פשקה רוזנבאום
3.11.1911 – 16.2.2007

אימא נולדה בחודש נובמבר שנת 1911, בעיר גרודנו, שהייתה אז בשטח פולין. הוריה גידלו עשרה ילדים, בבית חילוני, חם ואוהב. אימא החליטה להצטרף לתנועת השומר-הצעיר, דבר שלא התקבל בשמחה בבית ההורים. בראשית שנות השלושים החליטו ההורים לעבור לארגנטינה ואז עלתה אימא לבדה לארץ-ישראל, במסגרת התנועה. בארץ עברה כמה הכשרות והגיעה לרמת-יוחנן, שם פגשה את בנימין, אבא שלי, וכאשר חברי גרעין "פלנטי" עברו לבית-אלפא, הצטרפו גם הם. כאן בבית-אלפא הם חיו בתנאים קשים, שהיו נחלת כולם. אבל אבא היה חולה מאוד, תקופות ארוכות היה מאושפז, ונמצא בבית מעט מאוד. במאי 1946 נפטר אבא, ואימא נשארה לבד איתי, ואני ילד בן ארבע וחצי. אימא עבדה קשה ולא ויתרה על שום חובה. במלחמת השחרור הגיעה לכאן קבוצת ילדים משער-הגולן, אימא קיבלה את האחריות עליהם והייתה מאוד מסורה ודואגת, כאשר המשפחה נמצאה בעדיפות שנייה. אימא עבדה שנים רבות במוסד החינוכי כמטפלת ומחנכת, וכאשר התעורר צורך, הלכה לשם גם בערבים ובלילות. אחר-כך עבדה במחסן הבגדים ודאגה להלבשת בני הנעורים. בהמשך עברה למחסן החברים, שם עבדה תקופה ארוכה במסירות רבה, כמו שעשתה כל דבר בחייה. לאורך כל השנים הקפידה על מוסר עבודה גבוה, לא התלוננה והשתדלה לראות את הטוב שבחיי הקיבוץ, למרות קשיים אישיים. ברבות השנים, כאשר ילדינו נולדו, ואחר-כך גם נכדינו, אימא נעשתה לסבתא חמה ועוטפת, אוהבת ודואגת, והייתה מאושרת.
מיכה.
פשקה – סבתא'לה יקרה שלנו, הגיע הזמן להיפרד. כולנו כאן איתך, ליד בנימין שלך ושלנו, אותו לא זכינו להכיר. רק שמענו עליו סיפורים והתוודענו לציורים המיוחדים שהשאיר אחריו. חייך היו ארוכים וזכינו לסבתא נהדרת ואישה מקסימה. לאורך השנים למדנו להוקיר, להעריך ולאהוב אותך יותר ויותר. חייך היו מלאים בעשייה ועיסוקייך רבים ומגוונים. כך גינתך המושקעת ומטופחת להפליא, בה השקעת שעות רבות, כל פרח שפרח וכל שתיל שנקלט גרמו לך אושר וסיפוק. דברי המאפה שיצאו מהתנור היו מיוחדים במינם. בביתך הצנוע והיפה היית מכינה לנו ארוחות ומאכלים, שזכרת מבית ההורים שכה אהבת והערכת, והרבית לספר לנו עליהם. סיפרת רבות על אחייך ואחיותייך, שהיית בקשר אמיץ איתם ועם בני משפחתם, למרות המרחק הרב. כאשר בניהם עלו לארץ, דאגת להם, נקשרת אליהם, והם השיבו לך אהבה וחום. בידייך רקמת וארגת שטיחים בגדלים שונים, בצבעים חמים ובטוב טעם, והם הביאו לבית שלנו אושר רב. יכולת מופלאה הייתה לך ליצור קשר עם נכדייך, שכה אהבו לבוא אלייך, לישון אצלך, לשחק עם "לאקי" הכלב שגידלת, ובכלל להיות איתך. הקשר איתם נשמר עד יומך האחרון, כאשר הנינים הצטרפו למשפחתנו המתרחבת. המעבר לבית הסיעודי היה קשה וכואב, משום שדרש להיפרד מכל אשר אהבת, בו השקעת את מיטב זמנך. ניסינו לעזור - הבאנו תמונות, עציצים וכמה רהיטים. השתדלנו בכל ליבנו שתרגישי טוב, וכך עשה גם צוות הבית. לא התלוננת וקיבלת את השינוי בהבנה. המשכת לצאת בכל יום לעבודה ב"גיל-עד", התמדת בכך ואהבת לבוא לשם. גילית עניין רב בכל הקורה סביבך והיו לך דעות והשקפות על מה שמתרחש בעולם ובארץ, וגם בקיבוצנו, אותו אהבת ונעצבת על השינויים שהתחוללו בו ולא היו לרוחך. בכל יום היית שואלת ומתעניינת בכל נכד ונכדה, בכל נין ונינה והיית שותפה מלאה לחיינו המשפחתיים. אושר רב גרמו לך נוגה ושלומי, שחזרו לארץ עם מעיין הקטנה. איילון דיבר איתך בטלפון מהודו ושמחת לשמוע שהוא מתחיל בהגשמת חלומותיו. נדב ואביטל הירבו לבקר אצלך עם משפחותיהם. הנינים מאוד אהבו לבקר אצלך ותמיד ידעו שמחכה להם כיבוד מתוק שאהבו. גם מתוך שיגרת חייך ידעת למצוא את הדברים הפיקנטיים של חיי היומיום. אהבת את שיעורי המוזיקה של דוד, לשעורי ההתעמלות של ניצה באת בשמחה ולמשחקייה, שהתקיימה פעם בשבוע, חיכית בקוצר רוח. שעות רבות עברו עלייך בקריאת ספרים אותם קיבלת מספריית העיוורים, וזאת משום שראייתך הייתה לקויה ונהנית מהקריאה הנאה מרובה. ידעת להעריך את הטיפול המסור והיחס לו זכית בבית הסיעודי, שהיה לביתך קרוב לארבע שנים. בהזדמנו זו ברצוננו להודות מכל ליבנו לצוות הנהדר שטיפל ודאג לך באהבה אין קץ. הרגשנו וידענו שעושים למענך הכול, במיוחד בחודש האחרון לחייך, כאשר חלית בשפעת, ממנה לא החלמת. סבתא'לה אהובה שלנו, נוחי בשלווה וזיכרך ילווה אותנו תמיד תמיד.
נעמה
סבתא יקרה, סוף סוף את נחה במקום אליו השתוקקת כבר להגיע בתקופה האחרונה. בביקורי הלפני אחרון אצלך דיברת אליי בפעם האחרונה – "לכל דבר יש סוף", אמרת. זמן קצר לאחר מכן שקעת לתוך עולם אחר, אליו אין לנו גישה, מבלי שיכולנו לדעת האם את מודעת לסובב אותך ולמצבך. אני מקווה שהתשובה היא "לא", משום שקשה לי לחשוב עליך סבתא, שכל חייך עברו עלייך בעצמאות מוחלטת, בעשייה ובחיוניות, שוכבת כך במיטה, תלויה בחסדי אחרים. המשפחה, סבתא, הייתה הדבר החשוב ביותר בשבילך ומילאה את כל עולמך. זכרונותיי הראשונים קשורים בך ובביתך, שהיה גם ביתי. חייך, כפי שהיכרתי, התנהלו בשני מישורים – האחד של "כאן ועכשיו", אליו התחברנו כולנו, והמישור השני, המקביל למישור הראשון - כך שאינם נפגשים - מעין עולם פרטי משלך המתייחס לעבר, שאותו לא הכרתי, עולם של עשרה אחים ואחיות עליהם שמעתי רק מסיפורים, של סבא בנימין, אותו לא פגשתי. אני יודע שלעולם ארגיש תחושה של חסך, של פספוס, עקב חוסר יכולתי לגשר על פני הדברים ולטעום מעט מאותו עולם פרטי שלך. החוליה המקשרת בין אותם עולמות הייתה משפחתך שמעבר לים, איתה הקפדת לשמור על קשר הדוק ורצוף, למרות המרחק הרב. קשרייך עם משפחתך ובעיקר עם מיצי אחותך הצעירה, מתארים בנאמנות את התפתחותה של התקשורת בעולמנו – החל במכתבים ארוכים המלווים בציפייה דרוכה לתשובה, המשך בפקסים, אותם היינו שולחים דרך מכשיר הפקס שבמזכירות, ועד לטלפון השבועי של יום שבת. בשנים האחרונות, סבתא, נוצר מעין "ניגוד עניינים קטן" בין הדברים שהיו חשובים לך כל-כך: מצד אחד המשפחה התרחבה, חתונות ונינים שהוסיפו ומילאו את עולמך, היוו חלק בלתי נפרד מחייך והיו מקור שמחה וגאווה, ומצד שני המגבלות הפיסיות שהלכו והתרבו והיקשו עלייך בקיום אורח החיים האצילי בו דבקת כל-כך – עבודה, קריאה, בישול, יצירה. אולי היום, כאן, במעמד זה, ליד הקבר של סבא בנימין, בנוכחות המשפחה מכל קצוות הארץ, נסגרים להם מעגלים, נתפרים הקצוות לידי תמונה אחת שלימה, של משפחה מפוארת שאני גאה להיות חלק ממנה. תמונות מהעבר - את מנשקת את ירכי; ארוחת ארבע בביתך ביום שבת; עבודה קשה בגינה; מחנה קלנועית ברוורס, עם מרווח מינימלי מימין ומשמאל; שורת ספרים בהוצאת עם עובד וספרים עבי כרס למתקשים בראייה – כל אלה ילוו אותי כל חיי. את בלבי תמיד. לסיום אני רוצה להודות לכל אותם אנשים - חברים, הצוות הרפואי ועובדי הבית הסיעודי - שהיו איתך בשנים האחרונות, שסבבוך בימייך האחרונים וסייעו לך לסיים את חייך בצורה כה מכובדת.
נדב רון
סבתא'לה שלנו, קצת קשה לספר עלייך בלשון עבר, שהרי בסך הכול עד לא מזמן באנו לבקר אותך. התעניינת אצל כול אחד לשלומו, ולא שכחת אף אחד. את זאת עשית מכל הלב, עם המון אהבה. פתאום עכשיו, כאשר את לא איתנו, הזכרונות צפים ועולים: הייתי באה אלייך אחר הצהרים, ישר מבית הילדים, וקיבלת אותי בזרועות פתוחות ואוהבות. כשהיינו באים אלייך לארוחות ערב בשבתות, נהגת להכין לנו מאכלים ומטעמים אותם לא נשכח לעולם. והרוגעלך, אותם הכנת לכולנו, שכל הטועם מהם לא הפסיק להתלהב. עוד ועוד זכרונות עולים והדף קטן מלהכיל. סבתא – עכשיו הגיע הזמן להיפרד וזה קצת קשה. רצינו לומר לך תודה על כל מה שנתת לנו – אהבה, חום ואכפתיות. לומר לך שלום אחרון ושאנו אוהבים אותך מאוד. תמיד תישארי בליבנו יהי זיכרך ברוך לעד!
אביטל.

פשקולה, יקירתי, אהובתי, הרצתי הרבה פעמים את התסריט הזה בראש: מה יקרה כשכבר לא תהיי? אז החלטתי לומר לך בפעם האחרונה את מה שלמזלי הספקתי לומר לך בעודך בחיים: את מתנה ענקית לחיים שלי, זכיתי להכיר אותך כל ימי חיי ולגלות אותך מחדש לפני מספר שנים, שהתחלנו לקרוא את הספר על המשפחה. אלו היו השעות שלי ושלך – "אחד על אחד", רק את ואני והיסטוריה של למעלה מ- 100 שנים. בזכותך למדתי להכיר איזו משפחה מדהימה הייתה לי ונחשפתי לצדדים באישיות שלך, שלולא הספר לא הייתי זוכה להכיר. לא היית קלה, לקח לי שנתיים עד שהעלית חיוך כשאמרתי לך שאני אוהבת אותך, כי את לא אוהבת להביע רגשות, שלוש שנים עד שתלית את התמונה של נתי ושלי בחדר שלך, יחד עם "נכדייך החוקיים", ורק בשנה האחרונה קראת לי "סבתא שלך". פשקוש, הרווח כולו שלי, היה לי לעונג, ריגשת אותי, שימחת אותי כמו שלא תדעי לעולם. תמיד החברים שלי היו צוחקים עליי בכל פעם שפגשתי אותם בשבת אחה"צ, עם חיוך ענק על הפנים, "עוד פעם פגשת את פשקה?", הם היו שואלים. פשקולית, אני אתגעגע אלייך ואני שמחה שאת מתחילה מסע חדש של חיים חדשים. מילה אחת לצוות המסור והמדהים שטיפל בפשקוש; אוולין, מאיה ויתר החברים שאת שמם אני לא יודעת - תודה על כל התמיכה והעזרה, במיוחד בשבועיים האחרונים כשהתקשרתי ללא הרף ואתן עדכנתם אותי מה קורה. פשקוש שלי, אוהבת אותך עד אין קץ.
אריאלה

פשקה כמה הרבה מקופל בשם הזה! נפגשנו לראשונה לפני כ-60 שנה, כשהגעתי לבדי לבית-אלפא והקיבוץ נרתם לקלוט אותנו במשפחות. מאז צברנו הרבה שעות והרבה זכרונות של יחד. היית אישה צעירה מטופלת בילד קטן, ובכל זאת פתחת לי את דלתך, ויותר מזה – את ליבך. לא קל היה לך, אבל מה שהדריך אותך תמיד זו הנתינה בלי התחשבנות. היית דמות חלוצית במובן היפה והנקי של המילה. חיית בצניעות והיית מוכנה להירתם לכל משימה שנדרשה. כאשר חיפשו אדם מבוגר שיגור עם ילדי המוסד וייתן להם את הבטחון והכתובת, את העתקת לשם את מגורייך. ואכן, היית כתובת נכונה, אוזן קשבת לכל הילדים שבאו אלייך ותמיד הייתה לך מילה טובה ועצה נכונה. עם השנים המשפחה שלי גדלה והתרחבה וכולם כולם, גם ילדיי וגם נכדיי, ראו בך סבתא אוהבת ושמחו לבוא אלייך. עם הזמן גם לך נוספו נכדים וגם נינים והיית לכולם אבן שואבת ולב אוהב. עם התבגרותך עבדת בקיבוץ ובכל מקום בו היית, השארת חותם וסימן. לטיולים, לשמחות וסתם ליום חג, תמיד שימחת את כולם ברוגעלך המפורסמים, שרק את ידעת לעשות. גם ריבת התותים שלך זכתה לשם ומעגל הנהנים הלך והתרחב משנה לשנה. כזאת היית – לשמח, לתת ולאהוב. על כל אלה הייתי רוצה להגיד לך תודה גדולה וכך נזכור אותך תמיד.
קירה

מתוך דברים שכתב איילון רון מקמבודיה:
... כל-כך רציתי ללוות את סבתא פשקה ברגעיה האחרונים ובדרכה האחרונה ולתת לה את הכבוד שכה הייתה ראויה לו. להיות אתכם, לבכות ולהתאבל אתכם ולחבק אתכם ברגע קשה זה. מה שכן, אני לפחות מתנחם בעובדה שלא ראיתי את סבתא כפי שתיארתם לי אותה. עדיין יש לי תמונה שלה במצלמתי, מזכרת מהלילה לפני שטסתי. נראית כרגיל, שלווה ובריאה כתמיד. טוב שלא סבלה הרבה, ממש לא הגיע לה. אני יושב פה מול המחשב, לא מצליח לעצור את הדמעות...

  

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן