מפח נפש

שלוש שנים וחצי ריכזה נטע בן-רעי את ועדת הצעירים ולאחרונה החליטה לפרוש, בתחושת כישלון, משום שאינה רואה כל דרך לשנות את המצב. שיחה על העדר מקומות עבודה, על עלות חיים מרתיעה ועל אפס נכונות ליוזמות חברתיות. ואולי צעירים הם בני ה-40 (פלוס מינוס) המחליטים לקשור עצמם לקיבוץ?
מידי פעם אני מראיין חברים שסיימו תפקידם. חלקם עושים זאת בשמחה והקלה, אחרים עושים זאת בצער, משום שחשבו שיכלו עוד לתרום לו המשיכו. רבים מצביעים על לא מעט הישגים במהלך הקדנציה. איני זוכר מתי פגשתי ממלא תפקיד המסיים פעילותו בתחושה כה קשה של תסכול ומפח נפש, כפי שביטאה נטע עם סיום תפקידה. לפני שלוש וחצי שנים "התלבשה" ועדת המינויים על נטע בן-רעי והבהירה לה כי לא תצא בלא כלום ועדיף שתיבחר בעצמה באיזה תחום תעדיף לפעול. בחרתי בתחום הצעירים, נזכרת נטע בחיוך מריר, משום שהרגשתי קירבה מסוימת אליהם. כמזכירת המוסד החינוכי הכרתי את כולם, היה לי קשר טוב עם הבוגרים ואמרתי לעצמי שמדובר באותם צעירים, אם כי בשלב מתקדם יותר של חייהם וחשבתי שאוכל להתחבר אליהם. גם ליאור בני עדיין היה כאן, מה שעודד אותי לתרום לנושא. ומעל לכל, תחום הצעירים נתפס אצלי כמה שקרוי "בנפשנו" וייחסתי לו חשיבות רבה. אני זוכרת שקבלתי לידיי את רשימת הצעירים, שכללה כמאה בנים ובנות בגילאים 18 עד 30, חשבתי שזו חבורה רצינית, והיו לי כל הכוונות לטפל בהם במסירות רבה. הוועדה שפעלה לצידי כללה כמה חברים: • לאה טוכמן, אחראית על נושא הדיור. • אבי שובל, שלקח על עצמו את אחזקת דירות הצעירים, מה שיכול עשה בעצמו והפעיל את בעלי המלאכה. • משה אלקוני, יד ימיני, שבלט בכל מקום בו היה צריך לייצג את הנושא במוסדות הקיבוץ, היטיב לנסח הצעות ותקנונים, והפעיל מחשבה ושיקול דעת באופן יעיל. • סימה בר – קשר עם חיילים. • היו גם לימור צפוני ושירלי סלע, הקרובות בגילן לצעירים, גם הן תרמו רבות היכן שנדרש. בסך הכול ועדה שהיה לה רצון טוב ונכונות רבה לפעול למען הצעירים, והיום אני מסכמת את הפעילות הזו ככישלון, לנוכח מיעוט הצעירים הנשארים בקיבוץ ובשל האווירה הלא טובה השוררת ביניהם והביקורת שהם משמיעים כלפי הקיבוץ ומוסדותיו.
- איך את באמת מסבירה את הפער הזה, בין הנכונות הרבה לבין התוצאות הלא מחמיאות?
נטע: ישנן סיבות נקודתיות, שמיד אפרט חלק מהן, אבל הכישלון הגדול נובע מכך שמזה שנים רבות שוררת אווירה קשה מצד רוב הצעירים כלפי הקיבוץ, עד-כדי-כך שאינם רואים בו בית. הדברים ששמעתי מצידם הם לעיתים כה קשים עד שהורידו את המוטיבציה שלי לאפס והעמידו סימני שאלה אם יש טעם בכלל לפתח תקוות באשר לעתיד. אני רואה את הבעיה מס' 1 בכך שהקיבוץ אינו יכול להציע מקומות עבודה לבניו. פעם אמרנו: אינו יכול להציע מקומות אטרקטיביים, היום הוא אינו יכול להציע כמעט כלום. המסר הזה עובר בין הצעירים וכבר לקראת השחרור מהצבא הם מתחילים לחפש את האופציות שמחוץ לקיבוץ. ישנה בעיה הנובעת מהאופן בו מספר ממלאי תפקידים ואחראים על תחומים מתייחסים אל הצעירים ומהאופן שהם נענים לפניותיהם. אנחנו כאילו התרגלנו, אבל להם זו לפעמים היכרות ראשונה עם הקיבוץ וקשה להם לעכל זאת. צריך לגלות רגישות והתחשבות. נכון, אפשר לומר שהם מפונקים, שהציפיות שלהם מוגזמות. וכן, הם רוצים שהכול יוגש להם באופן מסודר ומתחשב, בלי שיצטרכו להילחם על כל דבר. אז מה? הרי לכל אחד מאיתנו היו, יש ויהיו בנים חיילים! עם זאת, אני שמחה לציין כי ישנם צעירים היודעים להעריך את מה שהקיבוץ נותן. חלקם בעלי אופי מתון יותר, אלה המסרים שקלטו מהוריהם, ואינם ממהרים לקטר ולקטול. ישנם גם סטודנטים, שכאשר הם יוצאים החוצה ורואים מקרוב את קשיי הקיום עימם מתמודדים סטודנטים שאינם קיבוצניקים, הם לומדים להעריך את מה שהקיבוץ מעמיד לטובת בניו – ולשמחתי גם אומרים זאת.
- נראה לי שאת מכה על חטא שלא את אשמה בו. אם תשאלי חברים וחברות שריכזו את נושא הצעירים ב-20-30 שנים האחרונות, תגלי שלא מדובר במחדל של הוועדה הנוכחית ושאת ב"חברה טובה" של מתוסכלים...
זה, כנראה, נכון, אבל לא מרגיע... איני מצליחה להבין מדוע כל השנים לא נוצרה אצלנו חברה צעירה עם הווי חיים של צעירים. אנו ניסינו לעודד ולדחוף, אבל כל יוזמותינו נדחו באי רצון לשיתוף פעולה. זה דבר שצריך לצמוח מתוכם ועל פי רצונם של הצעירים, ואנו צריכים לתת את התמיכה הארגונית והכספית, אבל זה לא קורה. לא פעם חשבתי שאם כל הצעירים היו מרוצים מאורח החיים ומהאווירה שנוצרו, הייתי מוכנה איכשהו להשלים עם כך, אבל ראיתי שחלק מהם חיים די מבודדים. באמת שאין לי הסבר להתנהלות הזו. אבל אני אומרת לעצמי שישנם צעירים השמחים לקיים איתנו קשר, מודים על העזרה והתרשמתי שאנו חשובים להם. אז זה לא ככה שהכול שחור, אבל הדבר אינו משפר את ההרגשה.
- ישנה טענה לגבי המחיר הגבוה הנדרש מצעירים תמורת החיים כאן, דבר הגורם להם "להצביע ברגליים". אם הדבר נכון, אולי הייתם צריכים לנהל מאבק ציבורי תחת הסיסמה: לא מהצעירים נרוויח! אולי לא התאמצתם מספיק?
דווקא נאבקנו בנושא זה והשגנו הנחה בדיור של 25% לגבי משוחררי צבא עד גיל 32, והנחה של 75% לסטודנטים, וזאת לאחר שרוב הסטודנטים הודיעו על עזיבה. מיהרנו לכנס את פורום הקהילה ואת צוות שינוי כדי לקבל החלטה שעזרה להשאיר חלק מהם. ישנה גם שאלה למי אתה משווה, שהרי סטודנט בת"א ישלם פי שניים לפחות.
- אני משווה למה שמציע קיבוץ תל-יוסף, שיצר תנאים מושכים לצעירים, והם בוודאי אינם מחלקים מתנות.
הייתה להיטות להשכיר דירות בקיבוץ והדבר יצר אבסורדים. כך, למשל, עלות השכירות בדירות מסוג "השלמה ישן" יקרות מדיי לצעירינו. לא הצליחו להשכיר אותן וכמה מהן עומדות ריקות. הצעירים בוחרים בגלל עלות נמוכה יותר להתגורר בדירות הקטנות, ישנות ורעועות במרכז הקיבוץ. אבל כדי להכשירן למגורי צעירים, אנו משקיעים לא מעט בהבאתן לסטנדרט מגורים. נשמע לך הגיוני? העלינו את הבעיה במזכירות ולא הצלחנו לשנות את המדיניות. העניין הוא שעייפתי מהמלחמות האלה. זו, אגב, אחת הסיבות לכך שהחלטתי לפרוש: אני מרגישה שאין בכוחי להילחם באופן יעיל ואני אולי בכלל מביאה נזק לנושא עליו אני אחראית, מה עוד שהגיל אינו לטובתי, בהשוואה אליהם.
- הבסיס לחיי הצעירים היה "השביל הירוק", שבמבט לאחור אפשר לומר כי הייתה תוכנית טובה מאוד, ועשרות צעירים נשארו בקיבוץ ומימנו באמצעותה את לימודיהם. בהעדר מקומות עבודה וכאשר השביל הירוק מבוטל – על איזה בסיס יובטחו לימודי הדורות הבאים?
הם יקבלו לימודים "בגין הורים". אלה שהיו במסגרת השביל הירוק, יקבלו את מה שהקיבוץ התחייב להם. אלה המשתחררים כעת מהצבא, יקבלו בגין הוריהם סכום של כ-33 אלף ?, המאפשר לשלם שכר לימוד במשך שלוש שנים. לגבי ילדים ובני נוער, על פי ההחלטה שהתקבלה, מעתה יוכנס סכום קבוע ל"בסיס החישוב" של תקציב ההורים. לדעתי, הם יצטרכו להפנות חלק מהסכום לקרן פרטית שלהם, כדי להבטיח שיצטבר סכום שיאפשר לילדיהם לימודים בעתיד, וימנע מצב שהכסף יוצא בשוטף. אבל כל משפחה תנהג כפי שהיא מבינה.
- האם יצא לך לשמוע מה קורה בקיבוצים אחרים?
בזמנו שמענו בהתפעלות רבה על האופן בו מטפל קיבוץ עין-השופט בבניו, והזמנו לכאן את אבנר הכהן, כדי לשמוע כיצד הם עושים זאת. התרשמנו שמדובר בתוכנית מעניינת ומיוחדת, אך הבסיס הוא המפעלים והענפים: שם מגדלים את הבנים בתוך המפעלים, מתוכם הם יוצאים ללמוד, לשם הם חוזרים ובהם מפתחים את הקריירה והקידום האישי. איך ניישם זאת אצלנו, כשהמפעלים אינם יכולים להוות "בסיס גידול וטיפוח"? אגב, שני בחורים – אריק הולדהיים, נציג ציבור במש"א, וחן עופר, מתוך אכפתיות אישית – לקחו על עצמם את נושא איתור מקומות עבודה בקיבוץ ושיבוץ צעירים בהם. אני ממש מאחלת להם הצלחה, אלא שבינתיים יש להם מעט מאוד עבודה...
- את יודעת, מצד אחד תפקיד כה חשוב, אך במכרז שהוצא נכתב בהגדרת המשרה: "הרוב בהתנדבות" – איך זה בדיוק ימשוך?
גם לגביי הייתה התלבטות בעניין זה. שאלו אותי בכמה אני מעריכה את היקף המשרה, אבל אמרתי לעצמי ולאנשי מש"א כי לנוכח ההישגים הדלים יש לי קושי "לנפח" משרה. כאשר הופעתי בפני פורום מש"א להסביר את פרישתי, עשיתי לעצמי חשבון נפש והבנתי שלמעשה "טחנו מים" במשך יותר משלוש שנים. המצב, לא רק שלא הוטב, אלא הפך לקשה יותר. במש"א מאוד התרשמו מדבריי וטענו כי אי אפשר סתם כך לקבל הודעתי ולעבור לסדר היום, משום שהדבר "בנפשנו". גם בדיון במזכירות הודגשה חשיבות הנושא והתפקיד. כולם נרגשים, אבל למיטב ידיעתי עד כה אף אחד לא הציע עצמו למכרז.
בשלב מסוים משמיעה נטע תמיהה, שדי ברור מדוע היא מופנית אליי: "כאשר דיברנו בזמנו עם מוליכי ומבצעי השינוי, הם אמרו שהשינוי יעשה כל כך טוב לקיבוץ שהשורות יתמלאו. מדוע זה לא קורה?". "בטח מתמלא", אני משיב לנטע, "הנה בתך זוהר שוקלת לחזור וכבר כולכם עוסקים בהכנת דיור עבורה. לא חשבנו שהשינוי יהווה מרכיב חשוב בשיקוליהם של משוחררי צבא, אבל כן ישפיעו על בני שלושים פלוס ועל בני הארבעים, המחפשים היכן להקים ביתם. ברגע שהבהרנו להם שאנו מוכנים לקלוט אותם לא כחברים ולאפשר להם לבנות בית שלהם ובבעלותם, המחסום הוסר". נטע: לפעמים אני שואלת עצמי אם צריך בכלל ועדת צעירים. אולי מספיק אדם, שיטפל בבעיות הטכניות של החיילים ומשוחררי הצבא, אך ללא תקוות וציפיות. הוא יבהיר להם מה הזכויות והחובות, ויחסוך להם את המגע עם בעלי תפקידים. או לחילופין, צעירים הקרובים בגיל ויש להם דיבור עם הצעירים יותר, יעשו זאת. אני מצטערת, זה באמת לא ראיון שכיף לתת לעיתון, אבל זו המציאות וזו התמונה ואיני רואה כל דרך לייפות אותה.

כתב: מיכאל פאר

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן