ינואר 2007

מאמין בשותפות ודו-קיום

לפני קצת יותר מחצי שנה החל ד"ר עבד אל-האדי זועבי לעבוד בקיבוץ כרופא משפחה. למד באיטליה ולפני 20 שנה החל לעבוד כרופא משפחה בעמק. תושב הכפר סולם, שני ילדיו הגדולים לומדים רפואה בירדן, מומחה לסכרת, בעל תפקיד בכיר בקופת-חולים, פעיל פוליטי במרץ ומאמין בשותפות ודו-קיום.

לאחר שסיימתי את לימודיי בתיכון בנצרת, אומר ד"ר זועבי, ביקשתי ללמוד משפטים. למדתי במכינה באוניברסיטת ת"א במשך שנה, אך כאשר לא התקבלה תשובה ברורה לגביי, החלטתי ללמוד רפואה בחוץ-לארץ. ההורים נדהמו, די התקשו לקבל את החלטתי האמיצה – עד אז לא למד אף בחור מהכפר בחו"ל! – אך חיזקו את ידיי, לנוכח האסרטיביות שהפגנתי. הייתי יד ימינו של אבא בנושא החקלאות, ובאחת הפעמים אמר לי: "מצד אחד, אני רוצה שתצליח; מצד שני – אתה משאיר אותי כאן לבד". אפילו זלגו דמעות מעיניו, אך הוא נתן את בירכת הדרך.

גאוות הכפר

כל הכפר היה שותף להחלטה, שעוררה אצל כולם התרגשות רבה. כולם בו לראות מקרוב את הבחור פורץ הדרך שהחליט החלטה כה נועזת – באותם ימים – וערב הנסיעה התקיימה חפלה במשך כל הלילה... ד"ר זועבי משתייך לחמולת זועבי, הגדולה והמפורסמת בעמק. משפחתו מתגוררת בכפר סולם, הנמצא ליד הקיבוץ והמושב מרחביה. בכפר מתגוררים כיום כ-2,700 תושבים, כולם משתייכים לחמולת זועבי. אחוז גבוה מבין אנשי הכפר הם בעלי השכלה גבוהה. המפורסם בהם היה עבד אל-עזיז זועבי, חבר-כנסת וסגן שר מטעם מפ"מ ההיסטורית. אחד מזכרונות הילדות שלי קשור לבית-אלפא, צוחק ד"ר זועבי, בגיל 14 עבדתי כאן במטעים... הוא נשוי למנואה ולהם ארבעה ילדים, בני 20, 19, 18 ו-13. הבת הבכורה והבן השני הולכים בדרכו של האב והם סטודנטים לרפואה באוניברסיטה של אירביד בירדן.

הבחירה ברפואת המשפחה

ב-1976 נסע לאיטליה והתקבל לאוניברסיטת פרארה, עיר שיש בה ריכוז של יהודים. אני מציין זאת, מחייך ד"ר זועבי, משום שהתגוררתי ליד בית הכנסת בעיר. כאשר הרב המקומי שמע על כך שאני מישראל אמר לי: "יש לנו מדי פעם צורך לגייס מניין מתפללים, האם תהיה מוכן לעזור?"... ד"ר זועבי למד באיטליה שבע שנים (עד 1983) ועבודת-הגמר שלו סיכמה מחקר גדול ומהפכני, שנמשך שנתיים וחצי, ובו נמצאה דרך לתקן בקע סרעפתי אצל עובר, בעת שנמצא בבטן אימו. הצורך בכך עלה משום שבמצב זה נשם העובר באמצעות הריאות של אימו. כאשר סיים לימודיו בא לחופשה בארץ וסיפר להורים על תוכניותיו. כאן הביעו ההורים אכזבה מכך שהחליט להמשיך ולהתמחות בחו"ל ושכנעו אותו לחזור לארץ. הוא עבד בביה"ח "רמב"ם" אצל ד"ר בר-מאור, כירורוג הילדים הראשון בארץ, ואחר-כך התקבל להתמחות בבאר-שבע. באותו זמן התחתן והקים משפחה ולאשתו לא נראה מתאים לעבור למספר שנים לבאר-שבע. בקטע הזה של חייו הכיר את ד"ר חווה טבנקין, ומאז הוא רופא משפחה.

תחום ההתמחות העיקרי - סכרת

ב-1993 סיים ד"ר זועבי את ההתמחות, וזכה בתפקיד מנהל אזור – מקצועי וכלכלי - הכולל מספר כפרים ערבים: מוסמוס בואדי ערה, זלפה וסאלם ליד גבעת-עוז, וכן הכפרים מוקיבלה וסנדלה, שלמרגלות הגלבוע. - מה תפיסה שלך לגבי תחום רפואת המשפחה? יתרונו של רופא המשפחה הוא בגישה הכוללת, המתייחסת אל הלקוח או החולה על כל צדדיו. מזה שנים בולטת גישת ההתמקצעות, כאשר הרופאים הינם מומחים לתחום מאוד מסוים והם מתייחסים לאותו איבר, אך אינם מכירים את הלקוח ואינם מתייחסים אליו כאל מכלול. לגבי רופאים רבים, אפשר לומר כי "איבדו את האדם שמאחורי המחלה". ידועה תופעה לפיה אנשים מתאשפזים בשל בעיה מסוימת ורופאי בית-החולים מתייחסים אל מחלתם, אך אינם יודעים את שמם או כל פרט אחר שיכול לתת רקע מסייע. התשובה האמיתית היא רפואת המשפחה. רופא המשפחה יוצר קשר אישי טוב עם הלקוח, יודע פרטים על משפחתו ואורח חייו – ולכל אלה ישנה חשיבות בהמלצה לגבי אופן הטיפול. לפיכך עלינו להתמצא בחידושי הרפואה אך לשלוט גם בגישות הפסיכולוגיות, כדי להקל על ההתקרבות אל החולה ובהבנת מצבו. אדם יכול להתלונן על כאבי ראש, למשל, אבל בעייתו האמיתית היא חוסר תעסוקה, או העובדה שמישהו במשפחה אינו מתפקד. מודל רפואת המשפחה הוא תלת-מימדי: ביו, פסיכוטי וסוציאלי. בשנות לימודינו הוכשרנו להתמודד עם מצבים כאלה. - איך אתה מתעדכן בכל החידושים בעולם הרפואה? ישנו ידע בסיסי ואני נדרש לעקוב בעיקר אחר החידושים השונים. אגב, מאז התפתחות האינטרנט החומר הרפואי הינו גלוי. כשם שאני יכול לקרוא בו, גם כל אדם ולקוח יכול לקרוא זאת. כלומר, אתה נתקל יותר ויותר בלקוחות בעלי ידע והתמצאות, ואינך יכול סתם כך לפטור אותם במילים שלא יבינו. כאשר מוצגת בפניי בעיה שאינה מוכרת, אני מתחיל לקרוא חומר ומתייעץ עם רופאים מומחים, כדי לגבש פתרון אופטימלי. תחום ההתמחות העיקרי שלי היא הסכרת ובקשר לכך גם בעיות של לחץ-דם גבוה והשמנת-יתר. אני מוזמן לכל כנס שמתקיים בנושא ומסוגל לתת תשובות ברמה החוסכת את הצורך לשלוח חברים החוצה.

רפואה מונעת

 - איך מתרשם ממרפאת בית-אלפא, ואיזו מערכת יחסים אתה יוצר עם הציבור? תמיד אמרתי שהדוגמא הטובה ביותר לרפואת משפחה הם הקיבוצים ומרפאות הקיבוצים. הצוות המקומי הוא מקצועי, נמרץ, קשוב ואיכפתי. אני סומך עליו במאה אחוז. אנו עובדים כצוות, תוך בשיתוף פעולה טוב ויעיל: אני לומד מהן דברים רבים והן לומדות ממני דברים אחרים. כך צריכה להתנהל המערכת. - שמתי לב שהשתתפת בהלווייתו של דור אליוט ז"ל. האם זה חלק מסגנון עבודתך עם הקהילה? כן, זה בהחלט הסגנון שלי. את דור הכרתי כבר בתחילת עבודתי. לפני שנתיים עברנו במשפחתי מקרה דומה, והבחור במשפחתי נפטר בתוך שישה חודשים. במקרה ההוא הייתי קרוב משפחה ורופא. אני זוכר שבשלב מסוים נסעתי לת"א אל המשפחה, ואמרתי להם: "די, מספיק, עד כמה?". הם אמרו לי: "חיכינו שמישהו כמוך יבוא לומר זאת". עזרנו במרפאה למשפחה במאבקה, הרגשתי חלק מהקיבוץ, ובתוכי הייתי בתוך קונפליקט, שהרי ידעתי עד כמה לא רבים הסיכויים. אגב, תכננתי להשתתף גם באזכרה, אך לא אוכל להגיע לכאן בתאריך הזה. - האם יש תוכניות שאתה רוצה להנהיג ולפתח לגבי הציבור בקיבוץ? הרפואה המודרנית שמה דגש על מה שנקרא: רפואה מונעת ראשונית. אני מתכוון לקדם מספר נושאים, למשל: • השמנת יתר אצל ילדים, תופעה שבארה"ב היא בבחינת מגפה ובארץ היא קיימת במימדים גדולים מדיי. חשוב לטפל בכך עוד כשהילדים קטנים, באמצעות תוכניות הדרכה להורים ובמוסדות החינוך, בטרם מתפתחות מכך מחלות נוספות. אגב, גם על כך יש שפע חומר באינטרנט. • בדיקות ממוגרפיה אצל נשים בגילים מסוימים, כדי לגלות מוקדם חשש לסרטן השד. בטווח הגילים שקבענו, כל הנשים אכן עוברות את הבדיקה באופן קבוע. • אנו עובדים על נושא של דם סמוי בצואה, ופנינו לרבים להשתתף בבדיקה, וחלקם אכן נענו. המשותף לכל אלה, ולעוד בדיקות, היא הגברת המודעות בקרב אנשים בריאים, תוך מאמץ לגילוי מוקדם של מחלה, דבר המגביר את הסיכוי להתמודד איתה, אם וכאשר תתגלה.

פעיל במרצ

- אתה ערבי במדינת ישראל, משתייך למיעוט שיש לו בעיות רבות. אולי לך אין בעיות כאלה, אבל איך אתה רואה את בעיית המיעוט הערבי במדינה? אני מאמין קודם כל ובעיקר בשותפות, כי כולנו נמשיך לחיות כאן ביחד. הנושא עליו שאלת בלט מאוד בימי האינתיפדה השנייה ומאורעות אוקטובר 2000. באזור אותו אני מנהל, הכולל מספר כפרים ערביים, עובדים בצוות שבעה יהודים ועשרה ערבים. ערב אחד צלצל אליי המזכיר היהודי והודיע כי לא יופיע לעבודה ביום הבא. שאלתי מדוע, והוא ענה כי זו ההוראה שנתן קצין הביטחון לעובדים היהודים. אמרתי מיד: "לא יקום ולא יהיה! אם יש לך בעיה, אבוא בעצמי לקחת אותך לעבודה. איני מסכים, שהרי אם יש מקום בטוח באותם ימים, זו המרפאה בזלפה, ואני בטוח שלא תיפגעו". עברתי בטלפון את כל העובדים. למחרת אספתי כמה ברכבי והיו שניים שבכל זאת סירבו. נכון שהיה בכך סיכון מסוים, אבל זו הייתה לדעתי הדרך היחידה לשמור על ריקמת היחסים שנבנתה אצלנו בעמל רב, ולצאת מהמשבר ללא פגיעה. לפני כשנתיים נכנסתי לפוליטיקה והתמודדתי במסגרת מפלגת מרץ על המקום השביעי ברשימה לכנסת, אך לא הצלחתי לעבור את הפאנל השני. כשעליתי לנאום השתמשתי במושגים מעולם הרפואה: כדי לשמור על המשך הדו-קיום, יש לבצע השתלה של ריקמה בריאה שתאחד את שני הגורמים, היהודים והערבים. בפועל, יש להכין תוכניות עבודה ולהשקיע עבודה, כי מעצמו הדבר לא יבוא. לא סתם בחרתי במרצ. היו אליי פניות רבות של פוליטיקאים ערבים, בהם אחמד טיבי, עזמי בישארה ועוד. עם כולם אני מדבר ומטיח בהם דברים קשים על סגנון פעולתם, המיועד להגביר פופולריות ולהבטיח את בחירתם הבאה, אך אינו מסייע לפתרון שום בעיה בהווה. האזור שלנו הינו בעל אינטראקציה ייחודית, והיחסים הטובים בין מרכיבי האוכלוסיה נשמרים לאורך שנים. הכפר שלנו, למשל, צמוד למרחביות, אנו עוברים דרכם מדי יום, הם באים אלינו, ורבים מאנשי עפולה נמצאים בכפר מדי יום. הפערים ביחסם של משרדי הממשלה הם עצומים. למשל בנושא המשכנתא יש הבדל ניכר בין יהודים לערבים והנימוק לכך הוא עניין השירות בצבא. לי, אגב, לא הייתה בעיה לשרת בצבא, ובשלב מסוים אף הצעתי עצמי להשתלם כקצין רפואה ולשרת בצבא. אמרו לי שהדבר בלתי אפשרי, משום שאי אפשר להקפיץ אותי ישירות ועליי לעבור כל המסלול. קיימים פערים עצומים בחינוך. ממש בושה וחרפה כיצד משרד החינוך מתייחס לנושא בכפרים הערבים. לאחרונה עלה על הפרק המשבר ברשויות הערביות. אני מתקשה להבין כיצד משרד הפנים מוכן לקבל את הגירעונות הענקיים שנצברו ברשויות הערביות. הכפר שלי משתייך למועצה אזורית בשם "נוף הגליל" הכוללת ארבעה כפרים שלא נכללו במועצות הקיימות: נין, דחי, מיסר (ליד עי-דור) וסולם. בשנים הראשונות ניהל אותה יהודי מחדרה, רפי מימרן שמו, וקידם נושאים רבים. ראש המועצה הנוכחי אינו מקדם כלום. מה עדיף? למרות שאני חבר מועצה בכפר, אני מוכן שתהיה ועדה קרואה, העיקר שתזיז דברים למען התושבים! * * * * * - מה אתה מאחל לעצמך בקריירה שלך? כאשר עברתי מבחן לקראת התמנותי למנהל אזור, שאלו אותי: "מה השאיפה שלך לאחר שתמלא את התפקיד הזה?", עניתי: "להיות מנכ"ל קופת-חולים!". שאלו: "איך תעשה זאת?". עניתי: "אפלס את דרכי, אבל לא ארמוס בדרך אף אחד".

כתב: מיכאל

בית-כנסת בבית-אלפא – מאז ימי התלמוד ועד ימינו. "לא נותקה עוד השלשלת"...

(בתקווה שלא יגיע לעיני הורינו...מחשש התהפכות בקבר...)

לאחרונה פנו אלי מצוות מפעל האירוח שלנו, כדי שאנסה למצוא מקור לרכישת ספר תורה עבור בית-כנסת שהם עומדים לפתוח... סנסציה בפני עצמה! ובכן, לאור בקשות חוזרות ונשנות של רבים מהמבקרים והמתארחים אצלנו, הדתיים והמסורתיים שביניהם, ובעקבות מספר צעדים ומהלכים שכבר נקטו חברי צוות האירוח שלנו (כשרות וכו') כדי להוות אתר נעים ומושך, ולמען הרחבת מעגל האוכלוסייה של אורחים ומטיילים, סוכם בין הצוות לקיבוץ לפתוח גם בית-כנסת מאולתר, שישמש את אותם מתארחים המעוניינים ומבקשים זאת. הוקצה לכך מקום נאות בבית בן שתי הקומות (המערבי) ואז התברר שחסר הציוד הדרוש. בראש וראשונה חייב להיות בבית-כנסת ספר-תורה מתאים, נאות ותקני. כשהחלו לברר, לשאול ולחפש, התברר שאפילו כשמדובר בידידינו הקיבוצים הדתיים השכנים לנו, ספר תורה הוא מצרך יקר מאד ועלותו של הפשוט והזול ביותר – סכום כסף בעל 5 ספרות... ואז, בעקבות ניסיון העבר של רוזי ושלי בנושא זה, הגיעה הפנייה. האמת היא שכיוון כזה של תרומה לרכישת ספר-תורה עבור קיבוץ השומר-הצעיר א', יכול היה להוות אטרקציה מעניינת ואפילו לשאת פירות, אך לפתע הבזיק בזיכרוני רב-השנים... הרי היה כאן בעבר בית-כנסת מאולתר (ראה תוספת – נספח) שניהל אותו "ביד רמה ובזרוע נטויה" ואוהבת הסבא שלי ר' דוד נוימן, אביו של אבי צבי נוימן. התחלתי לגלגל בזיכרוני ובזיכרונם של אחרים ו"החשד" נפל על דוד נחום, שידו מונחת על כל חפץ מהעבר. הגעתי אליו והוא זכר שיש משהו כזה ואולי אף דברים נוספים, איפה-שהוא – אולי בחדר ההנצחה (צמוד לאולם הספורט – בית-העם). אילנה רובין, האחראית על האתר, לא ידעה דבר על כך, אך הציעה לחפש. ואכן, בהתאם להנחיית דוד הגעתי לפינה מרוחקת, נידחת ונסתרת בחדר ההנצחה, ושם, בתוך ארונית קטנה ומכוסה אבק, מצאתי שעומדת לה מיותמת ואף ניזוקה-מעט, מגילת ספר תורה שלם ותקני, מגולגלת כהלכתה ופתוחה בפרשת השבוע בו נטמן הספר. ספר-תורה זה כולו כתוב בכתב-יד של סופר סת"ם, לפי דיני ההלכה. באותה ארונית מצאתי גם את אביזרי הקודש של סבי המנוח – הטלית, התפילין (שעל היד ושעל הראש) ואפילו את הכיפה השחורה ששימשה אותו בתפילותיו. כמו-כן מצאתי שם את הפרוכת שכיסתה את ארון הקודש של ספר-התורה ועליה רקומה הקדשה לזכרה של סבתי, אמו של אבי עם שמה המלא: מינה (מינדל) ייטה נוימן. מצאתי שם גם את ספר התנ"ך של סבי, אשר קיבל אותו לבר-המצווה שלו. ספר תנ"ך שהודפס בשנת 1884 ובין דפיו הרבה הערות והארות כתובות בעפרון בכתב ידו של סבי. כל מה שמצאנו, נקווה שישמש כבסיס לציוד ולזיווד בית-הכנסת, האמור להיפתח במפעל האירוח. חסרים עוד מספר אביזרים, ובעיקר שופר – אולי למישהו יש שופר נאות? או יודע היכן אפשר להשיגו? כורכים אנו כאן מצווה במצווה – מציאתו של ספר התורה חסכה לקבוץ ממון, סייעה לפתיחת בית-הכנסת ולנו, נקווה, "פתחה שערי שמיים"... מצורפת רשימה (נספח) שגם אותה מצאתי באותה ארונית, בין כל אביזרי הקודש, ובה תיאור אופיו, מהותו וצביונו של ה"קומפלקס" - המטבח הכשר ובית-הכנסת שהיה אז בבית-אלפא. רשימה זו הוכנה עבור תצוגת אביזרי הקודש האלו באחד מחגי יום-הולדת הקבוץ. מטבח ההורים מטבח-כשר, כך הוא נקרא. בצריף הצר אשר שימש כמטבח וחדר-אוכל כשר, היו גם ארון-קודש, ספרי תפילה ומחזורים לחגים. ההורים הישישים עלו לארץ בעקבות בניהם ובנותיהם וחיו בתנאים חלוציים כאן בביתנו. הם הקפידו בקיום מצוות ובאוכל כשר ובשעות הצורך התכנס "מניין" ובא שוחט. בצריף התפללו בשבתות ובחגים והוא שרת את ציבור ההורים משנות ה-30 עד שנות ה-60 המאוחרות. המוצגים הנראים – שימשו את ציבור המתפללים בצריף ההורים. ילדי הקבוץ היו מציצים בחלונות ומתרשמים מחרדת הקודש, מתקיעת השופר ב"ימים הנוראים" ומתבשמים מאווירתו המיוחדת של המקום. לעיתים היו ההורים המתפללים "אורבים" ומושכים מישהו מבין העוברים שם כדי להשלים את ה"מניין". כתב: הלל נוימן ‏21/12/06

מבט נוסף על המשך השינוי


מייקל עופר, שריכז את עבודת מינהלת השינוי, מתייחס לשאלות הקשורות להמשך תהליך השינוי.

- האם במהלך השנה, מאז הוחלט על יישום השינוי, עלו אצלך מחשבות על הצורך לתקן החלטות מסוימות?

אין לי ספק שלא כיסינו את הכול בחוברת השינוי, היה סביר שיתגלו לקונות (לקונה = חסרון, פגם) שאותן צריך למלא בהתאם לעקרונות השינוי. אני חושב שצריך יהיה להיפרד ממושגים כגון "רמת חיים קיימת" או "נוכחית", כיוון ש"קיימת/נוכחית" מתייחס למתישהו ב–2004, ואני נכנסים ל–2007. אנו צריכים לקבוע מהו הסל (מחושב לפי הפרטים שעליהם נסכם ביחד, מחירם יכול להשתנות), שהוא המאה אחוז, שמעליו אנו גובים מס פרוגרסיבי, איזה חלק ממנו הוא המינימום שאנו מבטיחים לחבר שממלא את חובותיו. אני חושב שצריך להגדיר באופן מובהק יותר מה מקבלים החברים שהיו בגיל פנסיה עם פרוץ השינוי, לדעתי את פנסיית היעד של הקיבוץ + הביטוח לאומי.

- האם נראה לך נכון וחשוב (בשנה שעברה) שמינהלת השינוי תמשיך להיות בתמונה ושותפה לדיונים ולהחלטות?

אני סברתי כבר בראשית 2006 שמינהלת השינוי סיימה את תפקידה. את השנה הנוספת עשינו כיוון שהייתה לנו תחושה (שהסתברה כנכונה בהצבעה בקלפי) שהציבור רוצה זאת. אני חושב שמכאן ואילך, האחריות תהיה על המזכירות, החברים צריכים לקחת את זה בחשבון כאשר בוחרים חברים למזכירות. ועדת ביקורת צריכה להיות "כלב השמירה", שמבטיח שעובדים לפי ההחלטות שהתקבלו.

- יתרונות המודל ה"רך" והשפעתו על אורח החיים בקיבוץ. זה אינו סוד שאני הייתי בעד השינוי הזה, עוד לפני קבלתו. כתבתי שאנו צריכים להיכנס למהלך בזהירות, בלי להשאיר חללים בדרך. אני דבק בזה גם היום. צריך להתקדם לאט ובזהירות, לסייע לחברים להגיע לעצמאות כלכלית. אני חושב שהקהילה שלנו צריכה להיות ביתרון על קהילות אחרות, לא רק בדשא ובאוויר הנקי, אלא גם ברמת הסולידאריות, העזרה ההדדית, שיש להם ביטוי כלכלי. משמע, אני לא מייחל למצב שבו לא יהיה מס קהילה או מס פרוגרסיבי. אלא המיסים צריכים לקטון בהרבה, כך שלחברים תישאר יותר הכנסה פנויה.

- מהו הכיוון אליו מוליכה מינהלת השינוי? איך להעריכו על רקע הלחצים מהציבור ומצבו הכלכלי של הקיבוץ?

אני פרשתי ממנהלת השינוי עם מחלתי, ואני נמצא כיום בפוזיציה של "נבצרות זמנית", עד לחודש ינואר (שלושה חודשים אחרי הניתוח). מינהלת השינוי פועלת בזהירות מרבית וע"פ העקרונות שנקבעו עם קבלת השינוי. לי אין ספק שאנחנו צריכים להוריד את הוצאת הקהילה, לא בגלל השינוי, זה היה צריך להיעשות בכל מקרה ובצורה דרסטית - וזה כואב.

- האם עלינו להמשיך ולהגן על האוכלוסיות החלשות בקיבוץ, או להסיר את כל ההגנות?

אני מאוד מקווה שמה שייחד את הקהילה שלנו, ומה שיתיר לנו לקרוא לעצמנו "קיבוץ מתחדש", הוא בין השאר, הערבות ההדדית שקיימת בינינו. היא לא מוחלטת כמו בקיבוץ הקלאסי, אך היא במפורש קיימת ואסור לוותר עליה.

- על מה יש לשים דגש בשנת 2007?

אנו צריכים לתקן שגיאות. צריכים להתייעל, ו"התייעלות" אינה מילה גסה. דוגמא: לכאורה אין שום סיבה שלא נכבס, נקפל ונתקן לבד את בגדינו. כל אדם עובד עושה את זה. חוזרים מהעבודה הביתה, יש כביסה לעשות, בגדים לקפל וכו'. לשירות הזה יש זכות קיום רק אם הוא יותר זול מהאלטרנטיבה. אם הוא לא יותר זול ואם אי אפשר להוזיל אותו, אז אנחנו, במטותא, נצטרך לעשות את זה לבד, ובמקביל להוריד את המס שאנו משלמים עבור זה.

- איך לדעתך צריכות להתקבל ובאיזה אופן צריך להתנהל הדיון הציבורי?

מילת המפתח היא - הסברה, לא רק במועדון לחבר אלא במפורש להשתמש בערוצים נוספים: בדפי המידע, בעיתון, בוידאו, ערב של ראיונות מאתגרים ועוד... - האם יש חשיבות לכך שתובא הצעה מוסכמת ע"י המזכירות ומינהלת השינוי? חשוב מאוד שההצעה תהיה מוסכמת ע"י המזכירות ומינהלת השינוי.

שאל: מיכאל; כתב: מייקל

יש חיסרון לחג החנוכה בקיבוץ בית-אלפא מבחינת רכז התרבות: אין לו כל מסורת וצריך כל שנה לתת לו תוכן חדש. אך יש גם יתרון: מכיוון שאין מסורת, אפשר בכל שנה "לחגוג". כך שמחנו לשמוע את שינקה מברכת ממרום שנותיה את משתתפי המסיבה, ואת אסנת בתה משבחת את התרבות שלנו (בל נשכח – אסנת היא חברת שמיר, הקיבוץ העשיר שהכול מקנאים בו ובחבריו ומוכנים להתאמץ בחיקו). נהנינו משרון זלצר ובנו עלי מספרים בהומור על מקורות החג, והאזנו ברוב קשב – בקטעים מסוימים אפילו נסחפנו - לתיזמורת המנדולינות של הרי אפרים. הצטערנו לשמוע מילות פרידה מחגית לירון ונדמה כי זו ההזדמנות לאחל בירכת הדרך לרחל'ה פלד מחליפתה.

מילים חמות לחנוכה

תודתי הרבה על שניתנה לי ההזדמנות לכבד בנוכחותי ולהדליק נרות חנוכה. אכן, שמחת החג ב"שבת אחים גם יחד" זו כבר מסורת עבורנו. עלינו גם להיזכר מאיפה באנו ולזכור מי אנחנו. אנו שומרים על המסורת ואין זה משנה האם החג הוא דתי או לא דתי. והנה מולי רבים רבים מחברינו ולצידנו בני גילים שונים, כולנו ביחד ושוררת כאן הרמוניה. לבי שמח ונרגשת אנוכי. ועכשיו אברך בברכת החג המסורתית: חג חנוכה שמח!    שינקה

ניצלתי הזדמנות שאני בקירבת המיקרופון וביקשתי לומר כמה מילים: 1) בראש ובראשונה אני מודה ומעריכה את מי שזכר וחשב להזמין את שינקה להדלקת החנוכיה, ואנו זכינו להשתתף בחג החנוכה בבית-אלפא. 2) אני באה לבית-אלפא די הרבה כדי להיות עם אימא שינקה. אני בכלל אוהבת לבוא לכאן ובעיקר בחגים, שהם משהו מיוחד עבורי. החגים מאורגנים מצוין וכוללים תוכן מעניין. לא בכל קיבוץ היו ויש חגים כמו בבית-אלפא. זה משהו שאתם חייבים לשמור עליו בכל מחיר, ושאף מנהל קהילה לא יגיד לכם שזה עולה יותר מדיי. כל שקל ששמים בתרבות, שווה את זה. 3) דבר נוסף, שממש לא שייך לחג החנוכה, אבל מאיר כל השנה, היא הרגשת הבית שיש למשפחתנו בבית "רב-גיל". אני מאוד מעריכה זאת, והדבר אינו מובן מאליו. הדברים אינם מתנהלים כך בכל המקומות. הלוואי ולי יהיה מקום ואנשים כמו כאן ברב-גיל, אם פעם אצטרך. חג חנוכה שמח ותודה רבה לכולם.

אסנת פיאנקו – קיבוץ שמיר (בתה של שינקה).

לשמור על הרגשת הבית

הגירעון בחדר-האוכל מרקיע ומדאיג. איך ממשיכים לקיים את האתר החברתי החשוב ביותר, אך במחיר סביר והגיוני? לאיציק כהן, המרכז את חדר-האוכל כבר קרוב לחצי שנה, יש הצעות ורעיונות, והוא אינו מבין מדוע אף גורם אינו מזמן אותו לשמוע את הצעותיו, כבסיס לדיון בהתייעלות חדר-האוכל.

- האם היה נכון להגן על חדר האוכל באמצעות קביעת מחיר-גג והבטחת סובסידיה, ולא לתת לו להתנהל לפי היבט כלכלי?

איציק: אכן נכון לנהוג כך, משום שאם רוצים לקיים את הבית הזה, אי אפשר לעשות זאת על פי חוקי השוק בלבד. יש לו חשיבות מיוחדת, הוא חלק בלתי נפרד מהוויית החיים שלנו, וצריך לעזור לו להמשיך ולהתקיים.

- האם אתה מודע לטענות הרבות שיש לחלק מהציבור לגבי איכות המזון, דבר המתבטא בירידת מספר האוכלים?

הכנת המזון ובישולו אינם תחת פיקוחי ואין לי השפעה על תהליך ואיכות הבישול. אני קולט טענות וביקורת מהציבור ומעביר למטבח את השדרים. אני בהחלט מודע לכך שלאיכות האוכל, לגיוונו ולטעמו ישנה השפעה מכרעת על התנהגות הציבור. חבל לי על כך שהחברים כבר הסיקו מסקנות, אך בצוות הבישול טרם הסיקו מסקנות. לאחר מספר פעמים שהעברתי שדרים וראיתי שאין התייחסות, הפסקתי להעביר. אולי באמת מיהרתי לוותר.

- אי אפשר להתעלם מהגירעון המדהים הנובע מהפעלת חדר-האוכל. מעריכים אותו ב-600 אלף ש"ח לפחות ואף למעלה מכך. מהיכן נובע הגירעון העצום הזה?

האמת שאיני יודע את מלוא התשובה. בכל פעם אני מגלה עוד שכבה. בין היתר, נעשו שגיאות בהגדרת השותפות ובתנאי ההתקשרות עם ניר-דוד. לדוגמא: בשעתו נקבעה כמות וסכום לחיוב חשמל, אבל התעריף השתנה מאז, ואנו ממשיכים לחייב לפי העלות שנקבעה בתחילה. ישנה שורה של הוצאות, שאנו גובים תמורתן מחיר לא ריאלי. גם לגבי המזון אין נוהל עבודה מובנה. מה שברור, חסר פיקוח מדויק על מה שנכנס מבחינת הכמות והאיכות. האם אנחנו מקבלים בדיוק מה שהזמנו? אני יכול לומר בביטחון שמכל סוג מזון הנכנס לחדר האוכל, אנו מאבדים לפחות 10% כבר בכניסה, משום שיש אובדן ופחת, שרק אנו נושאים בו. כאשר נשאר מזון, אין אפשרות להחזירו ולעיתים הוא מושלך. לא אנחנו מגדירים את גודל המנה וכמעט תמיד היא קטנה ממה שאנחנו רגילים לאכול. כך לעיתים קרובות אנחנו מספקים מנות של 200 גרם בעוד שקיבלנו אותן לפי תחשיב מנה של 180 גרם. קח את הפערים האלו בכל קשת פריטי המזון - הירק, המרק, המנה והלפתן - הכפל אותם במספר הימים בשנה, וכבר תקבל סכום משמעותי ולא קטן. וזה כנראה רק חלק מהסיפור. אחת הדרכים להתמודד עם הבעיה היא להתאים את המחירים לכמויות האמיתיות, אך לי אין סמכות לעשות זאת על דעת עצמי. הייתי רוצה שתקום רשות ציבורית שתעבוד לצידי. אני אציג בפניה את הבעיות, אביא נתונים, והיא תשקול מהלכים ותקבל החלטות בדרך מהירה וזריזה שתצמצם הפסדים. - מכאן נובע שמצבו של המטבח המשותף צריך להיות טוב, משום שכל הטעויות שציינת הן לטובתו... היה זמן שמצבו היה טוב, עכשיו הוא נמצא במצב לא טוב, לנוכח הירידה המתמשכת במספר האוכלים. 

איציק נזהר מלפגוע בצוות הבישול ומבחינות רבות הוא אפילו מפרגן להם, בעיקר על נכונותם להיענות לכל בקשה ופנייה של צוות חדר-האוכל, גם אם היא נעשית ממש לקראת סיום המשמרת. עם זאת, הוא מזכיר לי שלפני מספר חודשים, בעת דיון בשיחה על הכשרות, השמיעו חברים טענות נגד המטבח וחדר האוכל. נאמר להם אז כי זה אינו הנושא, אך הנהלת הקהילה לא יזמה דיון אחר שבו ניתן יהיה לומר את הדברים ולהשמיע את הטענות. הושלכה כפפה, אך איש מנושאי האחריות לא הרים אותה.

אני יודע שדובר על כך בדיוני צוות השינוי, הייתי מציע שיקבלו ממני את כל הנתונים לגבי הארוחה הזו, כדי שניתן יהיה לקבל את ההחלטה המתאימה. הארוחה זו אינה מכובדת, עלותה יחסית גבוהה וסגירתה לא תפגע בדברים החשובים באמת.

- איך משפיעה הכשרות על התנהלות חדר האוכל?

ביומיום אין לה כמעט השפעה, אם כי נאלצנו להוריד כמה מוצרים. הבעיות הן בסוף השבוע, לנוכח המגבלות לבשל ולחמם. כך למשל אנו נאלצים לטגן שניצלים בשעה שתיים בצהרים, ולהכניסם לארונות חימום, דבר המביא לא פעם להתייבשות שלהם.

- האם אתה שותף ולוקח חלק ביוזמה להוסיף לקוחות חיצוניים?

זו אכן צריכה להיות מטרה חשובה, משום שעל חברים לא עושים כסף. אם רוצים לשפר את מצב ענף המזון יש להוסיף הכנסות, וזאת ניתן לעשות רק על ידי הוספת לקוחות חיצוניים. לא מעט קיבוצים כבר עלו על המסלול הזה, התקשרו עם סוכני נסיעות בתחום תיירות הפנים וראו תוצאות, אם כי אין מדובר ב"מכרה זהב". את המהלך אצלנו מקדמים עמית, ניר פלאי, רחל'ה פלד ואני. עם זאת, יש לשמור על פרופורציות ולא ליצור מצב – הקיים במספר קיבוצים – שבו החיצוניים הם האוכלוסיה המועדפת, והחברים נמצאים בעדיפות משנית, דבר הגורם עם הזמן להסתלקות החברים. אני חוזר למה שאמרתי בפתיחה – חדר האוכל הוא קודם כל בית וחברינו צריכים להיות בעדיפות ראשונה. משום כך אפשר גם לסבול מצב של הפסד ברמה סבירה, שהרי חדר האוכל אינו "יחידת ייצור", אלא בית. בצד מאמצי השיווק, צריך להמשיך את ההתייעלות, אך לא אוכל לעשות זאת לבד, צריך להיעזר בכוח מקצועי.

- עד כמה גרמה יציאת האירוח לנזק? האם אפשר להחזירם למסגרת חדר האוכל?

כדאי לזכור שהאירוח הוא שלחץ על הקיבוץ לבצע את הכשרות, והנה דווקא אחרי שנעשתה הכשרות, האירוח לא חזר עד עצם היום הזה. כל הידברות שלי איתם מעלה חרס. הצעתי להם הצעות שאי אפשר לעלות על הדעת טובות מהן. קשה לי להבין זאת. הם הרי הוליכו את מהלך הכשרות ואנחנו מציעים להם ארוחות במחירי עלות כמעט. האמת, אין לי הסבר רציני מה קורה שם.

- מה הרגשתך האישית? נשמע לי די מתסכל לנוכח המציאות שאתה מתאר ?

אני משקיע מאמץ כדי לתת לחברים הרגשה שזו אינה מסעדה אלא בית. זה כולל טיפול בחדר האוכל מהכניסה, מהרחבה בחוץ, דרך הפואייה, ועד המזלג וכף ההגשה – כך שיהיה נעים להיכנס, כמו לבית. ההרגשה משתפרת כשחשים שהחברים מרוצים. בצוות אין שכירים, כולם חברים ובנים שלנו, הוותיקים פישל'ה ונורית והצעירים רע, לליב וערן. המסר העיקרי הוא להתייחס לציבור ולתת שירות נאות ברמה טובה. לוקח זמן, אבל אנחנו משתדלים. העובדים הבינו שבכל שעה שחבר ייכנס, הוא יזכה ליחס ושירות. גם כאשר מגיע חבר באיחור, הוא ייענה, לא רק מפני שהוא לקוח, אלא מפני שהוא קודם כל חבר. ניסינו והוספנו אפילו קפה ועוגה ביום שישי, על חשבון הבית, לחיזוק הרגשת הבית. פשוט כדי שיהיה נעים לשבת יחד בערב שבת בחדר האוכל, למרות שהדבר בוודאי מוסיף משהו לגירעון. קבלנו תגובות חמות, שיצרו תחושה מלבבת. אגב, אני מאמין שכאשר יגיעו הסיכומים של הרבעון האחרון (אוקטובר-דצמבר 2006) כבר נראה מגמה של הקטנת הוצאות בלי לפגוע ברמת השירות. ככל שהצוות יהיה קבוע ומקצועי, ניתן יהיה להמשיך את המגמה.

- האם יש לך הצעות לשיפור מצב הענף?

ראשית, כדאי לדעת שבצד הצוות יש לנו "שורת הגמדים", שבאים ועוזרים בלי חשבון ובלי תמורה, יודעים להושיט יד וזו ההזדמנות לומר להם תודה. אולי ניתן היה - באותה רוח טובה - להקטין את עלויות עבודות השבת ולחדש את תורנויות הערב ביום שישי. תורנות של פעמיים בשנה תביא לחיסכון, משום שלא נצטרך לשלם תשלום מוגבר תמורת השעות האלה. (לדעתי, גם לא ראוי להטיל עבודה זו רק על ילדים וחברים העושים זאת בשל מצב כלכלי). אני חושב שמשך ארוחת הצהרים ביום רגיל ארוך מדיי. הארוחה צריכה להיות מוגשת בין השעות 11:30 ל-13:30 בלבד. אין הצדקה להגיש לפני כן וגם מספר האוכלים לאחר 13:30 מועט ואינו מצדיק מצב שבו כל הצוות והאנרגיה עובדים "על ריק". זו רק שעה, אבל יש להכפילה ב-300 וכך נוצר חיסכון לא קטן. אגב, במקרה כזה לא יקופחו בני הנוער החוזרים מבית-הספר. ניתן להם פתרון מתאים, בלי שכל המערך יפעל וימתין להם. כאמור, גם ביטול ארוחת הצהרים בשבת יכול לחסוך, מבלי לפגוע במשותף. עם זאת אני רוצה להדגיש כי הארוחה בערב שבת היא ליבת העניין, זו הארוחה המרכזית של השותפות, ואיני מתכוון רק למזון. זו ההזדמנות היחידה בשבוע לחברים להתכנס ולראות זה את זה. אנו עושים מאמץ שחדר האוכל יהיה נקי, מואר ומסודר, וגם אם לפעמים חלק מהחברים אינם מרוצים מהאוכל, לפחות ירגישו נעים מעצם שהותם בחדר האוכל. ישנה הצעה מרחיקת לכת של "טעם טוב" לקחת אחריות כוללת, גם על חדר האוכל (אגב, גם בניר-דוד), כולל הגשת המזון והפעלת כל הקומפלקס. להצעה זו יש חסרונות ויתרונות. מהלך כזה יביא לחיסכון, משום שכל החוסרים והפחת יהיה עליהם. השאלה היא: האם יראו בחדר האוכל מנוף לצבירת כסף בלבד, או יקפידו לקיים את המקום כבית של החבר? במקרה כזה יש להציב תנאים ברורים: • להעסיק מספר מוסכם של חברי בית-אלפא. * יהיה רכז חדר אוכל, איש ב"א, במשרה חלקית – אולי כ"אם-בית" - שמתפקידו יהיה לדאוג לעניינם של חברי ב"א.

מכל האמור לעיל נראה כי ישנם רעיונות שונים שרצוי וניתן לבצעם. לשם כך, יש לרכז את כל הגורמים העוסקים בנושא ולהרכיב צוות פעולה שיקדם את הנושא, לפני שהגירעון יגיע למימדים שיאלצו לנקוט בצעדים שלפחות כעת אין מעוניינים בהם.

כתב: מיכאל

מי ישמור על עקרונות השינוי?

רחל אהרוני מציגה את עקרונות ההצעה של מינהלת השינוי שתוצג בקרוב בפני הציבור

ש: נחזור לרגע לתחילת הדרך: איך הגעת לצוות השינוי?

ת: לפני מספר שנים, בעת שהחלו לדבר על שינוי בקיבוץ, הוצע לבחור צוות היגוי למהלך. מזכיר הקיבוץ דאז ביקש ממני להגיש את מועמדותי, כנראה כדי לאזן את הרכב הצוות, שלא ייכללו בו רק תומכי שינוי קיצוני. לאחר התלבטות הסכמתי, כי חשבתי שבצוות צריכים להיות אנשים בעלי עמדות שונות ומכל הגילאים. הקיבוץ בחר בשבעה חברים וגם אני נכללתי בין הנבחרים. לא סוד הוא שחייתי בשלום עם שיטת החיים הישנה, אבל מאחר שהוחלט להקים צוות היגוי לנושא השינוי, חשבתי שיש לבדוק קודם כל את הלך הדעות בקיבוץ: מה החברים מוכנים לשנות ומה היו רוצים לשמר? ואם יוחלט להיכנס למהלך של שינוי, כיצד לבצעו מבלי להגיע למצבם של קיבוצים שסיפוריהם הקשים ידועים, אם מכלי ראשון ואם מהעיתונות? כבר בראשית עבודתנו קיימנו סידרת שיחות עם קבוצות של חברים, מכל שכבות הקיבוץ, ואחת השאלות שהוצגה לדיון הייתה: מה הדברים החשובים לך בקיבוץ, שעליהם לא תרצה לוותר, ואשר תשאף שהפגיעה בהם תהיה מינימאלית? מרבית החברים אמרו כי יקבלו את החלטת הרוב – אם יסתבר שיש רצון להיכנס למהלך השינוי – בתנאי שיישמר השיתוף בשלושה תחומים עיקריים: בריאות, חינוך ותרבות. אלה היו מעין "קווים אדומים", והדבר בא לידי ביטוי ע"י רבים. עקרונות אלה אכן שימשו נר לרגלינו לאורך כל דיוני הצוות. למעשה קבענו כמה עקרונות יסוד: 1. דיפרנציציה מסוימת בהכנסות מהעבודה. 2. שמירה על שותפות וערבות הדדית בשלושת התחומים שצוינו לעיל. 3. שמירה על רמת החיים של הגימלאים. 4. ערבות הדדית לגבי צרכים מיוחדים. 5. הימנעות מפערים גדולים מדי בהכנסות מעבודה. לא הייתי תמימה. הבנתי שבכל מקרה אנו עולים על מסלול שברור כי יוביל עם השנים להפרטות עמוקות יותר מאלו שהצגנו בחוברת השינוי, ולהרבה פחות שיתוף. אבל היה לי חשוב שהדבר לא ייעשה באופן שיהרוס לגמרי את הרקמה החברתית בקיבוץ, ולא יפגע אנ?ש?ת בחברים.
 

ש: האם היית שלמה עם מודל השינוי שהוחלט עליו לפני כשנה וחצי?
 

ת: ראיתי במודל שהצענו את הרע במיעוטו, אך כל עוד הצוות הקפיד לשמור בהצעותיו על מידה גבוהה של שותפות, סולידריות, וערבות הדדית, קיבלתי את הדברים. לאורך כל התהליך הדאיג אותי הצד האנושי, כלומר איך השינויים ישפיעו על החברים, ובמיוחד על אנשים בעלי צרכים מיוחדים, על שכבת הגימלאים ועל שכבת בני החמישים ומעלה, שיכולת שיפור מצבם איננה גדולה או איננה קיימת בכלל. היו ויכוחים לא מעטים בצוות, אך הם לא גלשו למשברים. שמרנו על רוח טובה וחשבנו באופן ענייני. הרבה בזכות אהרון ארז, שידע לנווט את הדיונים בחוכמה, ובזכות חברי הצוות ששמו להם למטרה להגיע להסכמות, ללא הפעלת כוח. בשלב מסוים הכנסנו את אנשי הממסד לצוות, כדי שנהיה מחוברים למציאות, וגם כדי לשתף את מי שיהיו אחראים בעתיד על ביצוע ההחלטות. בעיקר אני רוצה לציין את איטל, שהפכה למומחית לחוברת השינוי, מכירה את החוברת כמעט בעל פה, ובתפקידה הקשה עומדת על משמר עקרונות השינוי, צמודה אליהם ומקפידה על קיום ההחלטות.
 

ש: מהו אופי השינויים שמציעה כיום מנהלת השינוי?

אנו מציעים גם שינוי פרופורציות בתשלום עבור החינוך, אבל משאירים את העיקרון שלפיו הסכום שיצטרכו ההורים לשלם, ייכלל בבסיס החישוב המשוחרר מהמס הפרוגרסיבי. כן מוצע על ידינו שינוי במסלול הלימודים הגבוהים של הצעירים שהוחלט עליו לפני שנה. ת: בתקופה האחרונה קיימנו מספר דיונים והגענו כולנו להסכמה, שלמרות לחצים שונים לזרז הפרטות, לא נציע שינויים עקרוניים במודל. הצעותינו הן בעיקרן תיקונים לטעויות שנעשו, משום שלא היינו מודעים לאופן שבו יתנהלו הדברים בשלב היישום. בתחום הבריאות נעשתה עבודה גדולה ע"י לאה סלע, עמית ואיטל, שגם אני הייתי שותפה לחלק ממנה. אנו מציעים לשנות את שיטת החישוב במרפאה, ובמקביל להגדיל באופן משמעותי את הסכום שייכלל בבסיס החישוב עבור הוצאות הבריאות. מטרת השינוי המוצע היא לפשט את שיטת החישוב המסורבלת שהייתה נהוגה עד עתה, ולתקן כמה עיוותים, תוך כדי שמירה על עקרון הערבות ההדדית. אנו מקווים, בהסתמך על סקר הוצאות שנערך על ידי מערכת הבריאות, שהחברים מכל שכבות הגיל לא ייפגעו. בכל מקרה, אין מדובר בהפרטת הבריאות. לי ברור שיש לבדוק את הנושא כעבור מספר חודשים, כדי לראות בדיוק כיצד פועלת השיטה החדשה, ומה השפעתה על החברים, משום שלא פעם בעת ההפעלה מתגלים דברים שלא נצפו מראש.

ש: כיצד את רואה את הדיונים בקיבוץ על הצעות המ?נהלת??

מבלי לאבד את ראיית המכלול. אם רוב הקיבוץ ירצה בשינוי קיצוני יותר, הכולל הפרטות עמוקות ואולי אפילו מלאות, והורדת ההגבלה על הפער בהכנסות מעבודה, נצטרך להסיר את הצעותינו, ומישהו אחר יצטרך לגבש מודל חדש. אני מקווה שזה לא יקרה.
 

ש: מה בדבר הורדה משמעותית של המיסים??

מי אינו תומך בהורדת מיסים? מי לא היה רוצה להשתחרר ממיסי המדינה למיניהם ומהמיסים הפנימיים שהחלטנו עליהם – מס הקהילה והמס הפרוגרסיבי? אלא שצריך להבין שמדובר ב"עיסקת חבילה", משום שהמיסים נועדו לקיים את התחומים בקהילה שהציבור סבר כי חשוב להמשיך ולקיימם. בקיבוצים שבהם הופחת המס למינימום, ההפרטה היא מקסימלית. חדר האוכל איננו פועל (אחד המוסדות שכמעט מיד נסגרים בכל קיבוץ מופרט), צי הרכב המשותף העומד לרשות החברים נמכר, הבריאות, החינוך והשירותים השונים מופרטים לגמרי, והערבות ההדדית מינימלית. עלינו לשאול את עצמנו האם אנו מעוניינים שאצלנו יפעל חדר-אוכל, יפעלו השירותים למיניהם, תתקיים ערבות הדדית בבריאות ובחינוך, יעמוד רכב לרשות החברים במחיר סביר, יפרח הנוי, תתקיים פעילות תרבותית. לכל אלה יש מחיר, המתבטא במיסים. עם זאת, מן הראוי להמשיך ולהתייעל בכל התחומים הנ"ל, כדי להוריד מיסים, מבלי לפגוע בעקרונות שעליהם החלטנו.
 

ש: האם מנהלת השינוי תמשיך לפעול?

על כך יש לתת את הדעת ברצינות רבה. בין חברי המזכירות הנוכחית יש שניים – מייקל ואיטל – המכירים היטב את המודל שהחלטנו עליו, היו שותפים לבנייתו ולגיבוש התיקונים שאנו מציעים. אשמח אם הם ימשיכו לכהן במזכירות כנציגי ציבור גם בשנה הבאה. עם סיום עבודתו, מציע הצוות שלנו שינויים סבירים, המוסכמים על דעת כל חבריו, תיקונים שאינם משנים עקרונית את המודל שהחלטנו עליו, ועל כן אני מציעה לציבור לתמוך בהם. ת: עם השלמת המהלך הזה יסתיים המנדאט שקיבלה מנהלת השינוי מהקיבוץ, והיא, יש להניח, תסיים את תפקידה. פעולתה, שליוותה את המזכירות בשנה החולפת, הייתה חשובה לאותם חברים, שלא הכירו ולא התמצאו במודל לפרטיו. מי יעמוד להבא על משמר קיום ההחלטות? מי ישמור על "רוח הדברים"? התפקיד הזה מוטל כמובן על המזכירות. רכז הקהילה איננו מסתיר את דעתו שראוי לבית-אלפא לבצע שינויים קיצוניים בהרבה מאלה הכלולים במודל שלנו ובתיקונים שאנחנו מציעים עכשיו. האם המגמה שהוא מייצג תהיה דומיננטית במזכירות בשנה הבאה, או האם האיזון שנשמר במזכירות השנה ימשיך להתקיים בה?
 

ש: שאלה אחרונה: עם סיום תפקידה של מנהלת השינוי, האם יש, לדעתך, להקים מוסד של מעין "נציב קבילות הציבור", ואם כן – מה יהיו סמכויותיו?

ת: אין לי תשובה על כך. אני רוצה להאמין בתבונת האנשים שקיבלו ויקבלו על עצמם את התפקיד הקשה של ביצוע החלטות הציבור, ויהיו נאמנים לרוחן, ובתבונת הציבור שלא ייתן יד להרס הרקמה החברתית המעניקה משמעות לקיומו.

כתב: מיכאל