מאי 2007

 במהלך שנות חייהם המשותפות, כאשר חשבו על עתידם, לא שיערו אליושה וערגה שיצטרכו להתמודד עם בעיות שיקום של קטוע-יד, וכיום הם מחזקים זה את זו במאבק המשותף. את רוב הפעולות כבר למד אליושה לבצע ביד שמאל והשיקום יושלם כאשר יחזור לנהוג.

השיחה עם אליושה וערגה התקיימה בדירתם, אליה הוזמנתי לארוחת ערב. לא הייתי מציין זאת, לולא העובדה שבאופן טבעי הסתקרנתי לראות כיצד הוא מתמודד עם המשימות הכי פשוטות. "זה כלום", מציינת ערגה, "אנו אוכלים יחד בכל יום ארוחת בוקר ואליושה מכין את הסלט". פניי הביעו, כנראה, תדהמה, וערגה הראתה לי "מכשיר" המיועד לכך שאדם בעל יד אחת יוכל להתמודד עם משימה של בישול והכנת אוכל.
- אתה יודע, אליושה, כל מי שהיה בקירבת מקום התאונה לא חדל לשבח את קור הרוח שלך. לא איבדת את ההכרה ושלטת במצב.
אליושה: מיד לאחר התאונה, כאשר ראיתי שהשרוול הימיני ריק, הבנתי שהלכה לי היד. אף אחד מהאנשים שנכחו במקום לא ידע כיצד לנהוג, והדבר החשוב שעשו היה הזעקת נט"ן. אני מיד הכנסתי את אגרוף יד שמאל לבית השחי בכל הכוח וביצעתי למעשה חוסם עורקים. אחר כך הנעתי את האוטו שלי - אף אחד לא ידע את הקוד המפעיל – והספקתי לטלפן לערגה. הסיעו אותי לכיוון תחנת הדלק וזה היה קטע קשה, משום שפחדתי להתעלף, בעיקר מפני שראיתי שאף אחד אינו יודע מה לעשות. רק כשראיתי את האמבולנס מתקרב, קצת נרגעתי. ערגה: חזרתי מעבודה, התארגנתי לנסיעה לשיעור ב"דורות בגלבוע", כאשר לפתע אליושה מטלפן, מודיע לי איבד יד – ומיד סוגר. למרות שאני מכירה אותו, הבנתי כי הפעם אינו צוחק. ישי צלניקר הסיע אותי לכיוון תחנת הדלק. האמבולנס כבר הגיע, ראיתי את אליושה הולך ברגליו, נכנס ונשכב על המיטה. צוות הנט"ן סירב לקחת אותי איתם והם יצאו לדרך. הפרמדיק הספיק לומר לי: "איזה גיבור, איך שהוא התנהג!". דובי שאואר הסיע אותי לבית-החולים ובדרך צלצלתי לבנותיי ולצח והם עזבו הכול ועשו דרכם לבית-החולים.
אליושה: הפרמדיק ביצע בי חסימת עורקים מקצועית, למרבה המזל לא ירד דם – ויצאנו לדרך. מעניין שכאשר קרתה התאונה, שלטתי במצב, ודווקא בעת הנסיעה התחלתי לחשוש מהתפתחויות לא טובות. הגענו למיון טראומה, הרופאה ערכה שיחות עם תל-השומר והודיעה כי נמשיך מיד לתל-השומר, שם תקבל אותי מומחית לניתוח כלי-דם והיא שתקבע מה יעשו לי.
ערגה: האירוע התרחש בשלוש אחר הצהרים, בשש כבר היינו בתל-השומר. הסיע אותי עופר, בעלה של גלית, ואמרו לי בדרך שאתחיל לחפש חברים ומכירים מבין הפרסונל. ואכן הגענו, הודות לרמה, לגידי חתנם, רופא אורתופד, והוא בהחלט עזר.
אליושה: מי שמכיר את חדר המיון של עפולה, יכול לקבל סחרחורת בתל השומר - המון אנשים, רופאים, אחיות וחולים, בהיקפים לא מוכרים. כעבור זמן הגיעה אליי הרופאה – המומחית לכלי-דם – ועימה בחור צעיר, שהציג עצמו" "אני ניב, אהיה המנתח שלך". הרופאה ביצעה בדיקות וצילומים ואז הסבירה: "יש לך שתי אפשרויות – אחת, לבצע ניתוח בו נחבר את חלק היד שנתלש, אבל להערכתי מדובר במספר שנים של ניתוחים חוזרים ושל סבל, לרבות סכנה של זיהומים, וגם אם הניתוח יצליח, היד כמעט ללא תתפקד. האפשרות השנייה – נבצע עכשיו ניתוח, ננקה את המקום, אחר כך תעבור לשיקום, ובהמשך נתאים ונרכיב לך פרוטזה". לא נזקקתי לזמן רב למחשבה וכמעט מיד הודעתי לה כי אני בוחר באפשרות השנייה.
ערגה: כל הזמן הזה אליושה הנמצא בהכרה מלאה. בשתיים לפנות בוקר הוא הוכנס לניתוח ואחר כך הועבר לחדר במחלקה. כבר בבוקר למחרת החלו לזרום מבקרים, במספרים שלא הכירו שם... ורד, בתנו, הסבירה לאחות הראשית: "יבואו המונים לבקר, כדאי לכם להעבירו לחדר קטן, חבל על יתר החולים" – וכך עשו.
אליושה: לא ידענו מה לעשות עם כמויות השוקולדים והממתקים. שמנו אותם על המיטה ואני הלכתי ברגל לידה. נכנסנו לחדר וחשכו עיניי – הדייר היה "דוס" מאחת ההתנחלויות, שידע רק אנגלית, קטוע שתי רגליים. כמעט קבלתי שבץ – איך אחיה עם האדם הזה? לפתע אני רואה חבר והוא מספר לי שבא לבקר חבר שלו, בשם מיכה, נכה קשה ממלחמת יום הכיפורים. צנחן, השתתף בקרב בחווה הסינית, נפגע קשה ונחשב למת. עבר שם במקרה ד"ר ערן דולב, הבחין בתנועת יד של הפצוע, הזיז את האלונקה וכתב: "לא ברור אם חי או מת"... הוא הועבר לארץ, התאושש, הפך לדמות מוכרת שכל המי ומה חברים שלו. מאז הוא נכנס מידי פעם לבתי החולים לטיפולים שונים. כעבור כמה דקות אותו מיכה הגיע על כסא גלגלים ולקח אותי אליו, תחת חסותו.
- מה אתה רואה על פניהם של עשרות המבקרים?
מבוכה גדולה! אנשים בשוק! היו שחששו לבוא ואחר כך התנצלו והסבירו שלא העיזו. לכולם אמרתי: "מה קרה, זו רק חתיכה מהיד". כן, די עודדתי אותם. מהר מאוד ירדתי מהמיטה והתחלתי לעשות "הליכות" של חצי שעה ו-40 דקות. רבים היו בהלם, אבל בסך הכול הייתי "מקרה קל" יחסית למי שנמצאו שם, נחשבתי לאחד מהבריאים...
את עמדת מהצד, מה חשבת באותם רגעים על מה שקרה לו, למעשה לכם?
ערגה: אליושה היה מפוקח לגמרי כל הזמן ואמר: "אנחנו מסתכלים רק קדימה". מהרגע הראשון היה בטוח שנתגבר ונעבור את זה. הוא אמר: "לא נחפש אשמים. נשאתי בחיים, נחשוב מה הלאה". החיוך המפורסם לא עזב אותו לרגע.
מה היה קשה במיוחד?
אליושה: הכי קשה זה לא לרדת מהמיטה ולא להסתובב. אחיות רחצו ושטפו אותי, בעיקר את המקום, ואני די ריחמתי עליהן. לא נתתי לערגה לראות את המקום. במשך היום עשיתי פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק, כאשר המטרה היא להעביר את הדומיננטיות ליד שמאל. דבר ראשון נתנו לי מחברת והורו לי להתחיל לכתוב. מטרה שנייה - להפעיל הרבה את השכמות והכתפיים, כשלב הכנה לקראת הרכבת הפרוטזה. במסגרת הריפוי בעיסוק למדתי לקשור נעליים, לסגור כפתורים, למעשה לתרגל את יד שמאל בפעולות הבסיסיות. למזלי, הודות לכך שכל השנים אני עובד בשתי הידיים, יד שמאל לא חלשה. הם הופתעו מהמהירות בה עשיתי את הדברים. לימדו אותי לחתוך ירקות עם מכשיר מיוחד, ואת הסלט הראשון שעשיתי הבאתי למחלקה לארוחת הבוקר.
- אתה לפעמים כועס על עצמך? איך זה קרה לי, "מר בטיחות"?
אליושה: בהחלט מציק לי. איני יודע איך לקרוא למה שהיה, אני גם לא בדיוק זוכר מה קרה, הרגשתי מכה וראיתי שאני בלי יד. זה באמת משגע - בגלל שטות כזו אני נאלץ לשנות את כל מהלך חיי. פתאום אני נכה. הכי קשה, אי היכולת לנהוג, אבל אין מה לדאוג, אני עוד אנהג! בא לבקר אותי המהנדס הבלגי שלנו ואמר: "יש לי אוטו עם הגה ימני ליד הבית בקפריסין, אני מוכן מחר להעמיס אותו על מכולה ולשלוח אליך". כמובן שסירבתי. אחד שליווה אותי הרבה הוא משה גלילי, לשעבר מפקד יחידת ההצלה של צה"ל וחבר של גברוש. בא כל יום עם מצלמה, הנציח את ההתקדמות, והוא מכין עליי מצגת. לאחר כשבועיים עברתי ניתוח שני, אצל פלסטיקאי ואורתופדים, שסגרו את הגדם. אחרי שהחלמתי שלחו אותי הביתה.
- המבחן האמיתי שלך יהיה בערב שירה
אליושה: יש לי בעיה. הייתי לפני שבוע במסיבה בה השתתפו 400 איש, וכולם באו להתחבק ולשאול מה קורה. זה לא קל. אני מתאר לעצמי מה יהיה פה... התלבטנו אם לקיים, וכל החברים לחצו לקיים והבטיחו לעזור. אמרו לי: "אתה שב בצד", אבל אני יודע מה יהיה.
מה השתנה בך כתוצאה מהתאונה?
לא השתנה שום דבר בהרגשה, אבל יש קושי לתפקד וכל פעולה פשוטה לוקחת זמן רב. הנה, נולדו לנו לאחרונה שלושה נכדים ואני חושש להרימם ביד אחת, שמא יקרה משהו.
מה אתה מאחל לעצמך?
אני מקווה שתורכב לי פרוטזה והיא תתפקד היטב. שאל אותי רופא: "חשוב לך היופי של הפרוטזה או התיפקוד?", ועניתי – כמובן שהתיפקוד. אני מתכונן לבלות במחצבה עוד כמה שנים טובות. כשאסף ז"ל בא בזמנו להציע לעבוד במחצבה, אמר: "כאן תוכל לעבוד עד גיל 80". עד גיל 80 לא אהיה שם, אבל משהו באמצע. אני מקווה שלא יהיו עוד מלחמות, משום שלירות באקדח כבר לא אוכל...
ערגה, מה את יכולה להגיד על עצמך במצב הנוכחי?
ערגה: כבר היו לנו הרבה קשיים בחיינו, ותמיד הקפדתי להישאר בפעילות ולא נתתי לעצמי לשקוע. ברגע שאליושה אמר: זהו, אני יכול להסתדר, חזרי לעבודה, עשיתי זאת. העומס כבד – לארח כל כך הרבה אנשים, לעבוד במשרה כמעט מלאה, לעזור לאליושה – כמעט והתמוטטתי. התלבטתי לגבי האירוח, אבל כאשר ראיתי כמה הדבר חשוב לאליושה, ויתרתי וקבלתי. ההקלה היחידה שהסכמתי לה – אני מקבלת עזרה בניקוי הדירה. עניין הנהיגה קשה לי. לא תכננתי לשמש נהגת המשפחה ואיני נהנית מכך. אני עם המבט קדימה, מנסה לעזור לו ככל האפשר. אני שמחה על כל הישג שלו: כאשר רואה שהוא כבר סוגר את המכנסיים, מכפתר את החולצה ושורך את הנעליים – אני יודעת שאנחנו בדרך הנכונה. לפני כמה ימים היינו במרפאה בעיסוק, אליושה היה צריך להוריד את החולצה ובאופן טבעי ניגשתי לעזור לו. המרפאה עצרה אותי ואמרה: "אל תעזרי, הוא חייב להתרגל, לטובתו". משפט פשוט, המבטא את מצבנו. ישנה אימרה שאנו מרבים להשתמש בה: "החיים אינם חברת ביטוח" – עכשיו אני מבינה למה הכוונה. מה אומר - להפתעה כזו לא היינו מוכנים, דווקא למי שהיה סמל לבטיחות?! באחד הימים שאלתי את אליושה: "מאיפה אתה לוקח את האופטימיות הזו שלך?", והוא ענה: "מה את רוצה, שאשב ואבכה? זה הרי לא יעזור לאף אחד בשום דבר".
כתב: מיכאל

מבצע "יואב" במלחמת העצמאות היה גדול מכל קודמיו ונועד לפרוץ את הדרך לנגב הנצור ולסלק את הצבא המצרי הפולש * לגדוד השלישי של הפלמ"ח, עליו פיקד גידי אילת, נועד תפקיד חשוב במבצע, פעולה שקיבלה את הכינוי "ט?ריז בית-חנון"

ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, פלש הצבא המצרי הסדיר לדרום הארץ, והתקדם בשתי זרועות: אחת לאורך מישור החוף, עד שהגיע לקירבת איסדוד (היום – אשדוד) ונעצר שם, כ-30 ק"מ מתל-אביב, במקום שקיבל את השם הסמלי: גשר "עד הלום". הזרוע השנייה יצאה ממג'דל (היום – אשקלון) מזרחה, דרך משטרת עיראק סוידאן (היום – מצודת "יואב"), פלוג'ה (היום – קרית-גת), בית-ג'וברין, לכיוון הר חברון. השליטה המצרית על כביש הרוחב הנ"ל ניתקה את הנגב ממרכז הארץ. באותה עת אפשר היה להגיע לנגב בשיירה, על-פי הסכם ה"הפוגה", או בהסתננות שקטה, בתנועה רגלית, עם מטען גדול על הגב. בסוף יוני 1948 הגיש הרוזן ב?ר?נ?ד?ט (המתווך מטעם האו"ם, שעל פעילותו למדנו בטיול עם מידוענו עופר רגב) הצעה, לפיה ייכלל הנגב בשטח המדינה הערבית, והקו מג'דל-פלוג'ה ישמש גבול. הצעתו ביטאה, למעשה, את המצב בשטח. במלחמה עצמה שררה באותה את "הפוגה" (מצב של אי-לחימה, כאשר הכוחות אינם מתקדמים), אך תוכנית ברנדוט רמזה לממשלת ישראל ולפיקוד הצבאי, כי אם לא ייעשה מאמץ צבאי לשנות את המצב בנגב, יתרגל העולם לכך שהנגב אינו שייך לישראל.
באמצע יולי 1948 חודשה המלחמה למשך עשרה ימים – השלב הזה נקרא: "קרבות עשרת הימים" – שסימנו תחילתו של מהפך במלחמה. עם זאת, הנגב נותר נצור.
הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שהשתייך לחטיבת "יפתח", עליה פיקד מולה כהן, נמצאה בתקופת התאוששות והתארגנות במחנה סרפנד (היום – צריפין). המטכ"ל קבע כי גידי אילת יתמנה למפקד הגדוד ויחליף את משה ק?למן, שפיקד על הגדוד מיום היווסדו (גידי: "לא פשוט כלל להיכנס לנעליו, הדבר דרש תעוזה"). הגדוד יועד לפעול בנגב ומשימתו הראשונה של גידי הייתה לרדת עם כוח חלוץ להכין את בוא הגדוד.
גידי: עקב המצור היבשתי, התנהל חלק מהקשר לנגב במטוסים. טסנו במטוס ענק, עם ג'יפ בתוכו, והוא נחת בשדה ארעי שהוכשר ליד רוחמה. הקמנו את מטה הגדוד בקיבוץ דורות. חטיבת "יפתח" עצמה ירדה בתנועה רגלית, דרך קווי המצרים, דרך משלטי "הצומת" וקיבוץ גברעם. על הגדוד הראשון פיקד אסף שמחוני והגיזרה חולקה בין הגדודים. יחידות הגדוד ה-3 תפסו את כל המשלטים בגיזרתה. הגדוד שלי היה מורכב ברובו מהכשרות הפלמ"ח ואת מקום ההרוגים והפצועים תפסו אנשי גח"ל (גיוס חוץ-לארץ). אני זוכר שהפעלנו קבוצת מורות, שעברו במשלטים ולימדו את המגויסים החדשים עברית, כדי שניתן יהיה ליצור קשר עימם". בספטמבר הוקמה חזית הדרום, בראשה הוצב יגאל אלון, והוא החל לתכנן את מבצע יואב, שהיה המבצע המערכתי הגדול הראשון במלחמה. בתוכנית המבצע נקבעה לגדוד ה-3 משימה מיוחדת: לתפוס מערך משלטים (עשרה במספר) ממזרח לעיירה הערבית בית-חנון, לשלוט ממנו על הכביש הראשי העובר ברצועת עזה לכיוון מג'דל ולפגוע בתחבורה ובאספקה המצרית. המושג הצבאי "טריז" מסמן פריצה אל תוך ריכוזי האויב והיאחזות במקום אסטרטגי.
גידי: "היו לא מעט קשיים – נדרשנו, למעשה, בכל ימות המבצע, להימצא במיגננה, פעילות שלא היינו מורגלים בה. היה ברור שהמצרים לא ישלימו עם הפעולה שלנו ויחלו להפגיז אותנו, כדי לשבור את רוחנו ולהביא לנסיגה. אני זוכר את ערב היציאה (15 באוקטובר), כאשר כל הגדוד נערך על ציודו ליד ניר-עם. קבלנו תגבורת של שתי פלוגות מחטיבה 8 וכן מחלקות של מרגמות ומכונות-ירייה. בסך הכול מנה הכוח 600-500 חיילים, שהתפרסו על פני שטח גדול, שאורכו מספר ק"מ. השמעתי באוזניהם כמה מילים לקראת המבצע, הדגשתי את חשיבותו בכלל, ואת חשיבות הפעולה שלנו בפרט – והם יצאו לדרכם במסע רגלי. האדמה הייתה חולית והיה קשה להתחפר ולהתבצר. גם חומרי התבצרות לא היו וכך לא ניתן לדפן את העמדות או להתקין להם כיסוי ראש".
- איך בכל זאת נשמר המוראל בקרב היחידות כל שבוע המבצע, למרות ההפגזות הבלתי פוסקות?
גידי מביט לעברי, מתלבט עם השאלה, מתקשה לענות ומבטו אומר: "עובדה - לא נשברו, לא ברחו, החזיקו מעמד".
- מדוע נעצרתם קרוב לק"מ מבית-חנון, ולא ירדתם עד לכביש עצמו?
היה חשש מכך שזו תהיה התגרות ברמה כזו, שכוחות גדולים יעלו עלינו ולא ירפו. במהלך השבוע הגיעו לביקור המח"ט מולה והקמ"ן "גנדי" והתקבלה החלטה להעמיק את ה"טריז" ולרדת אל קרבת הכביש ומסילת הברזל, כדי להגביר את עוצמת הפגיעות. הודות ללחץ שהופעל על המצרים בגזרות אחרות, החלה נסיגה של כוחות מצריים ממג'דל לכיוון דרום הרצועה. הכוחות האלה נתקלו ביחידות הגדוד ה-3, ושידרו מצוקה רבה. כאן נקטו המצרים בצעד מעניין ונועז: הם הכשירו במהירות דרך עוקפת על שפת הים, באמצעות רשתות – אנחנו קראנו לה: "דרך בורמה המצרית" – ועד לשם לא יכלו כוחות הגדוד להגיע. אני זוכר קוריוז מעניין: נסעתי עם יגאל אלון לאורך קו השליטה שלנו, והגענו בקטע הצפוני עד לקיבוץ יד-מרדכי, ששוחרר מהכיבוש המצרי ועמד הרוס. למרגלות מגדל המים ההרוס ראינו קבוצת אנשים בוויכוח לוהט. היו אלה חברי הקיבוץ, שחזרו אליו עם השחרור, והתלבטו אם לחזור אליו ולשקם אותו. זה היה מעמד בהחלט מרגש".
המבצע הסתיים כעבור שבוע והיו לו מספר הישגים מרשימים: א. חטיבה מצרית שלימה כותרה באזור פלוג'ה ("כיס פלוג'ה"). ב. נכבשו משלטי חוליקאת ע"י גדודים מחטיבת "גבעתי" ונפרצה דרך לנגב. ג. העיירה באר-שבע נכבשה. ד. כוחות מצריים גדולים נסוגו משטח ישראל.
- איך הוערכה פעילות הגדוד במבצע?
גידי: יגאל אלון אמר בסיכום המבצע – "הטריז היה הסדן עליו היכה המבצע". לי עצמי לא היה זמן לחשוב ולנתח כיצד תפקדנו, אבל עובדה היא שלא היה כל כשלון והתוכנית בוצעה על הצד הטוב ביותר.
כעבור זמן עלתה חטיבת יפתח צפונה. באותו זמן החלו להעניק דרגות בצבא, וגידי, כמג"ד, עוטר בדרגת רב-סרן. באחד הימים פגש אותו צבי צור, חברו, והופתע מכך שזו דרגתו. לאחר כמה ימים הבחין גידי בתכונה במחנה והתארגנות לחאפלה. מה זה? שאל, וענו לו: אלוף הפיקוד מגיע. למחרת אכן הגיע האלוף וענד לגידי דרגות סגן-אלוף.
- איך נתפסת תקופת מלחמת העצמאות בביוגרפיה שלך?
חשובה, אין ספק, אבל איני מגזים בחשיבותה. בביוגרפיה שלי אינה הכי חשובה.
- מבין אנשי בית-אלפא, היית המפקד הקרבי הבכיר במלחמת העצמאות ובעל הדרגה הגבוהה ביותר. מדוע לא המשכת לשרת בצבא?
באמת קבלתי באותם ימים מכתב מנתן פלד, מזכיר הקיבוץ הארצי, ובו נאמר כי "החלטנו שאתה תישאר מגויס", אבל האמת היא שלא אהבתי את השירות בצבא ולא העליתי בדמיוני קריירה צבאית. לעומת זאת, מיטב חבריי כבר היו בבית-אלפא והעדפתי להצטרף אליהם. אף פעם לא הצטערתי על בחירתי זו.
כתב: מיכאל