מרץ 2007

החבר קודם לכל!

שיחה עם אבי שובל ודורון גדיש, השרברבים המקומיים, על מצבו של ענף השירות לאחר השינוי. גם הם בדילמה: בכמה לחייב את החבר ומה תשלם הקהילה? איך לאזן את הענף המפסיד? עד כמה ניתן להעלות מחירים ולהישאר אופציה לחברים?

לפני שנה בדיוק התקיימה בבית-המלאכה של השרברבים מסיבה צנועה, בה נפרדו מישראל פרי, שעבד בקיבוץ שנים רבות ונחשב לשרברב המקצועי והמוביל. הפיטורין נכפו כחלק מתוכנית ההתייעלות שבוצעה בענפי הקהילה. שררה אווירה עצובה והכול חשו צער ואי נעימות. לא סוד שהיו מי שהציבו סימן שאלה על יכולתם של אבי ודורון להתמודד עם הנושא בכוחות עצמם. נו, אני שואל את אבי, איך אתם מרגישים לאחר שנה? אבי מחייך: "לא קרה שנתקלנו בבעיה שלא ידענו לפתור, או שנאלצנו לקרוא לקבלן חיצוני כדי שיתמודד עם נושא מסוים. כאשר לקחתי על עצמי את האחריות לפני שנה, הייתי שקט ובטוח שנוכל להסתדר בכוחות עצמנו ולתת תשובות מקצועיות לבעיות שיצוצו".

ישנה באמת שאלה כיצד מגיע אדם לבחור בשרברבות כמקצוע לחיים, שהרי שרברבות מזוהה – לפחות בעיניי - עם לכלוך, ביוב ושאר מקומות מהפחות נעימים בדירה. מסתבר שאח אחד של אבי היה שרברב. כאשר הגיע אבי לקיבוץ עבד במשך חמש שנים במטעים, ואז, באחד הימים, הציע לו אחיו השני דוד שמש. באותה תקופה עדיין חיממו מים בדירות באמצעות נפט ואבי שאל את ישראל אם יסכים להרכיב עבורו את הדוד. אחר-כך עבד לידו בעת ההרכבה, והגיע למסקנה שהוא רוצה להתפתח בתחום הזה. כך החלה הקריירה של אבי, שעבד שנים ליד אברהם פנחסי ז"ל וישראל יבדל"א, עוד כאשר בית-המלאכה שכן בבית בו נמצא היום הפאב, למד מהם את סודות המקצוע, והשנה הוא מציין 25 שנים של עיסוק בתחום! אני מפנה אותה שאלה לדורון והוא משיב: "עבדתי כעשר שנים בפרדס וכשהחלו בעיות בריאות, חיפשתי מקום אחר. שאלתי את אבי אם אפשר להצטרף והוא הציע שאנסה ואראה, אך הזהיר אותי: דע לך שמדובר בביובים ובלכלוכים. התחלתי מאפס ולמדתי מנסיונם של ישראל – מורה ומדריך מעולה - ואבי, ואני ממשיך ללמוד ולהתקדם כל הזמן".

ענפי השירות בקיבוץ עברו טלטלה בשנה האחרונה, כאשר נדרשו להתייעל ולהגיע לאיזון כלכלי. אבי: המצב כעת מעורפל, משום שההחלטה האומרת כי "מהקירות פנימה על חשבון החבר ומהקירות החוצה על חשבון הקהילה" – אינה מובנת ואנו איננו מבינים מה התרגום המעשי שלה. בעקבות ההצבעה על הצעות מינהלת השינוי, אמר לנו אחד ממלאי התפקידים הכלכליים: "מעכשיו, תיגבו 120 ? עבור הקריאה ולכך תוסיפו חומרים וזמן". כאשר שמעו זאת חברים שבדיוק ביצענו עבורם עבודות – קמה צעקה, ועמית הורה לנו להקפיא את ההוראה, שאגב לא הוא נתן אותה. בימים אלה אנו שוקדים על הכנת מחירון. לקחתי מאחד העיתונים מחירון של שרברבים בעיר, אבל מדובר בסכומים שחברים לא יוכלו לעמוד בהם. נשתמש במחירון כבסיס ונחליט באיזה חלק ממנו נחייב את החברים. כאשר המחירון יאושר ע"י הנהלת הקהילה, נפרסם אותו לציבור ועל פיו נעבוד.

- ישנה סכנה, עליה דיבר בעיתון הקודם שלמה, רכז החשמליה, לפיה אם תיגבו מחיר ריאלי, חברים יתחילו לבדוק הצעות נוספות...

הוא צודק ואנחנו נמצאים באותה בעיה. עלות שעה שלנו היא 65 ?, ולכך יש להוסיף חומרים ואת הזמן שאנו משקיעים – זמן העבודה וזמן של טיפולים שונים מסביב – כל אלה מרכיבים את מחיר העבודה. המחיר של 65 ? לשעה מכסה את ההוצאות על חלק ממשכורותינו, על הרכב שלנו ועל הטלפונים, אך לא יותר מכך. בנוסף לכך יש לנו עוד הוצאות: אנו נדרשים לשלם שכר דירה עבור בית-המלאכה שלנו וכבר הודיעו לנו שיגבו מאיתנו סכום של 1,125 ? בכל חודש לטובת הנהלת החשבונות, למרות שכלל לא ברור לי איך הגיעו לסכום כה גבוה, משום שלדעתי הם נדרשים לעשות מעט מאוד עבורנו. כל אלה יוצרים מצב שבסוף החודש אנו נמצאים בגירעון גדול. בחודש האחרון (ינואר) הודיעו לנו על גירעון של 6,000 ? בחודש! מצד אחד, אנו נמצאים בשטח, זמינים לכל קריאה, חוסכים לקיבוץ ולחברים את הצורך לקרוא לקבלנים מהחוץ, ומצד שני אנו נמצאים בגירעון. אנו עובדים קשה כל ימות החודש, בקושי נושמים, ובסוף החודש מסתבר שיש בכלל סימן שאלה על קיומנו. אומרים לנו: עליכם לקחת מכל לקוח סכום גבוה הרבה יותר, כך תכסו את ההוצאות ותאזנו את העסק. ההרגשה שלי היא שאם ניקח עלות ריאלית, לא ברור אם ייפנו אלינו. כלומר, בדברים קטנים או דחופים יפנו, אבל בסך הכול נפח העבודה יקטן.

- אנו שומעים על כך שהמועצה האזורית הפכה לפעילה ושותפה בנושא הביוב. כאשר פורץ ביוב בחצר אנו מרימים טלפון למספר 109 – מוקד החירום של המועצה – וכעבור זמן הם באים. מדוע אתם אינכם משמשים כתובת?

אבי: לדעתי הקיבוץ טעה בכך שהעביר את האחריות למועצה, משום שאנו יכולים להתמודד עם הבעיה. העניין הוא שאף אחד לא מוכן לשלם לנו על כך, ואילו המועצה מחייבת כל בית-אב ב-400 ? לשנה.

דורון: אם מדברים על הקשר שבין המועצה לנושא הביוב, יש לדעת כי בונים בבקעת בית-שאן בריכה מרכזית לאיסוף ביוב לשם מיחזור. יזרימו לשם במספר קווים את השפכים של כל היישובים, במיתקן הם יטוהרו וייעשה בהם שימוש חוזר, למשל להשקייה. הפרוייקט הזה יקר ועלותו תתחלק בין היישובים.

- אתם נתפשים כבעלי תודעת שירות גבוהה.

דורון: לגביי, חבר הקיבוץ נמצא במקום הראשון, בכל יום ובכל שעה. מתקשרים אליי לפעמים בשעות הלילה ובשבת ואף פעם לא אשיב שהשעה אינה נוחה לי ואדחה את הפנייה. כאשר מודבר בקריאת חירום אמיתית – קלקול בדוד המים החמים, כיורים ואסלות סתומים – אתן לכך עדיפות גבוהה. אם מדובר באמצע היום, אעזוב עבודה פחות דחופה ואתן תשובה, משום שמדובר בתקלות שברור כי יש לתת להן קדימות. אם מדובר בשעת לילה, נגיע לשם עם בוקר. תודעת השירות אצלנו גבוהה והחבר נמצא במקום הראשון.

אבי: אנחנו עדיין חיים ב"קיבוץ הישן", וקובעת לגבינו התפיסה שצריך להיענות לכל קריאה ולעזור, אחר-כך להתחשבן. כך נהגנו משום שהדבר נובע מהאופי שלנו, אבל אני אומר לא פעם לדורון: אי אפשר להמשיך ולנהוג כך ולגלות בסוף החודש את הגירעון. מצד אחד אנו נדרשים להגיע להכנסות שיכסו את המשכורות שלנו – שהן, אגב, אינן גבוהות – ואת הוצאות הענף. מצד שני, אנחנו ממשיכים לנהוג כמו בקיבוץ שיתופי. יותר ויותר אנו מגלים שהדברים אינם הולכים ביחד.

גם דורון וגם אבי עוסקים בעוד תחומים: דורון אחראי על אספקת הגז לבתים ועל אספקת הדלק לטוסטוסים. גם אלה בבחינת שרות לציבור, אך התימחור שלהם נמוך. משאית בלוני הגז מגיעה למקום מרכזי בקיבוץ, פורקת את הבלונים המוזמנים, ודורון מחלק אותם עם רכב המיול. אבי הוא חבר בוועדת צעירים, במסגרתה לקח על עצמו את נושא אחזקת החדרים – בראיון המתפרסם בעיתון זה, מחלקת לו נטע מחמאות רבות על הדרך בה הוא מטפל בנושא – אבל מה, ייקח על כך תשלום? משימה כה חשובה - לא נעים!

- האם שקלתם לבצע עבודות מחוץ לקיבוץ?

אבי: כן, אפילו פרסמנו עצמנו, אך קיבלנו רק קריאה אחת. יש לכך כמה סיבות: באזור פועלים לא מעט שרברבים וקשה לחדור ולקדם עצמך, כאשר אין לך, למעשה, כל יתרון עליהם. בנוסף לכך, ישנם מספר קיבוצים לא מופרטים ובהם השירות הזה ניתן במלואו ע"י הקיבוץ. אלה אינם זקוקים לשרברבים מהחוץ. כדי להיכנס לשוק, יש צורך בהשקעות: לרכוש רכב חדיש וגדול יותר, וכן לרכוש כלים חדישים. אנחנו כבר שנים איננו רוכשים כלים חדשים ומשתמשים בכלים שרכש בזמנו אברהם פנחסי. פה ושם אנו מקבלים קריאות מחפצי-בה, אך אי אפשר לבנות על כך.

- אתם אוהבים את העבודה?

אבי: אני נהנה בעיקר מכך שאני מייצר פתרונות לחברים ונותן להם שרות אדיב. לא פעם חבר קורא לי, כאשר נדמה לו שקרה לו "אסון", וכעבור זמן, כאשר אנו משתלטים על הבעיה ופותרים אותה – אין הרגשה טובה יותר מאשר לראות את פניו המאושרות של הלקוח. אגב, אני מלמד כל חבר היכן נמצאים ה"שיברים" המרכזיים של דירתו, כדי שבעת תקלה יוכל קודם כל לסגור את זרימת המים ולא להיות תלוי בנו. דורון: אני נהנה לפתור בעיות של אנשים. אנחנו פועלים בתחום שמקנה איכות חיים לחברים וכאשר יש בו תקלה, איכות החיים נפגעת. במקרה כזה, לאיכות הפתרון ולזמן ביצועו ישנה משמעות רבה. בכל הצניעות אני יכול לומר שאופיו של בעל המלאכה – סבלנותו, טוב ליבו והיותו טיפוס מתחשב - קובע הרבה. הסיפוק שלי הוא לראות שחברים מרוצים מהשירות שאנו נותנים להם.

כתב: מיכאל פאר.

פשקה רוזנבאום
3.11.1911 – 16.2.2007

אימא נולדה בחודש נובמבר שנת 1911, בעיר גרודנו, שהייתה אז בשטח פולין. הוריה גידלו עשרה ילדים, בבית חילוני, חם ואוהב. אימא החליטה להצטרף לתנועת השומר-הצעיר, דבר שלא התקבל בשמחה בבית ההורים. בראשית שנות השלושים החליטו ההורים לעבור לארגנטינה ואז עלתה אימא לבדה לארץ-ישראל, במסגרת התנועה. בארץ עברה כמה הכשרות והגיעה לרמת-יוחנן, שם פגשה את בנימין, אבא שלי, וכאשר חברי גרעין "פלנטי" עברו לבית-אלפא, הצטרפו גם הם. כאן בבית-אלפא הם חיו בתנאים קשים, שהיו נחלת כולם. אבל אבא היה חולה מאוד, תקופות ארוכות היה מאושפז, ונמצא בבית מעט מאוד. במאי 1946 נפטר אבא, ואימא נשארה לבד איתי, ואני ילד בן ארבע וחצי. אימא עבדה קשה ולא ויתרה על שום חובה. במלחמת השחרור הגיעה לכאן קבוצת ילדים משער-הגולן, אימא קיבלה את האחריות עליהם והייתה מאוד מסורה ודואגת, כאשר המשפחה נמצאה בעדיפות שנייה. אימא עבדה שנים רבות במוסד החינוכי כמטפלת ומחנכת, וכאשר התעורר צורך, הלכה לשם גם בערבים ובלילות. אחר-כך עבדה במחסן הבגדים ודאגה להלבשת בני הנעורים. בהמשך עברה למחסן החברים, שם עבדה תקופה ארוכה במסירות רבה, כמו שעשתה כל דבר בחייה. לאורך כל השנים הקפידה על מוסר עבודה גבוה, לא התלוננה והשתדלה לראות את הטוב שבחיי הקיבוץ, למרות קשיים אישיים. ברבות השנים, כאשר ילדינו נולדו, ואחר-כך גם נכדינו, אימא נעשתה לסבתא חמה ועוטפת, אוהבת ודואגת, והייתה מאושרת.
מיכה.
פשקה – סבתא'לה יקרה שלנו, הגיע הזמן להיפרד. כולנו כאן איתך, ליד בנימין שלך ושלנו, אותו לא זכינו להכיר. רק שמענו עליו סיפורים והתוודענו לציורים המיוחדים שהשאיר אחריו. חייך היו ארוכים וזכינו לסבתא נהדרת ואישה מקסימה. לאורך השנים למדנו להוקיר, להעריך ולאהוב אותך יותר ויותר. חייך היו מלאים בעשייה ועיסוקייך רבים ומגוונים. כך גינתך המושקעת ומטופחת להפליא, בה השקעת שעות רבות, כל פרח שפרח וכל שתיל שנקלט גרמו לך אושר וסיפוק. דברי המאפה שיצאו מהתנור היו מיוחדים במינם. בביתך הצנוע והיפה היית מכינה לנו ארוחות ומאכלים, שזכרת מבית ההורים שכה אהבת והערכת, והרבית לספר לנו עליהם. סיפרת רבות על אחייך ואחיותייך, שהיית בקשר אמיץ איתם ועם בני משפחתם, למרות המרחק הרב. כאשר בניהם עלו לארץ, דאגת להם, נקשרת אליהם, והם השיבו לך אהבה וחום. בידייך רקמת וארגת שטיחים בגדלים שונים, בצבעים חמים ובטוב טעם, והם הביאו לבית שלנו אושר רב. יכולת מופלאה הייתה לך ליצור קשר עם נכדייך, שכה אהבו לבוא אלייך, לישון אצלך, לשחק עם "לאקי" הכלב שגידלת, ובכלל להיות איתך. הקשר איתם נשמר עד יומך האחרון, כאשר הנינים הצטרפו למשפחתנו המתרחבת. המעבר לבית הסיעודי היה קשה וכואב, משום שדרש להיפרד מכל אשר אהבת, בו השקעת את מיטב זמנך. ניסינו לעזור - הבאנו תמונות, עציצים וכמה רהיטים. השתדלנו בכל ליבנו שתרגישי טוב, וכך עשה גם צוות הבית. לא התלוננת וקיבלת את השינוי בהבנה. המשכת לצאת בכל יום לעבודה ב"גיל-עד", התמדת בכך ואהבת לבוא לשם. גילית עניין רב בכל הקורה סביבך והיו לך דעות והשקפות על מה שמתרחש בעולם ובארץ, וגם בקיבוצנו, אותו אהבת ונעצבת על השינויים שהתחוללו בו ולא היו לרוחך. בכל יום היית שואלת ומתעניינת בכל נכד ונכדה, בכל נין ונינה והיית שותפה מלאה לחיינו המשפחתיים. אושר רב גרמו לך נוגה ושלומי, שחזרו לארץ עם מעיין הקטנה. איילון דיבר איתך בטלפון מהודו ושמחת לשמוע שהוא מתחיל בהגשמת חלומותיו. נדב ואביטל הירבו לבקר אצלך עם משפחותיהם. הנינים מאוד אהבו לבקר אצלך ותמיד ידעו שמחכה להם כיבוד מתוק שאהבו. גם מתוך שיגרת חייך ידעת למצוא את הדברים הפיקנטיים של חיי היומיום. אהבת את שיעורי המוזיקה של דוד, לשעורי ההתעמלות של ניצה באת בשמחה ולמשחקייה, שהתקיימה פעם בשבוע, חיכית בקוצר רוח. שעות רבות עברו עלייך בקריאת ספרים אותם קיבלת מספריית העיוורים, וזאת משום שראייתך הייתה לקויה ונהנית מהקריאה הנאה מרובה. ידעת להעריך את הטיפול המסור והיחס לו זכית בבית הסיעודי, שהיה לביתך קרוב לארבע שנים. בהזדמנו זו ברצוננו להודות מכל ליבנו לצוות הנהדר שטיפל ודאג לך באהבה אין קץ. הרגשנו וידענו שעושים למענך הכול, במיוחד בחודש האחרון לחייך, כאשר חלית בשפעת, ממנה לא החלמת. סבתא'לה אהובה שלנו, נוחי בשלווה וזיכרך ילווה אותנו תמיד תמיד.
נעמה
סבתא יקרה, סוף סוף את נחה במקום אליו השתוקקת כבר להגיע בתקופה האחרונה. בביקורי הלפני אחרון אצלך דיברת אליי בפעם האחרונה – "לכל דבר יש סוף", אמרת. זמן קצר לאחר מכן שקעת לתוך עולם אחר, אליו אין לנו גישה, מבלי שיכולנו לדעת האם את מודעת לסובב אותך ולמצבך. אני מקווה שהתשובה היא "לא", משום שקשה לי לחשוב עליך סבתא, שכל חייך עברו עלייך בעצמאות מוחלטת, בעשייה ובחיוניות, שוכבת כך במיטה, תלויה בחסדי אחרים. המשפחה, סבתא, הייתה הדבר החשוב ביותר בשבילך ומילאה את כל עולמך. זכרונותיי הראשונים קשורים בך ובביתך, שהיה גם ביתי. חייך, כפי שהיכרתי, התנהלו בשני מישורים – האחד של "כאן ועכשיו", אליו התחברנו כולנו, והמישור השני, המקביל למישור הראשון - כך שאינם נפגשים - מעין עולם פרטי משלך המתייחס לעבר, שאותו לא הכרתי, עולם של עשרה אחים ואחיות עליהם שמעתי רק מסיפורים, של סבא בנימין, אותו לא פגשתי. אני יודע שלעולם ארגיש תחושה של חסך, של פספוס, עקב חוסר יכולתי לגשר על פני הדברים ולטעום מעט מאותו עולם פרטי שלך. החוליה המקשרת בין אותם עולמות הייתה משפחתך שמעבר לים, איתה הקפדת לשמור על קשר הדוק ורצוף, למרות המרחק הרב. קשרייך עם משפחתך ובעיקר עם מיצי אחותך הצעירה, מתארים בנאמנות את התפתחותה של התקשורת בעולמנו – החל במכתבים ארוכים המלווים בציפייה דרוכה לתשובה, המשך בפקסים, אותם היינו שולחים דרך מכשיר הפקס שבמזכירות, ועד לטלפון השבועי של יום שבת. בשנים האחרונות, סבתא, נוצר מעין "ניגוד עניינים קטן" בין הדברים שהיו חשובים לך כל-כך: מצד אחד המשפחה התרחבה, חתונות ונינים שהוסיפו ומילאו את עולמך, היוו חלק בלתי נפרד מחייך והיו מקור שמחה וגאווה, ומצד שני המגבלות הפיסיות שהלכו והתרבו והיקשו עלייך בקיום אורח החיים האצילי בו דבקת כל-כך – עבודה, קריאה, בישול, יצירה. אולי היום, כאן, במעמד זה, ליד הקבר של סבא בנימין, בנוכחות המשפחה מכל קצוות הארץ, נסגרים להם מעגלים, נתפרים הקצוות לידי תמונה אחת שלימה, של משפחה מפוארת שאני גאה להיות חלק ממנה. תמונות מהעבר - את מנשקת את ירכי; ארוחת ארבע בביתך ביום שבת; עבודה קשה בגינה; מחנה קלנועית ברוורס, עם מרווח מינימלי מימין ומשמאל; שורת ספרים בהוצאת עם עובד וספרים עבי כרס למתקשים בראייה – כל אלה ילוו אותי כל חיי. את בלבי תמיד. לסיום אני רוצה להודות לכל אותם אנשים - חברים, הצוות הרפואי ועובדי הבית הסיעודי - שהיו איתך בשנים האחרונות, שסבבוך בימייך האחרונים וסייעו לך לסיים את חייך בצורה כה מכובדת.
נדב רון
סבתא'לה שלנו, קצת קשה לספר עלייך בלשון עבר, שהרי בסך הכול עד לא מזמן באנו לבקר אותך. התעניינת אצל כול אחד לשלומו, ולא שכחת אף אחד. את זאת עשית מכל הלב, עם המון אהבה. פתאום עכשיו, כאשר את לא איתנו, הזכרונות צפים ועולים: הייתי באה אלייך אחר הצהרים, ישר מבית הילדים, וקיבלת אותי בזרועות פתוחות ואוהבות. כשהיינו באים אלייך לארוחות ערב בשבתות, נהגת להכין לנו מאכלים ומטעמים אותם לא נשכח לעולם. והרוגעלך, אותם הכנת לכולנו, שכל הטועם מהם לא הפסיק להתלהב. עוד ועוד זכרונות עולים והדף קטן מלהכיל. סבתא – עכשיו הגיע הזמן להיפרד וזה קצת קשה. רצינו לומר לך תודה על כל מה שנתת לנו – אהבה, חום ואכפתיות. לומר לך שלום אחרון ושאנו אוהבים אותך מאוד. תמיד תישארי בליבנו יהי זיכרך ברוך לעד!
אביטל.

פשקולה, יקירתי, אהובתי, הרצתי הרבה פעמים את התסריט הזה בראש: מה יקרה כשכבר לא תהיי? אז החלטתי לומר לך בפעם האחרונה את מה שלמזלי הספקתי לומר לך בעודך בחיים: את מתנה ענקית לחיים שלי, זכיתי להכיר אותך כל ימי חיי ולגלות אותך מחדש לפני מספר שנים, שהתחלנו לקרוא את הספר על המשפחה. אלו היו השעות שלי ושלך – "אחד על אחד", רק את ואני והיסטוריה של למעלה מ- 100 שנים. בזכותך למדתי להכיר איזו משפחה מדהימה הייתה לי ונחשפתי לצדדים באישיות שלך, שלולא הספר לא הייתי זוכה להכיר. לא היית קלה, לקח לי שנתיים עד שהעלית חיוך כשאמרתי לך שאני אוהבת אותך, כי את לא אוהבת להביע רגשות, שלוש שנים עד שתלית את התמונה של נתי ושלי בחדר שלך, יחד עם "נכדייך החוקיים", ורק בשנה האחרונה קראת לי "סבתא שלך". פשקוש, הרווח כולו שלי, היה לי לעונג, ריגשת אותי, שימחת אותי כמו שלא תדעי לעולם. תמיד החברים שלי היו צוחקים עליי בכל פעם שפגשתי אותם בשבת אחה"צ, עם חיוך ענק על הפנים, "עוד פעם פגשת את פשקה?", הם היו שואלים. פשקולית, אני אתגעגע אלייך ואני שמחה שאת מתחילה מסע חדש של חיים חדשים. מילה אחת לצוות המסור והמדהים שטיפל בפשקוש; אוולין, מאיה ויתר החברים שאת שמם אני לא יודעת - תודה על כל התמיכה והעזרה, במיוחד בשבועיים האחרונים כשהתקשרתי ללא הרף ואתן עדכנתם אותי מה קורה. פשקוש שלי, אוהבת אותך עד אין קץ.
אריאלה

פשקה כמה הרבה מקופל בשם הזה! נפגשנו לראשונה לפני כ-60 שנה, כשהגעתי לבדי לבית-אלפא והקיבוץ נרתם לקלוט אותנו במשפחות. מאז צברנו הרבה שעות והרבה זכרונות של יחד. היית אישה צעירה מטופלת בילד קטן, ובכל זאת פתחת לי את דלתך, ויותר מזה – את ליבך. לא קל היה לך, אבל מה שהדריך אותך תמיד זו הנתינה בלי התחשבנות. היית דמות חלוצית במובן היפה והנקי של המילה. חיית בצניעות והיית מוכנה להירתם לכל משימה שנדרשה. כאשר חיפשו אדם מבוגר שיגור עם ילדי המוסד וייתן להם את הבטחון והכתובת, את העתקת לשם את מגורייך. ואכן, היית כתובת נכונה, אוזן קשבת לכל הילדים שבאו אלייך ותמיד הייתה לך מילה טובה ועצה נכונה. עם השנים המשפחה שלי גדלה והתרחבה וכולם כולם, גם ילדיי וגם נכדיי, ראו בך סבתא אוהבת ושמחו לבוא אלייך. עם הזמן גם לך נוספו נכדים וגם נינים והיית לכולם אבן שואבת ולב אוהב. עם התבגרותך עבדת בקיבוץ ובכל מקום בו היית, השארת חותם וסימן. לטיולים, לשמחות וסתם ליום חג, תמיד שימחת את כולם ברוגעלך המפורסמים, שרק את ידעת לעשות. גם ריבת התותים שלך זכתה לשם ומעגל הנהנים הלך והתרחב משנה לשנה. כזאת היית – לשמח, לתת ולאהוב. על כל אלה הייתי רוצה להגיד לך תודה גדולה וכך נזכור אותך תמיד.
קירה

מתוך דברים שכתב איילון רון מקמבודיה:
... כל-כך רציתי ללוות את סבתא פשקה ברגעיה האחרונים ובדרכה האחרונה ולתת לה את הכבוד שכה הייתה ראויה לו. להיות אתכם, לבכות ולהתאבל אתכם ולחבק אתכם ברגע קשה זה. מה שכן, אני לפחות מתנחם בעובדה שלא ראיתי את סבתא כפי שתיארתם לי אותה. עדיין יש לי תמונה שלה במצלמתי, מזכרת מהלילה לפני שטסתי. נראית כרגיל, שלווה ובריאה כתמיד. טוב שלא סבלה הרבה, ממש לא הגיע לה. אני יושב פה מול המחשב, לא מצליח לעצור את הדמעות...

  

 

מפח נפש

שלוש שנים וחצי ריכזה נטע בן-רעי את ועדת הצעירים ולאחרונה החליטה לפרוש, בתחושת כישלון, משום שאינה רואה כל דרך לשנות את המצב. שיחה על העדר מקומות עבודה, על עלות חיים מרתיעה ועל אפס נכונות ליוזמות חברתיות. ואולי צעירים הם בני ה-40 (פלוס מינוס) המחליטים לקשור עצמם לקיבוץ?
מידי פעם אני מראיין חברים שסיימו תפקידם. חלקם עושים זאת בשמחה והקלה, אחרים עושים זאת בצער, משום שחשבו שיכלו עוד לתרום לו המשיכו. רבים מצביעים על לא מעט הישגים במהלך הקדנציה. איני זוכר מתי פגשתי ממלא תפקיד המסיים פעילותו בתחושה כה קשה של תסכול ומפח נפש, כפי שביטאה נטע עם סיום תפקידה. לפני שלוש וחצי שנים "התלבשה" ועדת המינויים על נטע בן-רעי והבהירה לה כי לא תצא בלא כלום ועדיף שתיבחר בעצמה באיזה תחום תעדיף לפעול. בחרתי בתחום הצעירים, נזכרת נטע בחיוך מריר, משום שהרגשתי קירבה מסוימת אליהם. כמזכירת המוסד החינוכי הכרתי את כולם, היה לי קשר טוב עם הבוגרים ואמרתי לעצמי שמדובר באותם צעירים, אם כי בשלב מתקדם יותר של חייהם וחשבתי שאוכל להתחבר אליהם. גם ליאור בני עדיין היה כאן, מה שעודד אותי לתרום לנושא. ומעל לכל, תחום הצעירים נתפס אצלי כמה שקרוי "בנפשנו" וייחסתי לו חשיבות רבה. אני זוכרת שקבלתי לידיי את רשימת הצעירים, שכללה כמאה בנים ובנות בגילאים 18 עד 30, חשבתי שזו חבורה רצינית, והיו לי כל הכוונות לטפל בהם במסירות רבה. הוועדה שפעלה לצידי כללה כמה חברים: • לאה טוכמן, אחראית על נושא הדיור. • אבי שובל, שלקח על עצמו את אחזקת דירות הצעירים, מה שיכול עשה בעצמו והפעיל את בעלי המלאכה. • משה אלקוני, יד ימיני, שבלט בכל מקום בו היה צריך לייצג את הנושא במוסדות הקיבוץ, היטיב לנסח הצעות ותקנונים, והפעיל מחשבה ושיקול דעת באופן יעיל. • סימה בר – קשר עם חיילים. • היו גם לימור צפוני ושירלי סלע, הקרובות בגילן לצעירים, גם הן תרמו רבות היכן שנדרש. בסך הכול ועדה שהיה לה רצון טוב ונכונות רבה לפעול למען הצעירים, והיום אני מסכמת את הפעילות הזו ככישלון, לנוכח מיעוט הצעירים הנשארים בקיבוץ ובשל האווירה הלא טובה השוררת ביניהם והביקורת שהם משמיעים כלפי הקיבוץ ומוסדותיו.
- איך את באמת מסבירה את הפער הזה, בין הנכונות הרבה לבין התוצאות הלא מחמיאות?
נטע: ישנן סיבות נקודתיות, שמיד אפרט חלק מהן, אבל הכישלון הגדול נובע מכך שמזה שנים רבות שוררת אווירה קשה מצד רוב הצעירים כלפי הקיבוץ, עד-כדי-כך שאינם רואים בו בית. הדברים ששמעתי מצידם הם לעיתים כה קשים עד שהורידו את המוטיבציה שלי לאפס והעמידו סימני שאלה אם יש טעם בכלל לפתח תקוות באשר לעתיד. אני רואה את הבעיה מס' 1 בכך שהקיבוץ אינו יכול להציע מקומות עבודה לבניו. פעם אמרנו: אינו יכול להציע מקומות אטרקטיביים, היום הוא אינו יכול להציע כמעט כלום. המסר הזה עובר בין הצעירים וכבר לקראת השחרור מהצבא הם מתחילים לחפש את האופציות שמחוץ לקיבוץ. ישנה בעיה הנובעת מהאופן בו מספר ממלאי תפקידים ואחראים על תחומים מתייחסים אל הצעירים ומהאופן שהם נענים לפניותיהם. אנחנו כאילו התרגלנו, אבל להם זו לפעמים היכרות ראשונה עם הקיבוץ וקשה להם לעכל זאת. צריך לגלות רגישות והתחשבות. נכון, אפשר לומר שהם מפונקים, שהציפיות שלהם מוגזמות. וכן, הם רוצים שהכול יוגש להם באופן מסודר ומתחשב, בלי שיצטרכו להילחם על כל דבר. אז מה? הרי לכל אחד מאיתנו היו, יש ויהיו בנים חיילים! עם זאת, אני שמחה לציין כי ישנם צעירים היודעים להעריך את מה שהקיבוץ נותן. חלקם בעלי אופי מתון יותר, אלה המסרים שקלטו מהוריהם, ואינם ממהרים לקטר ולקטול. ישנם גם סטודנטים, שכאשר הם יוצאים החוצה ורואים מקרוב את קשיי הקיום עימם מתמודדים סטודנטים שאינם קיבוצניקים, הם לומדים להעריך את מה שהקיבוץ מעמיד לטובת בניו – ולשמחתי גם אומרים זאת.
- נראה לי שאת מכה על חטא שלא את אשמה בו. אם תשאלי חברים וחברות שריכזו את נושא הצעירים ב-20-30 שנים האחרונות, תגלי שלא מדובר במחדל של הוועדה הנוכחית ושאת ב"חברה טובה" של מתוסכלים...
זה, כנראה, נכון, אבל לא מרגיע... איני מצליחה להבין מדוע כל השנים לא נוצרה אצלנו חברה צעירה עם הווי חיים של צעירים. אנו ניסינו לעודד ולדחוף, אבל כל יוזמותינו נדחו באי רצון לשיתוף פעולה. זה דבר שצריך לצמוח מתוכם ועל פי רצונם של הצעירים, ואנו צריכים לתת את התמיכה הארגונית והכספית, אבל זה לא קורה. לא פעם חשבתי שאם כל הצעירים היו מרוצים מאורח החיים ומהאווירה שנוצרו, הייתי מוכנה איכשהו להשלים עם כך, אבל ראיתי שחלק מהם חיים די מבודדים. באמת שאין לי הסבר להתנהלות הזו. אבל אני אומרת לעצמי שישנם צעירים השמחים לקיים איתנו קשר, מודים על העזרה והתרשמתי שאנו חשובים להם. אז זה לא ככה שהכול שחור, אבל הדבר אינו משפר את ההרגשה.
- ישנה טענה לגבי המחיר הגבוה הנדרש מצעירים תמורת החיים כאן, דבר הגורם להם "להצביע ברגליים". אם הדבר נכון, אולי הייתם צריכים לנהל מאבק ציבורי תחת הסיסמה: לא מהצעירים נרוויח! אולי לא התאמצתם מספיק?
דווקא נאבקנו בנושא זה והשגנו הנחה בדיור של 25% לגבי משוחררי צבא עד גיל 32, והנחה של 75% לסטודנטים, וזאת לאחר שרוב הסטודנטים הודיעו על עזיבה. מיהרנו לכנס את פורום הקהילה ואת צוות שינוי כדי לקבל החלטה שעזרה להשאיר חלק מהם. ישנה גם שאלה למי אתה משווה, שהרי סטודנט בת"א ישלם פי שניים לפחות.
- אני משווה למה שמציע קיבוץ תל-יוסף, שיצר תנאים מושכים לצעירים, והם בוודאי אינם מחלקים מתנות.
הייתה להיטות להשכיר דירות בקיבוץ והדבר יצר אבסורדים. כך, למשל, עלות השכירות בדירות מסוג "השלמה ישן" יקרות מדיי לצעירינו. לא הצליחו להשכיר אותן וכמה מהן עומדות ריקות. הצעירים בוחרים בגלל עלות נמוכה יותר להתגורר בדירות הקטנות, ישנות ורעועות במרכז הקיבוץ. אבל כדי להכשירן למגורי צעירים, אנו משקיעים לא מעט בהבאתן לסטנדרט מגורים. נשמע לך הגיוני? העלינו את הבעיה במזכירות ולא הצלחנו לשנות את המדיניות. העניין הוא שעייפתי מהמלחמות האלה. זו, אגב, אחת הסיבות לכך שהחלטתי לפרוש: אני מרגישה שאין בכוחי להילחם באופן יעיל ואני אולי בכלל מביאה נזק לנושא עליו אני אחראית, מה עוד שהגיל אינו לטובתי, בהשוואה אליהם.
- הבסיס לחיי הצעירים היה "השביל הירוק", שבמבט לאחור אפשר לומר כי הייתה תוכנית טובה מאוד, ועשרות צעירים נשארו בקיבוץ ומימנו באמצעותה את לימודיהם. בהעדר מקומות עבודה וכאשר השביל הירוק מבוטל – על איזה בסיס יובטחו לימודי הדורות הבאים?
הם יקבלו לימודים "בגין הורים". אלה שהיו במסגרת השביל הירוק, יקבלו את מה שהקיבוץ התחייב להם. אלה המשתחררים כעת מהצבא, יקבלו בגין הוריהם סכום של כ-33 אלף ?, המאפשר לשלם שכר לימוד במשך שלוש שנים. לגבי ילדים ובני נוער, על פי ההחלטה שהתקבלה, מעתה יוכנס סכום קבוע ל"בסיס החישוב" של תקציב ההורים. לדעתי, הם יצטרכו להפנות חלק מהסכום לקרן פרטית שלהם, כדי להבטיח שיצטבר סכום שיאפשר לילדיהם לימודים בעתיד, וימנע מצב שהכסף יוצא בשוטף. אבל כל משפחה תנהג כפי שהיא מבינה.
- האם יצא לך לשמוע מה קורה בקיבוצים אחרים?
בזמנו שמענו בהתפעלות רבה על האופן בו מטפל קיבוץ עין-השופט בבניו, והזמנו לכאן את אבנר הכהן, כדי לשמוע כיצד הם עושים זאת. התרשמנו שמדובר בתוכנית מעניינת ומיוחדת, אך הבסיס הוא המפעלים והענפים: שם מגדלים את הבנים בתוך המפעלים, מתוכם הם יוצאים ללמוד, לשם הם חוזרים ובהם מפתחים את הקריירה והקידום האישי. איך ניישם זאת אצלנו, כשהמפעלים אינם יכולים להוות "בסיס גידול וטיפוח"? אגב, שני בחורים – אריק הולדהיים, נציג ציבור במש"א, וחן עופר, מתוך אכפתיות אישית – לקחו על עצמם את נושא איתור מקומות עבודה בקיבוץ ושיבוץ צעירים בהם. אני ממש מאחלת להם הצלחה, אלא שבינתיים יש להם מעט מאוד עבודה...
- את יודעת, מצד אחד תפקיד כה חשוב, אך במכרז שהוצא נכתב בהגדרת המשרה: "הרוב בהתנדבות" – איך זה בדיוק ימשוך?
גם לגביי הייתה התלבטות בעניין זה. שאלו אותי בכמה אני מעריכה את היקף המשרה, אבל אמרתי לעצמי ולאנשי מש"א כי לנוכח ההישגים הדלים יש לי קושי "לנפח" משרה. כאשר הופעתי בפני פורום מש"א להסביר את פרישתי, עשיתי לעצמי חשבון נפש והבנתי שלמעשה "טחנו מים" במשך יותר משלוש שנים. המצב, לא רק שלא הוטב, אלא הפך לקשה יותר. במש"א מאוד התרשמו מדבריי וטענו כי אי אפשר סתם כך לקבל הודעתי ולעבור לסדר היום, משום שהדבר "בנפשנו". גם בדיון במזכירות הודגשה חשיבות הנושא והתפקיד. כולם נרגשים, אבל למיטב ידיעתי עד כה אף אחד לא הציע עצמו למכרז.
בשלב מסוים משמיעה נטע תמיהה, שדי ברור מדוע היא מופנית אליי: "כאשר דיברנו בזמנו עם מוליכי ומבצעי השינוי, הם אמרו שהשינוי יעשה כל כך טוב לקיבוץ שהשורות יתמלאו. מדוע זה לא קורה?". "בטח מתמלא", אני משיב לנטע, "הנה בתך זוהר שוקלת לחזור וכבר כולכם עוסקים בהכנת דיור עבורה. לא חשבנו שהשינוי יהווה מרכיב חשוב בשיקוליהם של משוחררי צבא, אבל כן ישפיעו על בני שלושים פלוס ועל בני הארבעים, המחפשים היכן להקים ביתם. ברגע שהבהרנו להם שאנו מוכנים לקלוט אותם לא כחברים ולאפשר להם לבנות בית שלהם ובבעלותם, המחסום הוסר". נטע: לפעמים אני שואלת עצמי אם צריך בכלל ועדת צעירים. אולי מספיק אדם, שיטפל בבעיות הטכניות של החיילים ומשוחררי הצבא, אך ללא תקוות וציפיות. הוא יבהיר להם מה הזכויות והחובות, ויחסוך להם את המגע עם בעלי תפקידים. או לחילופין, צעירים הקרובים בגיל ויש להם דיבור עם הצעירים יותר, יעשו זאת. אני מצטערת, זה באמת לא ראיון שכיף לתת לעיתון, אבל זו המציאות וזו התמונה ואיני רואה כל דרך לייפות אותה.

כתב: מיכאל פאר

תודה על טיולים נפלאים

עדיין לא שכחנו את הסיור המעניין בעקבות רצח ברנאדוט. והנה מנחית עלינו כוח איציק (ועדת טיולים) טיול מעניין לא פחות. החוזר שקיבלנו אכן דיבר על פרשת "ליל הגשרים" ואסון חללי הפלמ"ח. אבל התוצאה הייתה חזקה ביותר. נסענו למוזיאון לוחמי הגטאות ולאחר סיור חפוז, אבל מרשים, במוזיאון, נפגשנו עם שושי בן-חמו, חברת הקיבוץ שכנראה בעקבות קשר לסיפורה של זהרה לבייטוב נדלקה על פרשת גשרי נחל כזיב ולאחר מחקר של חמש שנים הפיקה סרט מדהים על פרשה שהייתה עלומה שנים רבות. שושי הצליחה להגיע ולדובב את מרבית הלוחמים שעדיין חיים. לא פעם קשה היה לדבר עם הלוחמים לאחר עשרות שנים, אבל שושי, בעקשנות ובעקביות, הצליחה לדלות את פרטי האסון. שושי הגיעה גם לארכיוני צה"ל ויומני המשטרה הבריטית ואכן התוצאה היא סרט מרתק. מסתבר שהודות למחקר של שושי והסרט קם לתחייה אתר הזיכרון ליד הגשרים. עכשיו קבורים באתר המשוקם שרידי הלוחמים, שהיו קבורים לפני כן בחיפה ובמצובה. עמדנו נרגשים מול סיפורה וסירטה של שושי. מומלץ שעוד חברים יגיעו לראות ולשמוע על פרשה שהייתה עלומה שנים רבות. לסיום, הגענו לנקרות ראש-הניקרה לחזות בנפלאות הטבע – ים וסלע. ולא נשכח את הקפה והעוגות שליוו את הטיול המיוחד. תודה לצוות (איציק, יעל ואורה גלילי) ונשאר רק לצפות לטיול הבא.
כתב אפרים חנון