מבצע "יואב" במלחמת העצמאות היה גדול מכל קודמיו ונועד לפרוץ את הדרך לנגב הנצור ולסלק את הצבא המצרי הפולש * לגדוד השלישי של הפלמ"ח, עליו פיקד גידי אילת, נועד תפקיד חשוב במבצע, פעולה שקיבלה את הכינוי "ט?ריז בית-חנון"

ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פלש הצבא המצרי הסדיר לדרום הארץ, והתקדם בשתי זרועות: אחת לאורך מישור החוף, עד שהגיע לקירבת איסדוד (היום – אשדוד) ונעצר שם, כ-30 ק"מ מתל-אביב, במקום שקיבל את השם הסמלי: גשר "עד הלום". הזרוע השנייה יצאה ממג'דל (היום – אשקלון) מזרחה, דרך משטרת עיראק סוידאן (היום – מצודת "יואב"), פלוג'ה (היום – קרית-גת), בית-ג'וברין, לכיוון הר חברון. השליטה המצרית על כביש הרוחב הנ"ל ניתקה את הנגב ממרכז הארץ. באותה עת אפשר היה להגיע לנגב בשיירה, על-פי הסכם ה"הפוגה", או בהסתננות שקטה, בתנועה רגלית, עם מטען גדול על הגב. בסוף יוני 1948 הגיש הרוזן ב?ר?נ?ד?ט (המתווך מטעם האו"ם, שעל פעילותו למדנו בטיול עם מידוענו עופר רגב) הצעה, לפיה ייכלל הנגב בשטח המדינה הערבית, והקו מג'דל-פלוג'ה ישמש גבול. הצעתו ביטאה, למעשה, את המצב בשטח. במלחמה עצמה שררה באותה את "הפוגה" (מצב של אי-לחימה, כאשר הכוחות אינם מתקדמים), אך תוכנית ברנדוט רמזה לממשלת ישראל ולפיקוד הצבאי, כי אם לא ייעשה מאמץ צבאי לשנות את המצב בנגב, יתרגל העולם לכך שהנגב אינו שייך לישראל.
באמצע יולי 1948 חודשה המלחמה למשך עשרה ימים – השלב הזה נקרא: "קרבות עשרת הימים" – שסימנו תחילתו של מהפך במלחמה. עם זאת, הנגב נותר נצור.
הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שהשתייך לחטיבת "יפתח", עליה פיקד מולה כהן, נמצאה בתקופת התאוששות והתארגנות במחנה סרפנד (היום – צריפין). המטכ"ל קבע כי גידי אילת יתמנה למפקד הגדוד ויחליף את משה ק?למן, שפיקד על הגדוד מיום היווסדו (גידי: "לא פשוט כלל להיכנס לנעליו, הדבר דרש תעוזה"). הגדוד יועד לפעול בנגב ומשימתו הראשונה של גידי הייתה לרדת עם כוח חלוץ להכין את בוא הגדוד.
גידי: עקב המצור היבשתי, התנהל חלק מהקשר לנגב במטוסים. טסנו במטוס ענק, עם ג'יפ בתוכו, והוא נחת בשדה ארעי שהוכשר ליד רוחמה. הקמנו את מטה הגדוד בקיבוץ דורות. חטיבת "יפתח" עצמה ירדה בתנועה רגלית, דרך קווי המצרים, דרך משלטי "הצומת" וקיבוץ גברעם. על הגדוד הראשון פיקד אסף שמחוני והגיזרה חולקה בין הגדודים. יחידות הגדוד ה-3 תפסו את כל המשלטים בגיזרתה. הגדוד שלי היה מורכב ברובו מהכשרות הפלמ"ח ואת מקום ההרוגים והפצועים תפסו אנשי גח"ל (גיוס חוץ-לארץ). אני זוכר שהפעלנו קבוצת מורות, שעברו במשלטים ולימדו את המגויסים החדשים עברית, כדי שניתן יהיה ליצור קשר עימם". בספטמבר הוקמה חזית הדרום, בראשה הוצב יגאל אלון, והוא החל לתכנן את מבצע יואב, שהיה המבצע המערכתי הגדול הראשון במלחמה. בתוכנית המבצע נקבעה לגדוד ה-3 משימה מיוחדת: לתפוס מערך משלטים (עשרה במספר) ממזרח לעיירה הערבית בית-חנון, לשלוט ממנו על הכביש הראשי העובר ברצועת עזה לכיוון מג'דל ולפגוע בתחבורה ובאספקה המצרית. המושג הצבאי "טריז" מסמן פריצה אל תוך ריכוזי האויב והיאחזות במקום אסטרטגי.
גידי: "היו לא מעט קשיים – נדרשנו, למעשה, בכל ימות המבצע, להימצא במיגננה, פעילות שלא היינו מורגלים בה. היה ברור שהמצרים לא ישלימו עם הפעולה שלנו ויחלו להפגיז אותנו, כדי לשבור את רוחנו ולהביא לנסיגה. אני זוכר את ערב היציאה (15 באוקטובר), כאשר כל הגדוד נערך על ציודו ליד ניר-עם. קבלנו תגבורת של שתי פלוגות מחטיבה 8 וכן מחלקות של מרגמות ומכונות-ירייה. בסך הכול מנה הכוח 600-500 חיילים, שהתפרסו על פני שטח גדול, שאורכו מספר ק"מ. השמעתי באוזניהם כמה מילים לקראת המבצע, הדגשתי את חשיבותו בכלל, ואת חשיבות הפעולה שלנו בפרט – והם יצאו לדרכם במסע רגלי. האדמה הייתה חולית והיה קשה להתחפר ולהתבצר. גם חומרי התבצרות לא היו וכך לא ניתן לדפן את העמדות או להתקין להם כיסוי ראש".
- איך בכל זאת נשמר המוראל בקרב היחידות כל שבוע המבצע, למרות ההפגזות הבלתי פוסקות?
גידי מביט לעברי, מתלבט עם השאלה, מתקשה לענות ומבטו אומר: "עובדה - לא נשברו, לא ברחו, החזיקו מעמד".
- מדוע נעצרתם קרוב לק"מ מבית-חנון, ולא ירדתם עד לכביש עצמו?
היה חשש מכך שזו תהיה התגרות ברמה כזו, שכוחות גדולים יעלו עלינו ולא ירפו. במהלך השבוע הגיעו לביקור המח"ט מולה והקמ"ן "גנדי" והתקבלה החלטה להעמיק את ה"טריז" ולרדת אל קרבת הכביש ומסילת הברזל, כדי להגביר את עוצמת הפגיעות. הודות ללחץ שהופעל על המצרים בגזרות אחרות, החלה נסיגה של כוחות מצריים ממג'דל לכיוון דרום הרצועה. הכוחות האלה נתקלו ביחידות הגדוד ה-3, ושידרו מצוקה רבה. כאן נקטו המצרים בצעד מעניין ונועז: הם הכשירו במהירות דרך עוקפת על שפת הים, באמצעות רשתות – אנחנו קראנו לה: "דרך בורמה המצרית" – ועד לשם לא יכלו כוחות הגדוד להגיע. אני זוכר קוריוז מעניין: נסעתי עם יגאל אלון לאורך קו השליטה שלנו, והגענו בקטע הצפוני עד לקיבוץ יד-מרדכי, ששוחרר מהכיבוש המצרי ועמד הרוס. למרגלות מגדל המים ההרוס ראינו קבוצת אנשים בוויכוח לוהט. היו אלה חברי הקיבוץ, שחזרו אליו עם השחרור, והתלבטו אם לחזור אליו ולשקם אותו. זה היה מעמד בהחלט מרגש".
המבצע הסתיים כעבור שבוע והיו לו מספר הישגים מרשימים: א. חטיבה מצרית שלימה כותרה באזור פלוג'ה ("כיס פלוג'ה"). ב. נכבשו משלטי חוליקאת ע"י גדודים מחטיבת "גבעתי" ונפרצה דרך לנגב. ג. העיירה באר-שבע נכבשה. ד. כוחות מצריים גדולים נסוגו משטח ישראל.
- איך הוערכה פעילות הגדוד במבצע?
גידי: יגאל אלון אמר בסיכום המבצע – "הטריז היה הסדן עליו היכה המבצע". לי עצמי לא היה זמן לחשוב ולנתח כיצד תפקדנו, אבל עובדה היא שלא היה כל כשלון והתוכנית בוצעה על הצד הטוב ביותר.
כעבור זמן עלתה חטיבת יפתח צפונה. באותו זמן החלו להעניק דרגות בצבא, וגידי, כמג"ד, עוטר בדרגת רב-סרן. באחד הימים פגש אותו צבי צור, חברו, והופתע מכך שזו דרגתו. לאחר כמה ימים הבחין גידי בתכונה במחנה והתארגנות לחאפלה. מה זה? שאל, וענו לו: אלוף הפיקוד מגיע. למחרת אכן הגיע האלוף וענד לגידי דרגות סגן-אלוף.
- איך נתפסת תקופת מלחמת העצמאות בביוגרפיה שלך?
חשובה, אין ספק, אבל איני מגזים בחשיבותה. בביוגרפיה שלי אינה הכי חשובה.
- מבין אנשי בית-אלפא, היית המפקד הקרבי הבכיר במלחמת העצמאות ובעל הדרגה הגבוהה ביותר. מדוע לא המשכת לשרת בצבא?
באמת קבלתי באותם ימים מכתב מנתן פלד, מזכיר הקיבוץ הארצי, ובו נאמר כי "החלטנו שאתה תישאר מגויס", אבל האמת היא שלא אהבתי את השירות בצבא ולא העליתי בדמיוני קריירה צבאית. לעומת זאת, מיטב חבריי כבר היו בבית-אלפא והעדפתי להצטרף אליהם. אף פעם לא הצטערתי על בחירתי זו.
כתב: מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן