אפריל 2007

גאוה מקצועית

האם הייתה הבחירה בסובארו ובטויוטה נכונה? איך קורה שרכב (ה-26) עובר את ה-800 אלף ש"מ ונוסע "כמו חדש"? האם מעניק המוסך של בית-אלפא שירות ברמה גבוהה ואמינה? מדוע אינו הופך לעסק כלכלי? שיחה עם ארנון סלע ועומרי חנון, העובדים זה לצד זה כבר שלושים שנה! כל אחד מאיתנו, בבואו לקחת רכב שהזמין על מנת לנסוע למחוז חפצו, לוקח את המפתח המתאים, נכנס לרכב (אפילו בלי לעשות סיבוב להתרשמות כללית), מניע – ויוצא לדרך. הרמת מכסה מנוע? בדיקת שמן ומים? בדיקת גלגל רזרבי? ניקוי הרכב מלכלוך – הצחקתם והעצבתם את ארנון ועמרי. עובדה סטטיסטית היא, אני אומר להם, שב-99% הרכבים אכן מגיעים ללא בעיות, בלי שייתקעו בדרך – אין מחמאה גדולה מזו למוסך שלכם! השניים מחייכים, שמחים על המחמאה, אבל מתקשים להשלים עם הנוהג הזה: לדעתם, בכל זאת צריך לבצע בדיקה של המרכיבים הנ"ל, ועוד דבר הם ממליצים: כאשר הנהג מתחיל לנסוע לאחור, כדאי שיעצור לאחר שניים-שלושה מטרים ויביט לעבר המשטח שהיה מתחת לגחון המכונית, כדי לראות אם ישנה נזילת שמן, למשל. מוסך בית-אלפא חולש על כ-70 כלי רכב; עוד כ-50 טרקטורים, קטפות ומכונות חקלאיות; כ-30 טוסטוסים של הקיבוץ; קצת יותר מ-40 קלנועיות ועוד כלי רכב של לקוחות קבועים מחוץ לקיבוץ. מה שמעניין הוא שאין רואים תור של ממתינים בחוץ, העובדים אינם מתרוצצים, אין כעס ועצבנות, ותמיד תתקבל בסבר פנים, בשאלות ענייניות ובסופו של דבר תקבל שירות הולם ואדיב. איך להסביר זאת?
ארנון: לפני שנים עשינו בחירה נכונה, כאשר החלטנו כי הרכבים שלנו יהיו מסוג "סובארו" ו"טויוטה", הידועים כרכבים האמינים ביותר. כלי הרכב האלה מתוחזקים היטב ועל כן ממעטים להיתקע ולהגיע לכאן, אלא בטיפולים תקופתיים. לא יכלה להיות בחירה טובה מזו, אלא שכל הרכבים יהיו מסוג "טויוטה", שהוא אכן הרכב האולטימטיבי. - אני מסתכל לפעמים על הספידומטר: ה-26 עבר כבר 830 אלף ק"מ, רבים אחרים עברו 400 אלף ק"מ ויותר, וכולם נוסעים ללא בעיות.
- אני מסתכל לפעמים על הספידומטר: ה-26 עבר כבר 830 אלף ק"מ, רבים אחרים עברו 400 אלף ק"מ ויותר, וכולם נוסעים ללא בעיות.
ארנון: בזמנו רצינו להנהיג מדיניות של החלפת הרכבים כאשר הם עוברים 250 אלף ק"מ, אך דעתנו לא התקבלה, מסיבות כספיות.
עמרי: מסתבר, בניגוד למה שחושבים, שאחזקת רכב שכבר עשה קילומטראז' גבוה, אינה יקרה יותר! ההבדל הוא בנוחות: רכבים חדישים מצוידים במערכות מתקדמות (ABS) ובעוד כריות-אוויר, למשל. כלומר, אם יש הבדל הוא בעיקר בתחום הבטיחות, אבל יש לזכור כי בכל התאונות שאירעו בסובארו עד כה, הנהגים יצאו בשלום...
ארנון: במבחני בטיחות הנערכים באירופה, ה"פורסטר" וה-4B יוצאים טוב, וה"אימפרזה" כבר הוכיחה עצמה אצלנו לא פעם.
ארנון ועמרי החלו לעבוד במוסך כבר לפני 30 שנה, באמצע שנות ה-70, זמן מה לאחר השחרור מהצבא. ארנון מילא תקופה מסוימת תפקיד של אקונום, עמרי יצא לחפש עבודות נוספות, אך רוב הזמן הם עובדים יחד, בתיאום ובהרמוניה. אצל כל אחד החל הקשר עם המוסך עוד לפני השירות בצבא (ארנון: "אני התחנכתי אצל יוסי נהיר ז"ל ופסח, יבדל"א"). לפני 11 שנים החליף ארנון את עמרי בניהול. עמרי אחראי באופן ישיר על המיכון החקלאי ועל הקלנועיות, ועוזר לידו שחר, העובד במוסך כבר חמש שנים. בתחום הרכב עובד רמי (כבר 13 שנים!). רמי ושחר זוכים לתשבחות מפי ארנון, בכל הנוגע לרמתם המקצועית ולקשר שיש להם עם חברי הקיבוץ ורכזי הענפים. עובד נוסף בענף הוא צביקה הרפז, מנהל מחסן החלפים, המשרת גם את הענפים החקלאיים ואת המסגריה.
- האם אתם מצוידים היטב מבחינת מיכשור? מה הדרישה העיקרית שלכם מהנהלת המשק? 
בתחום הציוד והמיכשור אפשר לומר שלא חסר לנו כלום ובעבר קבלנו כל מה שביקשנו. הבעיה העיקרית המדאיגה אותנו הוא גג האזבסט של המוסך. כיום כבר ישנה מודעות גבוהה לסכנות הנשקפות משימוש באזבסט. זו, אגב, בעיה של מבנים רבים בקיבוץ, לרבות בתי המגורים. ההבדל הוא שבבתי מגורים ישנה תקרה המפרידה בין חלל המגורים לתקרת האזבסט, ואילו במוסך אין תקרה מפרידה. בקשנו הצעת מחיר והסתבר שהחלפה כזו צריכה לעלות כ-250 אלף ?...
אני מתעניין במצב הכספי של המוסך, וארנון מבהיר: ב-2005 היינו כמעט מאוזנים – מינוס של 30-40 אלף ? על מחזור של כמיליון וחצי ? - לגבי 2006 לא קבלנו עדיין סיכומים סופיים, אך אני סבור שיהיה דומה, ואולי אפילו טוב יותר. צריך לדעת שמחיר שעת העבודה שלנו – 80 ? לשעה – הוא ממש נמוך והוא כמעט שאינו קיים בשוק, שם אתה מוצא מחיר של 200 ? לשעה ואף יותר. כלומר, אנו יכולים להחליט על העלאה של 10-20 ? ונהיה מאוזנים ואולי אפילו בפלוס. אבל משמעות צעד כזה היא שחברים יצטרכו לשלם יותר על השימוש ברכב הקיבוץ וענפים חקלאיים ירוויחו פחות. מישהו יצטרך לעשות את החשבון במדויק ולהחליט אם כדאי לשנות, או להשאיר את המצב הקיים.
- האם שקלתם לפתוח את המוסך לעבודות חוץ?
עמרי: בחלקו כבר פתחנו ויש לנו לקוחות קבועים מחוץ לקיבוץ. במוסכים קיבוציים שהפכו לעסק לכל דבר, לקוחות חיצוניים זוכים לעדיפות, ורכב הקיבוץ יורד למקום השני. בהיקף כמו שקיים אצלנו, זו יכולה החלטה שגויה שיהיה לה מחיר גבוה, ועל כן אנו נמנעים מלהופכו לעסק. מוסכים הופרטו בקיבוצים רק מחוסר ברירה, היכן שבתוקף הנסיבות המוסך עמד להתחסל. בקיבוצים שבהם המוסך עובד בצורה סבירה – הוא כמעט מאוזן, נותן שירות ברמה טובה והלקוחות מרוצים – ממשיכים להפעילו בצורה הרגילה, כענף של הקיבוץ. 
- אתם אוהבים את העבודה ונהנים ממנה, או שזו שיגרה?
עמרי: כעיקרון, מי שאינו אוהב את עבודתו, לא יכול לעשות אותה היטב לאורך זמן. מכיוון שפה העבודה נעשית טוב, אפילו טוב מאוד, ניתן להבין שאנו אכן אוהבים אותה. אגב, "סוד הרגיעה" שציינת קודם נובע משינוי גישה שעשינו. פעם, כאשר בא מישהו עם כלי מקולקל או שבור, עובד המוסך כעס עליו, משום שראה בכך פגיעה "בכלי שלו". עכשיו אני אומר לעצמי: "זה כלי שלו, אני בסך הכל צריך לתקן את הכלי. מבחינתי זו פרנסה, אדרבא, תשברו כמה שיותר"... ארנון מסכים לקביעה לפיה לא ניתן להתמיד בעבודה ולשמור על איכות ורמה, אם אין אוהבים את העבודה ומתמסרים אליה בכל הלב.
- אתם משתתפים בהשתלמויות מקצועיות? איך אתם משפרים את הרמה ולומדים להכיר רכבים מתקדמים וכלים חקלאיים, למרות שאינכם עובדים בשדה?
ארנון: "סובארו" אינם מזמינים אותנו להשתלמויות שלהם, משום שאיננו מהווים "מוסך מורשה" ולכן אינם רוצים להשקיע בנו. אנחנו נעזרים בקשרים אישיים, "מתגנבים" בכל זאת לקורסים וקוראים ספרות מקצועית. עמרי: פעם עיקר הבעיות היו במנועים. היום מנועים הם בדרגת אמינות כזו שאין איתם בעיות. עיקר הבעיות הן בתחום החשמל, האלקטרוניקה והמחשבים. לניסיון המצטבר יש חשיבות עצומה. כאשר חקלאי מספר על תקלה, אתה צריך להתחבר מהר ולהיות מסוגלת לתת פיתרון. אני זוכר מקרה שבו הביאו כלי מקולקל ביום שישי אחר הצהרים. שברתי את הראש ולא הצלחתי לפתור את הבעיה. לקחתי אליי את ספר הרכב למשך השבת, למדתי את הנושא, וביום ראשון בבוקר פתרתי את העניין ברבע שעה.
- מה בכל זאת מדאיג אתכם?
ארנון: אין דור המשך! בני נוער כבר אינם לומדים במגמות טכנולוגיות ואינם מכשירים עצמם למקצוע הזה. בתחום תיקון הטרקטורים והמשאיות, כמעט כל העובדים הם רוסים וערבים. במוסכים בעיר אתה רואה עסקים משפחתיים, שבהם אבי המשפחה הוא המנהל, הסמכות המקצועית ובקרת האיכות, והצעירים עובדים, מתמחים ומתקדמים. לפעמים אני שואל את עצמי: האם בגללנו הצעירים אינם מגיעים?
- אתם חשים גאווה מקצועית?
ארנון: מצב שבו המכוניות לא נתקעות וכלים חקלאיים רצים בשדות – אין הרגשה טובה יותר לאנשי המוסך!
כתב מיכאל

פסח אז והיום

כמה מילים על התפתחות החג בתולדות בית-אלפא
תם ה"מילניום" ואנו כבר במאה ה-21. האם חלו שינויים במנהגי החג? כן ולא. סדר הפסח הציבורי קוצר מאוד, הטקסטים קוצצו. לציבור מוגשת תוכנית-חג עם פירוט מלא של סדר ההופעות וההקראות. קטעי המסורת בסיפור יציאת מצרים נשמרו ויש מקום למשה הקטן ולמשה שגדל והיה למנהיג העם. יוצאים מעבדות לחירות ואף מביאים פרשנות עדכנית בנושא זה. זמרינו – "האירוסים" – עומסים על גבם את השירה ומלווים את כל בערב יחד עם זמרים צעירים המצטרפים אליהם. ילדי בית-הספר צועדים עם שבלים בין שורות המסובים והציבור שר לכבודם ומוחא כפיים. אל "ריקוד האביב" מצטרפות בכל שנה בנות חמודות וגם הבנות הוותיקות שומרות "פאסון". הכול כמנהגו נוהג – ישנה מסורת חג, אך מה חדש? ובכן, כשרות נפלה עלינו. המטבח כשר, חדר האוכל כשר והפסח כשר. ובאשר לנו – האם הוכשר לבבנו לשינויים? ילדי בית-הספר במופע "חד גדיא", בסיום הסעודה והתוכנית. לסיום שרים ביחד את "ככלות ייני תרד עייני" ועוד. כבר ישנן משפחות העושות בביתן את הפסח ורבים נוסעים אל משפחותיהם ברחבי הארץ, כדי לחגוג את הפסח בצוותא משפחתית. ישנה פתיחות לכל צורת החג, בדרכים רבות ושונות. במקום אלה שנסעו, באים אחרים – מתארחים באירוח ועוד אורחים – והאולם מלא!

עדנה מן

"הבית של ענת"

ענת ושמוליק רגב פתחו לאחרונה בחפצי-בה "מועדונית" ו"נופשון" המיועדים לילדים אוטיסטים הלומדים בסביבה. הקלה עצומה להורים ופרוייקט חינוכי חשוב לבני הנוער בשני הקיבוצים. תרומה חברתית חשובה ופרנסה בצידה.
במסגרת ההתייעלות שבוצעה בענף החשמליה, פוטר שמוליק רגב מעבודתו. בתחילה ניסה למצוא עבודה במקצועו, אך מהר מאוד גילה שני דברים: בגילו, הלא צעיר, כבר קשה להתקבל לעבודה, והשוק מלא ורווי בחשמלאים. היום, כאשר שמוליק נזכר באותה סיטואציה, לא נעימה, אין להכחיש, הוא מחייך, משום שהיא עזרה לו לעשות שינוי כיוון במהלך חייו ולהתמקד בטיפול בבני אדם, תחום שלדעתו נועד לעסוק בו, ומה שקרה לאחרונה הוא בבחינת "הצתה מאוחרת", אך מבורכת. ענת משמשת כבר שנים רבות מחנכת בתחום החינוך המיוחדת, בבית-הספר לאוטיסטים "דרור", המתקיים ב"רימון". ענת מכירה את בעיותיהן ומצוקותיהן של המשפחות המגדלות ילדים אוטיסטים, הזקוקות מידי פעם לזמן חופשי שבו יוכלו להתמקד קצת גם בעצמן. העובדה שב"דרור" פועלים שני גנים וחמש כיתות, וב"גאון הירדן" לומדים עוד כ-30 נערים ונערות, מצביע על כך שבריכוז הילדים והנערים הזה יתעורר בוודאי צורך בהקמת "מועדונית". השילוב הזה – הרעיון של ענת לפתוח מסגרת חברתית שתקלוט ילדים אוטיסטים, והעובדה ששמוליק הגיע להחלטה לעסוק בטיפול באנשים – הוליד יוזמה המתקיימת כבר מספר שבועות, ונקראת – "הבית של ענת". חשבו, תכננו ועשו – בתחילה רצו להקים את המועדונית באתר "גלבוע", אך לאחר שהאתר עבר הסבה למרכז קליטה, חיפשו מקום מתאים בבית-אלפא. כאשר לא מצאו בבית-אלפא, פנו לאנשי חפצי-בה, נתקבלו באהדה רבה והוצע להם לשכור חלק ממבנה, המשמש מועדון לבני הנעורים. המועדונית פועלת יום אחד בשבוע, ביום חמישי, כאשר בתום יום הלימודים שישה נערים ונערות מגיעים לבית בחפצי-בה, מבלים ולנים בו בלילה, ולמחרת נוסעים לבית-הספר. בסוף כל חודש מתקיים "נופשון", שהוא סופשבוע ארוך, מיום חמישי אחר הצהרים עד למוצאי שבת.
באורווה של חפצי-בה – מקום חביב עליהם - ובגן השעשועים. בשעה שש מתקיים חוג לבישול, במסגרתו אנו מכינים ביחד את ארוחת הערב, וכאשר מגיע זמן הארוחה הם משתתפים בעריכת השולחנות, ובתום הארוחה – גם בחיסול. בעניין זה איננו מוותרים להם. בערב מגיעים לכאן נערים ונערות משני הקיבוצים (מבית-אלפא מציינת ענת במיוחד את: עינת כנפי, אליה בר, עידו גורשברג וליאור גדיש) ומתקיים דיסקו, עליז ושמח.
- איך באמת רתמתם את בני הנוער משני הקיבוצים?
ענת: עוד בשלב הרעיון היה לנו ברור שנשאף לשלב את בני הנוער בפרוייקט. יותר מכך, למעשה היה לנו ברור כי בלעדיהם לא נוכל להפעיל את המועדונית, משום שלעשות זאת בכוחות עצמנו בלבד הינו דבר כמעט בלתי אפשרי. באתי אליהם לשיחות, הסברתי מה עומד לקרות, בקשתי את עזרתם והלהבתי אותם להשתתף – וזה עבד! השתתפות בני הנוער מבוססת על התנדבות, ללא תמורה, ובלי שהשעות יירשמו לטובת פולין או רישיון. נוצרה מערכת יחסים מדהימה, אין תחליף לקשרים האלה ולאופן שבו הם משחקים עימם ומתייחסים אליהם. לאחר הדיסקו מגיעה שעת השינה. אנו פורסים מזרונים על הרצפה וישנים, כמובן, יחד איתם.
- ואיך מתנהלת הנופשונית?
שמוליק: זהו, למעשה, סופשבוע ארוך, המתקיים אחת לחודש. במהלכו עלינו לספק מספר ארוחות ואת נושא הפעלת המטבח לקחתי על עצמי – אני מפעיל את המטבח ודואג לתחום המזון. כמובן שמשך זמן כה ארוך דורש מגוון פעילויות רב. ידוע כי אצל אוטיסטים אין "רגעים מתים", וצריך ליזום כל הזמן עוד ועוד פעילויות. בשבת מצטרפת אלינו בדרך כלל עדי שובל. כך למשל אנו נוהגים לבקר בקבלת השבת של היפנים. אנו מתקבלים שם מאוד יפה ונוצרו בין שתי הקבוצות יחסים מצויינים. בשבת אחר הצהרים באים ההורים לקחתם. הם אסירי תודה, עבורם זו הקלה מאוד משמעותית והם יודעים להעריך כל רגע שילדם נמצא איתנו. אנחנו ממש "גמורים" בקטע הזה. - אם כך, מדוע רק שישה משתתפים? הרשויות ביישובים מהם באים הנערים חייבות להשתתף בעלות, באמצעות מחלקות הרווחה, וכאשר מדובר באוטיסטים זהו סכום לא קטן. לא כולן מוכנות לכך. אני מניח שככל שיותר רשויות תהיינה מוכנות להשתתף, מספר הילדים יגדל.

 * * * * *

ענת ושמוליק אינם מסתפקים במה שכבר הקימו ויש להם עוד תוכניות, חלקן בינתיים בחזקת חלום ומשאלת-לב, אך הם מאמינים שבעזרת המרץ והנחישות שלהם – יגשימו גם אותם, כפי שהגיעו עד כה לבצע כל דבר שרצו בו. בפסח הקרוב הם מתכננים להפעיל קייטנה של ארבעה ימים. כבר יצאו מכתבים ומיילים למשפחות ומחכים לתשובות. אם תיווצר קבוצה במספר מתאים, מבהירה ענת, נפתח קייטנה. לשם כך נגייס עוד כוח אדם, משום שעבודה עם נערים אוטיסטים דורשת – על פי תקן אלו"ט - תקן של מבוגר על כל שלושה בני נוער. החלום הגדול יותר הוא להקים ולהפעיל "הוסטל" – דיור מוגן – שיוקם ככל הנראה במסילות, שכבר הביעו רצון ונכונות להקימו אצלם.
- ההורים של בני הנוער שבילדיהם אתם מטפלים מחכים לימים ה"חופשיים", ואילו אתם, שיש לכם בעיה לא קלה, מעמיסים על עצמכם גם את הבעיות שלהם...
שמוליק: עירית שותפה איתנו במועדונית ונהנית להשתלב בפעילות. נכון שאינה נערה רגילה, אך היא עצמאית מאוד ומאפשרת לנו את הזמן שלנו. לא רק שאינה מקנאה בתשומת הלב שאנו מעניקים למשתתפים במועדונית, היא גאה בפעילות שלנו ואפילו מעודדת אותנו לכך.
ענת: המחשבה על עתידה של עירית הביאה אותנו ליזום הקמת דיור מוגן עבורה ועבור צעירים וצעירות במצבה. אנו נמצאים במו"מ מתקדם עם חפצי-בה, על מנת לשכור את בתי המגורים באזור שער הקיבוץ (שלהם) כדי להופכו אזור מגורים וחיים עבורם. התוכנית שלנו עברה את כל האישורים בחפצי-בה, וכבר ישנה התעניינות מאזורים סמוכים, המתלבטים באותה בעיה.
הוא שאמרנו – תוכניות רבות וחשובות. לשם כך מתכוונת ענת לצמצם עבודתה ב"דרור" ולהפסיק לשמש מחנכת, כדי לפנות זמן לפיתוח כל הפרוייקטים, שסביר כי עם הפעלתם יהיה להם ביקוש רב. על שמוליק כבר אמרנו שפיטוריו מהחשמליה הם בבחינת "מעז יצא מתוק" והוא מעיד כי למעשה "גילה את עצמו" ומדי פעם הוא מצטער על כך שהדבר לא התרחש מוקדם יותר. העבודה עם אנשים בכלל, ועם בני נוער בפרט, וכן הרצון לעזור לבני אדם, הם העיסוקים המתאימים לו והוא שמח על כך שמעתה יוכל להתמקד בהם ביתר אינטנסיביות.
- ענת, מה מנחה אותך בהפעלת המסגרות עליהם את מדברת?
ענת: אני מכירה את כל הבנים והבנות המגיעים לכאן עוד כאשר היו קטנים, בעת שהגיעו לראשונה ל"דרור". כמעט כולם התחנכו אצלי ולא פעם שאלתי עצמי, כפי שעושה כל מחנך - לאיזה כיוון יתפתחו? לאן יתקדמו? אני מאוד נהנית לראות אותם כעת, בשלב בהחלט מתקדם של התפתחותם, ובעיקר אני מרוצה ממערכת היחסים ההדדית שנוצרה ומתפתחת בינם לבין בני הנוער בקיבוצים. ברור לנו כי בתוכנית הפעילות, כמו גם בתנאים שנעניק להם, נשאף לרמה גבוהה ואיכותית. לא החישוב הכספי מנחה אותנו, למרות שברור כי ככל שנעלה את הרמה הכנסתנו תיקטן. חשוב לנו שירגישו טוב, שיאכלו טוב ויהיו כאן באווירה בריאה. אני אומרת לעצמי: באלה לא נחסוך, אנחנו רוצים להעניק להם לפחות את מה שהיינו רוצים שיעניקו לביתנו עירית לו הייתה נמצאת במסגרת כזאת.
כתב מיכאל