דור אליוט
3.4.1972 – 25.11.2006

דור אליוט, בנם של שולה וזאב, אחיהן של רחלי ומירב, נכדם של חיה וחיים פלדנר ז"ל, מוותיקי הקיבוץ, ושל שירלי ומוריס אליוט ז"ל, תושבי ניו-יורק, נולד בי"ט בניסן תשל"ב ונפטר ממחלה ממארת בשבת, ד' בכסלו תשס"ז.
כאשר התבררה מחלתו של דור, הוא וחבריו הטובים מ"בצלאל" בנו אתר באינטרנט במטרה להשיג אמצעים לטיפול.
באתר זה כתב דור על עצמו:
"נולדתי לפני 34 שנים בבית-אלפא. התחנכתי על פי הדרך של "החינוך המשותף" – מבית התינוקות ועד לסיום היסודי גרתי בנפרד מההורים. בתיכון עברתי עם בני קבוצתי לפנימיה האזורית, תקופה שהייתה מאוד לא קלה עבורי. במהלך שרותי הצבאי חל שינוי בגישתי לחיים – בחרתי להגשים את עצמי ולמצות את הפוטנציאל שקיים בי כבן אדם.
כשהשתחררתי, חזרתי למשק והתחלתי לעבוד בבריכות הדגים של הקיבוץ. במקביל השלמתי בגרויות והוצאתי רשיון נהיגה. כשהרגשתי שהתפתחתי והשלמתי את הדברים שרציתי בקיבוץ, הגיע השלב הבא, בו יצאתי לטייל בעולם. איני יכול לומר למה ציפיתי מהטיול הזה, אבל נדבקתי ב"חיידק" המסעות וההרפתקאות. חזרתי לארץ לאחר שנה וחצי בהן טיילתי בנפאל ובהודו, עבדתי על ספינת דייג באלאסקה ונסעתי בטרמפים בדרום אמריקה. חיידק הנדודים המשיך לבעור בי וחזרתי לעוד סיבוב של שנה במחוזות המרוחקים של אוקיאניה.
אך הפעם יצאתי עם החלטה לחזור ולממש את הכשרונות שלי לדרך חיים ומקצוע יצירתי. בחרתי ללמוד עיצוב גראפי ב"בצלאל". תכננתי את מסלול טיולי כך שאחזור לבחינות הקבלה. למרות שלא היה לי מושג רב על מה מדובר, הצלחתי להתקבל ללימודים, אותם סיימתי לאחר חמש שנים אינטנסיביות, אך מלאות בתכנים חדשים ובעשייה. אני שמח ושלם בבחירה שעשיתי בדרכי המקצועית. בתחילת השנה עברתי לת"א, התחלתי לעבוד ב-ICQ כמעצב גראפי.
באותה תקופה התחילו אצלי כאבים בחזה במהלך הנשימה. לאחר בדיקות ממושכות התבררה התמונה לגבי מחלתי.
המחלה הופיעה אצלי במהלך דרמאטי לאחר שנים של פעילות וקטעה את מסלול חיי בדרך להתחלה חדשה. כשאני מביט על חיי, איני רואה איך הייתי עושה משהו אחרת. אני שלם בתוכי עם כל מה שעשיתי.
אני רואה במחלה הזאת שיעור שאותו אני הולך לעבור וממנו אלמד, כמו כל דבר שעשיתי עד היום, להמשיך ולהיות ער לדרך ולחיים.
הייתי רוצה לנצל גליון זה כדי להודות לכל החברים שרכשתי בתקופת חיים זאת והתגלו כחברי אמת, שעזרו לי ברגעים החשובים באמת; ולמשפחתי, העומדת לצידי ותומכת בי לאורך כל הדרך".

לצערנו העמוק, המחלה האכזרית גברה על מאבקו העיקש והאמיץ של דור. רבים וטובים היו עם דור והוריו בחודשי המחלה, ועל כך אומרים שולה וזאב:
"במהלך המחלה גילינו בדור תכונה מופלאה. גילינו את דור והחברים שלו. התגלתה לנו יכולתו המיוחדת של דור לקשור אליו אנשים, לגרום להם להתקרב אליו ולאהוב אותו כל כך, לפני המחלה ועוד יותר בשעתו הקשה. מבוגרים וילדים שפגשו בדור בצמתים השונים של חייו, נקשרו אליו לתמיד וכואבים היום את לכתו. חשוב לנו לציין את ההתגייסות של החברים מבצלאל, אשר בניצוחן של שירז וסיון, הקימו עמותה והפעילו תיקשורת כלל-עולמית במטרה להשיג את כל המידע ואת כל דרכי הטיפול החדשניות ביותר.
אנו רוצים להזכיר את החברים של דור לעבודה, ואת קבוצת "הדס" הנהדרת. אתם, קבוצת "הדס", אתם משהו שקשה לתאר במילים. מודים לכם כל כך על היותכם עם דור ואיתנו.
אנו רוצים להודות לחברי הקיבוץ ולבעלי התפקידים השונים, על התמיכה והעידוד.
אנו מלאי תודה והערכה על היענות החברים לתרום למען דור. תרומתכם זו איפשרה לנו להגיע לכל התייעצות ולכל טיפול אפשרי. על כך תודה אישית לכל אחד ואחת מכם.
אנו רוצים להודות לרבקה גולדנברג על הליווי הממושך והמסור, ולצוות הרפואי והסיעודי על הטיפול התומך, הסבלני והמקצועי.
אנו מלאי תודה על כך שזכית, דור שלנו, לאהבה גדולה, אהבתה של הילה, המלאך שנשלח אליך להיות אתך ואתנו, שותפה ואוהבת לאורך כל הדרך הקשה.
נוח בשקט ובשלווה.
אבא ואימא
דורק'ה,
איך מלווים חבר ילדות בדרכו האחרונה? איפה להתחיל?
אולי כשאנו בני חמש-שש ואנחנו רבים, וזיוה באה ומפרידה בינינו וכועסת... ממש הרגזת אותי, אז למה היא כעסה דווקא עליי? זה הרי היה באשמתך, שהרי היית גדול, חזק ומוצק.
אף פעם לא ראיתי אותך כועס, צועק ומרביץ. בדרך כלל נראה היה שאתה מתבונן. פשוט מתבונן ומקשיב.
ילדים היו מציקים לך כי היית שונה: רגיש, מופנם ואיטי יותר. נדמה היה שאתה עסוק בלחשוב, היו לך מחשבות רבות.
אבל כל הקושי נעלם כשנגעת בעיפרון. כשציירת, הכול זרם - קווים ועוד קווים יצאו להם במחול. דרך העיפרון היה לך קל יותר לתקשר עם העולם, להביע ולהוציא מעצמך.
הקושי הגדול שלך היה בשנות ה"עשרה". החברים לא תמיד עשו לך חיים קלים. כאשר אתה רגיש יותר, אמיתי ופתוח לכל, יותר קל לפגוע בך ישר בפנים.
בתקופה זו עברת מהפכה, התחלת להבין שיש לך כוח להתמודד, התחלת להאמין בעצמך ובאמת. כבר לא היית קורבן של הנסיבות, התחלת ללמוד מי אתה ובעצם מה אתה אוהב לעשות.
התחלת לשחק כדורסל, שנהיה עם הזמן ידידך לשנים. המשחק נתן לך מקום לפרוק, להתחבר קצת לחיים (זה המקום היחיד שבו התעצבנת לפעמים...)
כל פעם שהיה צריך לעשות תפאורה היית נכנס לעניינים: מצייר, גוזר ומעטר את חדרי האוכל בחגים.
אחר-כך התבגרנו ונהיינו חברים טובים יותר, תמיד היה כיף לשוחח אתך – היית חכם, ישר, כנה, אמיתי ואפילו מצחיק לעיתים.
יכולנו לשבת שעות לדבר פילוסופיות, לשמוע מוזיקה (הערצת את קייט בוש), או סתם קפה קטן וטיולים על ההר או במדבר. הרבה חוויות אספנו מאז.
וכך, אחר הצבא, הגיע התור של דור.
אחרי שבילית קצת עם הדגים בקיבוץ, יצאת החוצה והתחלת לחרוש את העולם: דרום אמריקה, הודו, ארה"ב, מצרים, פפואה ניו-גיניאה, ואפילו אינדונזיה (מקום בו כולם נלחמים בכולם...). פשוט טיילת לכל הכיוונים. וכשהיה צורך בכסף מצאת עבודה באלאסקה, באוניות של דייגים. לא היו לך גבולות של קור, קושי או כוח.
חזרת והתקבלת בבצלאל כדי ללמוד עיצוב גראפי. סופסוף נתת דרור לכשרון שלך. פילסת לעצמך את הדרך, הפכת למעצב של אתרים, ואחרי עוד טיול ועוד אחד, כשקיבלת הרבה הצעות לעבודה, והכול הסתדר במקום – גם מצאת את הילה – המלאך שנפל מהשמיים.
והפרח הזה, שקוראים לו דור, שכל כך הרבה שנים לקח לו לפרוח,
פרח בבת אחת, עם כל כך הרבה כוח.
כל כך הרבה שמחה והקלה השתחררה לו מהלב,
שרק דבר אחד העיב עליה – הכאב.
כאב קטן, מוזר, נודד מצד אל צד,
שבישר על משהו איום ונורא...
כמה קיווינו שאלה שטויות, ושזה יעבור מהר, ושזה כבר ייגמר... אבל לאט לאט התבררה התמונה, והיא הייתה יותר ויותר שחורה. ואתה כל כך חזק וכל כך מאמין. כמעט אין סדק בחומה.
ואיש יקר, אני מודה לאלוהים על כך שלפחות היה לך ליווי של אהבה, וחיבוק של משפחה.
דורק'ה, היית איש טוב כל כך, אמיתי, כנה, רגיש ואוהב, שהסוף הזה פשוט קורע את הלב.
השיחות אתך תמיד היו עמוקות ואמיתיות,
ולאורך השנים היו לנו המון כאלה שעות.
היית חבר אמיתי, שאוהב לעזור, אמיץ וחזק.
אני מאחל לך שבמקום בו אתה נמצא,
יש לך שקט ושלווה, והרבה אהבה –
וכבר לא כואב.
לשולה, זאב, מירב, רחלי והילה היקרים –
אנו אתכם באבלכם, אוהבים ומחבקים.
חן עופר
דודי,
בשישי בערב נפרדתי ממך, נאבק על עוד טיפת אוויר. בשבת מוקדם בבוקר, שולה שלנו צלצלה אליי ולחשה לי: "זהו" – ומאותו רגע ועד עכשיו קרו המון דברים.
ראשית, בחמש וחצי בבוקר, השעה בה שתי הנשים החשובות בחייך הירפו לרגע ונרדמו לידך מעייפות ומבכי, ראית כי השעה כשרה. לקחת מלוא ריאותיך אוויר צח והמראת. שלום אמי, שלום אהובתי, אני חופשי.
לא, לא התרחקת מהחלון של חדר מספר חמש באגף החדש של חדרי-החולים, המשקיף על גינת הקקטוסים של סבא חיים. ואתה, בעודך לוגם טונות של אוויר, משוחרר לגמרי מצינורות וגוף, התרוממת מעט מעל הגן, מלווה במבטך הכחול את שתי הבנות שאהבת ושאהבו אותך. ראית איך הן שחות מעט יותר – אוספות את עצמן ומזדקפות בתחושת הקלה: אכן, דור חופשי!
אם אתה שואל אותי – היית איתנו כל היום, מוודא שאנחנו מתפקדים כהלכה וחלילה לא מפשלים. והרי לפנינו משימות לא קלות בעליל.
ראשית קפצת לבקר את אבא זאב בנגריית-הבית, לבדוק שהוא אוזר כוח לבנות לך ארון כהלכה – מתנתו האחרונה לבנו אהובו. וידאת שהארון יהיה במידותיך, ארוך ויפה, עשוי מעץ לבן, כראוי. שהתחתית חזקה והמכסה יציב. בטוח שגם בדעתך עלה שיש בו איזה "קטש", ושם, בנגריה, ליד ארונך הממתין בסבלנות, נפרדת מאביך והוא ממך. כן, הוא בכה, וזה טוב. זה בסדר אם אבות, במצב שכזה, בוכים על בניהם. מותר.
ואחר כך חזרת, מן הסתם בטיסה נמוכה, אל החדר, אלינו. נרגעת לראות שאימא, רחלי, מירב והילה שלך, ואחר-כך גם אבא, נשארו בידיים טובות, ואיך כולם באים ונאספים. השכנים שממהרים לנחם, חברי הקיבוץ הנפלאים שהראו בחודשים האחרונים למה הם מסוגלים, בני כיתתך שמקדימים. וידאת שיש בין הדמע גם מעט צחוק, שאימא נכנסת לנוח מעט בצהרים ואבא גם, שהשמש החמימה שולפת את כולם החוצה, אל הדשא. שרחלי שואלת שוב ושוב מי רוצה קפה. וראית, בעיני רוחך, איך לחם ומוצרט מחפשים את עצמם.
עקבת וראית איך בני המשפחה שלך יושבים מסביב לשולחן העגול בפינת האוכל ומתכננים את ההלוויה שלך. שמעת שאנחנו רושמים מי ינחה, מי יכתוב, מי ישיר ומי יקרא. הילה אומרת: "דור אוהב את אהוד בנאי", ומירב אומרת: "גם את זה וגם את ההוא". ואנחנו אוהבים אותך.
דורילה,
כל חייך לא היה לך קל. מאז שאני זוכרת אותך אתה נאבק. בעיקר להיות כמו כולם ולהישאר כמו שאתה. מסתבר שבנות אהבוך, אך לא רק. תסתכל סביב ותראה. זוהר שאלה אתמול איך זה שמישהו שהוא כל-כך טוב, רגיש, מוכשר, מתוק ויקר, חוטף את מה שחטפת – ודיברנו בפעם השלושת-אלפים ואחת על חוסר הצדק שבעולמנו. בטח שמעת.
וגם אני אהבתי אותך, דודי, אוהבת ותמיד אוהב. יום אחד לפני חמש שנים גיליתי אותך, בשיחה של שלוש שעות בבית-קפה קטן בשינקין, ואז כרתנו לנו ברית אהבה קטנה אך אמיצה. זוכר?
תנוח מתוק שלי מהתלאות, מגיע לך קצת שקט. תודה לך על האור שהכנסת לחיינו, תודה על הילה, ותודה על הזכות להיות בת-דודה קרובה שלך.
אסתי
דורי,
זה לא הזמן, זה לא המקום, חייבת להיות פה טעות. אתה, שעשית הכול לאט לאט, "שום דבר לא בוער", יש זמן לכול, לטייל, ליהנות.
ללימודים יצאת בשלב לא מוקדם בחייך, ועכשיו כשסיימת לימודיך בבצלאל מצאת עבודה, כזו שתמיד רצית. הכרת את הילה, שכל כך התאימה לך ונראה היה שהאהבה פורחת ביניכם.
והנה ראינו אותך עולה על דרך המלך ומסיר את כל המכשולים. חשבתי שתפגיש את כל המשפחה לאירוע שונה לחלוטין...
ופתאום תפסה אותך המחלה, שלא שייכת לסיפור; פתאום אין זמן לכול, צריך להיפרד ולהגיד שלום.
דורי,
בשבילי היית לעיתים שותף לעבודה, לעיתים הרגשתי כמו אח גדול, אך תמיד היית לי חבר אמיתי, חבר שעליו אפשר לסמוך.
לפני שבועיים באתי לבקר, ראיתי אותך תשוש ועייף ולא מצאתי עוד דרך לתמוך ולעזור. עזבתי אותך כשבליבי הרגשתי שלא אפגוש בך עוד, שלמרות מאמציך לא יוכל עוד כוחך למחלה.
הלכת מאיתנו דורי, הלכת למקום שכולו טוב, כי אין מקום אחר בשבילך.
הלך מאיתנו איש יקר.
נוח בשלווה דורי, הייה שלום.
ינאי
דור שלנו,
רצינו עוד זמן יחד – ליהנות כמו שצריך מהחיים שרק החלו. למי היה זמן להרים את הראש במהלך הלימודים?
באת "מבושל", אחרי סיבוב בחצי הגלובוס. ברחת מפורעים בפפואה ורדפת אחרי להקות דגי טונה בחוג הארקטי. ואנחנו, רובנו ילדים עירוניים, נשאנו עיניים אליך, "איש העולם הגדול", זה שיודע מה הוא רוצה להיות.
הרגיע אותנו להיות בחברתך – ממש כמו אח גדול.
עם הזמן הבנו כי לאו דווקא עשית וידעת הכול, אלא שיש לך ביטחון ואומץ נדירים ובעיקר לב רחב, תמימות וראש פתוח לנסות ולחוות דברים במלואם, וכשרון נדיר.
מה שמדהים הוא שכל מי שפגשת בדרך, אפילו בחטף, שותפים לדירה, מעסיקים ועמיתים לעבודה, חברים לכדורסל, ועד למוכר הפלאפל – כולם הרגישו כלפיך חיבה עזה מן הרגע הראשון: חיבה אישית, אמיתית – אתה קיבלת אנשים כמות שהם, מעניק מעצמך ותמיד כנה וצנוע.
רצינו עוד זמן. כשתכננו להקים קבוצת עיצוב התעקשנו על העקרונות המנחים ואתה לא חשבת שיש פרט שולי מדי שאפשר להשאיר פתוח, ומרוב דיונים לא הספקנו להניח אפילו קו אחד...
חשוב היה לך מאוד לעשות. ליצור אמנות ולעצב מתוך כוונה אמיתית ומחויבות לתוצאה, ממש כמו שהתייחסת לאנשים, לחיים.
לאחר הלימודים התחלנו את חיינו המקצועיים. העבודה לעיתים מספקת ולעיתים שוחקת ורובנו קיבלנו בהכנעת את העליות והמורדות של הקריירה, אבל אתה חיפשת למצות את עצמך בכל רגע נתון: אם הרגשת תקוע, היית מוכן לעזוב הכול ולנסות את מזלך בעיר וארץ זרה; אם הרגשת שהיום עובר בעצלתיים, היית מתכנן שבוע בסיני, או נשף במזרח ירושלים; ואם לפעמים הרגשת בודד, ידעת שבסוף תמצא מישהי מיוחדת שתהיה "תפורה" עליך בדיוק.
רצינו עוד זמן, כי בדיוק עכשיו מצאת כיוון חדש ומרגש לחייך. התמקמת בבית חדש, קמת לעבודה חדשה והתעוררת עם אהבה גדולה.
תכננו לצאת איתך, לראות עבודות שלך, לשבת בפאב ולהתווכח שעות על נושאים טריוויאליים באומנות או ב-NBA.
אתה משאיר אחריך חלל גדול. אנו נפרדים ממך עכשיו, אבל נוצרים בתוכנו את כל האהבה הגדולה שיש לנו כלפיך.
אנחנו רוצים להודות לכל מי שליווה את דור והמשפחה בחודשים האחרונים, על התמיכה, הסיוע הכספי והמוראלי, על הביקורים והאמונה.
הילה – היית קרן האור בחייו של דור, האהבה שחיפש וחסר כל חייו.
שולה, זאב, מירב ורחל – אנחנו מחבקים אתכם וכואבים את אובדנו של דור האהוב.
החברים מ"בצלאל"