היתרון במשפחות בנים חוזרים? יש לכך כמה יתרונות: • משפחות ההורים בקיבוץ מאושרות ואף מסייעות בתהליך הקליטה. • אנחנו מכירים את המועמדים מהיכרות אישית. • הקליטה פשוטה יחסית והמשפחות זקוקות לזמן קצר כדי להרגיש בבית. • מכיוון שהם מכירים אלה את אלה, הראשונים משמשים "מוקדי משיכה". מדובר בבנים, האוהבים את המקום, מעוניינים לחיות ליד הוריהם וליד חבריהם, לרובם ישנה עבודה בצפון ואמצעים לבנות. את מי זה מדאיג? עשר המשפחות כבר "תרמו" כעשרים ילדים בגיל הרך למערכת החינוך שלנו, שבלעדיהם ספק אם תתקיים. אין ספק שהעובדה שבית-אלפא הוכיחה כוונה רצינית ויכולת ביצוע, משפיעה ותשפיע על בנים נוספים. כבר עתה ידוע על עוד משפחות המבקשות להתקשר לשלב ב', ולכך עוד נגיע. נכון להיום, נקבע קבלן אחד שמבצע את עבודות התשתית בשני האתרים, עליו מפקח איתן ליס, שכבר התנסה בהרחבות ביישובי האזור. כאשר יושלמו עבודות התשתית – משהו כמו חודשיים-שלושה – יסיימו הקבלן ואיתן את תפקידם ויצאו מהתמונה. מטעמנו, נקבע פסח לשמש מקשר בין המשפחות והקיבוץ לקבלני ההקמה. כל משפחה התקשרה ותתקשר עם קבלן שבו תחפוץ ותבנה בשיטת "בנה ביתך". נקבע צוות מבין בעלי התפקידים, בהרכב: ישי צלניקר, עמית דגן, ראובן טרייבר, שאוליק, איתן ליס ומיכל, כדי לטפל בנושאים משפטיים, תכנוניים, כלכליים - ולשמור על כך שהקיבוץ לא ייפגע. - מדוע קליטה כזו כדאית לנו? המצב הדמוגרפי שלנו ממש גרוע וממוצע הגיל של חברי הקיבוץ הוא 62 בערך.... לא פעם חשבתי: איך זה שכולם אדישים מול הנתונים האלה? איך זה שהנושא אינו מדיר שינה אצל החברים? מדוע חברים אינם מתגייסים לסייע? אבל בית-אלפא הוא קיבוץ שבו הכול מתנהל לאט, מלאכת השכנוע קשה, וכל מי שלוקח אחריות על תחום לומד מהר מאוד מול אילו קשיים הוא צריך לפעול. בנושא הדמוגרפיה לזמן יש משמעות ואם לא נטפל בו בכל המרץ, איזה עתיד מצפה לנו? איני אומרת שזה הנושא הכי חשוב. המשך השינוי, הפנסיה, שיוך הדירות, הצעירים – הכול חשוב, לא פחות. לא מדובר כאן בקידום נושא אחד והעדפתו על היתר. אדרבא, יימצא לכל נושא "משוגע לדבר" שיקדם אותו בלי קשר לאחרים. איני חושבת שצריך לחכות, אלא לקדם את כולם במקביל. אני לקחתי על עצמי להיות זו שאינה ישנה בלילה מדאגה למצב הדמוגרפי, והחלטתי שלא אשבר ולא אתעייף. למרות שציינתי שהקליטה יחסית קלה, אני שומרת על קשר הדוק עם המשפחות ורואה עצמי מלווה שלהן בכל עניין. אני מוכנה להקדיש להם את כל הזמן שבעולם, ונדמה לי שהם יודעים זאת. מוכרחים להמשיך - כשאת מסכמת את שלוש השנים, זהו סיכום חיובי? כן, בייחוד שסוף סוף מתחילים לבנות. האמת, לא חשבתי שההכנה תיקח כל כך הרבה זמן ותהיה כה קשה, ולא האמנתי שהביורוקרטיה במדינה שלנו כל כך נוראה. אני שמחה לציין ערך מוסף: הקשר עם המשפחות הצעירות נהדר – רכשתי לי עוד חברים לחיים, אנשים מעניינים, כיף להיפגש עימם. - מה לגבי ההמשך? את מתכוונת להסתפק במה שכבר נעשה? אם לא נתקדם מיד לשלב ב', כאילו לא עשינו כלום. גם 14 המשפחות לא יסתפקו בכך. כאשר הן קיבלו החלטה להקים ביתן כאן, הן ראו מהלך של עוד עשרות משפחות שמתיישבות כאן, משנות את פני היישוב ומצעירות אותו. להערכתי, אם נעצור כעת, גם הן ישכירו בעוד כמה שנים את בתיהן ויחפשו ישוב עם אוכלוסיה צעירה. רק חברה גדולה של צעירים, עם הרבה ילדים, תבסס את בית-אלפא בשנים הבאות. על פי התוכניות, משתחררות כ-50 יחידות – במקום הרפת, למרגלות הגלבוע ובמה שנקרא פינוי-בינוי באמצע הקיבוץ. עלינו לאשר שלב ב', שיכלול 6-12 יחידות בשטח העליון, בין המוזיאון לבית-העם. יש לדעת שכבר יש מועמדים שהצהירו על כוונתם ורצונם לבנות שם. אני מוכנה לקחת על עצמי את ביצוע שלב ב', כמובן אם וכאשר הקיבוץ יאשר זאת, משום שאני מודעת לחשיבות העניין. - לסיום, מיכל, בית-אלפא בעוד חמש שנים – התסריט האופטימי. שלב א' גמור – צריך לזכור שהמינהל מחייב אותם להשלים את הבנייה בתוך שלוש שנים!; שלב ב' – 12 יחידות – בעבודה; ומתחילים לחשוב הלאה. נהגנו בחוכמה שלא הלכנו מיד בגדול, ובכך מנענו מעצמנו בעיות לא פשוטות. בביצוע השלבים הבאים נוכל ליישם לקחים שלמדנו משגיאות שנעשו במהלך שלב א'. בכל מקרה, אני רואה בתוספת של 25 משפחות צעירות בתוך חמש שנים – הישג עצום! * * * * * פגשתי את מיכל ביום ראשון, כאשר התפרסמו תוצאות ההצבעה בקלפי. הצעתה לא עברה – חסרו בסך הכול ארבעה קולות! – ולא יכולתי להימנע מהשאלה: מה את מרגישה לנוכח תוצאות ההצבעה? מיכל: על כך יש לי שלושה דברים לומר: א. אני חושבת שאנחנו עושים הרבה טעויות לגבי הבנים חוזרי הצבא. תמכתי מאוד בכל המלחמות של ועדת צעירים שנועדו להקל עליהם, על-ידי הורדת עלויות חיים בקיבוץ כדי לתת להם הרגשת בית. בכל הדיונים שהיו במזכירות הייתי עם נטע במיעוט ותמיד שאלתי אותה: איפה ההורים? למה ההורים אינם מקימים קול צעקה? אני רוצה להזכיר שהתפקיד עדיין פנוי. אולי עכשיו, יקומו כמה מהם, יתנדבו, וירימו בוועדת צעירים חדשה את הכפפה?! בכל מקרה, איני רואה שום קשר בין צעירים אלה, לצעירים עד גיל 40 אותם הצעתי לפטור מתשלום בעת קבלה לחברות. ב. התקנון שקבלנו אינו לא תקנון קליטה, אלא הוא תקנון קבלה לחברות. אינני חושבת שתקום ועדת קליטה, ואיני חושבת שיש לנו אפשרות לקלוט, אלא אם כן נשקיע בהרחבת דירות – ואת זה כפי הנראה לא נעשה. ג. ודבר אחרון – הוועדה של יהודית ודאי מרוצה שהעבירה את התקנון. ואני שמחה ש-76 חברים חושבים כמוני וזה בהחלט נותן לי כוח להמשיך בתהליך בו אני מאמינה.
כתב מיכאל.