יוני 2008

"מלכת המדבר" 2008

סמדר אש המאירי, בת בית-אלפא וחברת בית-השיטה, לקחה חלק במסע "מלכת המדבר",
שנערך השנה בדרום-אפריקה, בג'יפים תוצרת "טויוטה" 4X4 חדישים, נהנתה מכל רגע
ושמחה לשמוע ביום האחרון שהצוות שלה זכה במקום הראשון, זכייה המבטיחה השתתפות חינם גם בשנה הבאה.

     

 לפני מספר חודשים דיפדף לו באינטרנט עמית, בעלה של סמדר, ולפתע עצר ושיתף את סמדר: "וואו, מלכת המדבר, השנה מתקיים בדרום אפריקה, איזה כיף להן!".
סמדר שמעה בעבר על תחרות "מלכת המדבר", וביטלה: "עזוב, זה בוודאי אירוע המיועד לסלבריטיס בלבד".

לאחר מכן, הביאה הסקרנות את סמדר להתגנב בחשאי לאתר "מלכת המדבר", שם מצאה טופס השתתפות, מילאה אותו והמתינה לתשובה, ללא תקוות גדולות.

בטופס נשאלה שאלות כמו: "מה תביאי איתך למסע? מה תוכלי לתרום?, שאלות שבאמצעותן מבצעים את המיון הראשון.
כעבור מספר ימים התבשרה סמדר כי היא מוזמנת לשלב המיון. היא סיפרה זאת לעמית והוסיפה, בהיסוס-מה: "השתתפות במסע עולה כאלפיים יורו!", ועמית הפתיע והשיב: "אם תעברי את שלב המיון ותקבלי זימון למסע, הכסף לא יהווה בעיה מצידי, בלאו-הכי התלבטתי מה להעניק לך ביום הולדתך ה-40"...

 

"החברה הגיאוגרפית" החלה להפעיל את פרוייקט "מלכת המדבר" לפני עשר שנים והוא נועד לשמש מסגרת לפעילות אתגרית לנשים ולבטא את הכוח והפוטנציאל הנשי. בשנת 2005 הוחלט להרחיב את מתכונתו ומידי שנה מתקיימים 12 מקצים, בכל שנה בארץ אחרת, שבכל אחד מהם נכללים כ-12 ג'יפים ובכל אחד מהם נוסעות ארבע נשים. לשלב המיון (באמצעות הטפסים) ניגשו כ-12 אלף נשים, מתוכן זומנו כ-1,200 לארבעה ימים של מיון מרוכז, ומהן נבחרו כ-500, שהשתתפו בפועל.

סמדר: "במיון לא ידעתי כיצד להתנהג ועל מה ישימו לב, והחלטתי להיות טבעית – לא לנסות לעשות רושם, לא להתבלט, להיות אני". צוות הכולל את מנצחות השנה שעברה וכן פסיכולוגיות קובע מראש את הרכב הרביעיות ויש לכך חשיבות עצומה.

 

 סמדר: "הצוות שלי היה מעולה וגילינו זאת כבר מהפגישה הראשונה. מיד נוצרה כימיה והכול נעשה ברוח טובה, בשמחה ובהתלהבות. מי שמרכיב את הצוותים עושה מלאכת מחשבת מופלאה, משום שהרכבים לא מוצלחים לא ישרדו את שמונת ימי המסע".

סמדר ועמית המתינו במתח רב לתוצאות המיון, נשבעים לא לספר על התוכנית, לבד יצטרכו להסביר ולהצטדק אם, חס-וחלילה... סמדר, העובדת ליד מחשב, נדרכה לנוכח כל הודעת מייל נכנסת, פתחה כל הודעה חדשה בלב דופק ונרגש, עד שהגיעה הבשורה המיוחלת: "עברת! התקבלת!".


כל המשפחה – עמית, חמשת ילדיהם, וכן סבתא, סבא והאחות מבית-אלפא - התקבצה לנוכח שאגות ה"וואו" ונערכה לתפקד ללא סמדר, שהשאירה על המקרר "פקודת מבצע" מפורטת, שחילקה את האחריות בין כולם.

 ב-12 ביוני לפנות בוקר נאספו הבנות בנתב"ג והמריאו לדרום אפריקה, עם הצוות המלווה. מה המסלול? מה יצטרכו לעבור בכל יום? עם אילו אתגרים יידרשו להתמודד? על-כך לא נמסר להן שום פרט.

סמדר: "רק בעת הטיסה הארוכה התחלתי לעכל את השינוי שאני עוברת: השארתי את הילדים בידיהם האמונות של בני משפחתי הנפלאה, אני מתנתקת מחובות היומיום – הכנת אוכל, סידור הבית, כביסה, כלים, העבודה המשרדית, ואפילו מצעדת הבוקר המענגת. אף אחד לא יימצא תחת אחריותי, ואיני צריכה לנהל את כולם.
קצת הדאיג אותי עניין הנהיגה וקיוויתי שאזכור כי נוהגים בצד שמאל וההגה הפוך... הטרידה אותי השאלה מדוע אין מספרים לנו מה יהיה עלינו לעשות, אבל קבלתי את התייחסותן של רוב הבנות שאמרו: נתמודד עם הבעיות והאתגרים כאשר נתקל בהם".

בדרום אפריקה נתבשרו שהן אמורות לחרוש את מחוז קוואזולו-נאטאל, שהיה בשליטת שבט הזולו, חבל ארץ קסום ומרהיב, הכולל סוואנות מדבריות, הרים שפסגותיהם מושלגים ועמקים ירוקים שבהם מגדלים קני-סוכר.
לצוותים נקבעו עוד בארץ משימות שונות ונאמר להן כי בזמן מסוים יצטרכו לשמש כ"צוות צ'ופר" ובזמן הזה יצטרכו להעניק למשתתפות האחרות מתנות מקוריות ומועילות.

סמדר: "הכנו מראש כ-50 קופסאות ובהן מי-סבון המיועדים להפרחת בלונים. באחת החניות, על ראש גבעה, הענקנו אותן לבנות. עכשיו תאר לך את התמונה: 50 בנות עומדות על ראש גבעה, מפריחות בועות, צוחקות ונהנות – איזו תרומה למצב-הרוח הכללי!

הרופאה הישראלית שנלוותה לטיול הדריכה אותנו כי יש לשתות הרבה, רק מים מינרלים, ואסור להעביר בקבוק מפה לפה.
הכנו 50 גרביים צבעוניות, עם הלוגו של 'מלכת המדבר', והבנות יכלו להלבישן על הבקבוקים וכך ידעה כל אחת איזהו הבקבוק האישי שלה... הכנו גם קלסרים והסברנו לבנות כי הם מיועדים לאיסוף חומר כתוב ומזכרות מהדרך, לקראת מסיבת הסיום וכדי להראות בארץ לבני המשפחות". כפי שיסתבר בהמשך, ידעו הבנות משתתפות המסע להעריך ולתגמל את צוות סמדר בסוף המסע".

 

הימים ארוכים – השכמה מוקדמת ("סמדר: "אין זמן לברבורים ומרמורים"), יציאה לדרך בזמן קבוע ונסיעה לאורך שעות רבות ב"נוהל שיירה", עד להגעה למקום הלינה הבא.

 


מכיוון שבדרום אפריקה שורר כעת חורף, היום קצר, והיציאה לדרך, כמו גם סיום הנסיעה, נעשים בחושך. בנסיעה עצמה מדברים על כל נושא שבעולם. הג'יפים מחוברים במערכת קשר והמדריכה מסבירה ומחלקת הוראות, והיום הארוך עובר כאילו רק לפני מספר דקות יצאו לדרך.
אין צורך לנווט, אך יש לשים לב בעת הנהיגה על מרחק סביר, אך לא לפתוח רווח גדול מדיי.

סמדר: "הנהיגה בחושך דורשת תשומת-לב מרבית, משום שבצד הדרך צועדים כושים, חלקם שיכורים. הדבר היחיד הזוהר אצלם הן השיניים, ולא פעם שאלתי את עצמי: ומה יהיה אם לא יחייכו?"...

- לאילו הפתעות זכיתן במהלך המסע?

ביצענו "אומגה" מדהימה לאורך קילומטר אחד, שנעשתה בשלבים וארכה שלוש שעות, אך היא לא נתפסה כמשימה אלא ככיף. היו כמה שחששו, בעיקר עקב פחד גבהים, אבל המלצנו להן לקחת לעזרתן "פסק-זמן" (היו שם כושים נאים ואתלטים, כמו בפרסומת ל"עלית" בזמנו...)
ואכן כולן עשו זאת, כמו גדולות, למרות שלא חויבו.

באחד הערבים, עם סיום הנסיעה, הופיעה בפנינו להקה של ילדים מקומיים, יתומי איידס, בקטעי נגינה ומחול. זה היה מופע מדהים ואקזוטי, אני כיניתי אותם "מיומנה מקומית", שעורר התרגשות רבה. את הכסף שהם מקבלים מפקידים עבורם בתוכנית חיסכון ללימודים גבוהים, ואנו הוספנו להם תרומות ביד נדיבה.

 

כל הלילות ישנו בחוץ, בתחילה על ההרים, בקור עז שגרם לכך שבקושי ישנו, אחר-כך לילה אחד
על חוף הים, בשכנות לקופים, והיו לילות שישנו בפארקים מוסדרים. באחד הלילות ניתך עלינו גשם כה חזק, עד שאמרנו שלמושג "קפה בוץ" הייתה משמעות מעשית מאוד...

מכאן,  שכאשר בלילה האחרון שיכנו אותנו במלון חמישה כוכבים, זו הייתה הפתעה מרגשת ויכולנו להתרחץ, להתרענן ולהכין עצמנו לקראת הטיסה לארץ.

- הצוות שלכן זכה בתואר "צוות דבש", כלומר הצוות שנבחר על-ידי המשתתפות כמצטיין. בזכות מה? מדוע העדיפו אתכן על-פני כל הצוותים האחרים?

אנחנו היינו מאוד מסודרות ומתוקתקות. בשש בבוקר, כאשר כל הציוד שלנו היה מקופל וארוז על הג'יפ, היו בנות שהתקשו לעשות זאת. לא ישבנו מהצד, אלא עזרנו להן.
בערב, לאחר יום מפרך, כאשר היה צריך לרחוץ כלים, גם כאשר לא היינו "צוות תורן" סייענו ברחיצה. הבנות האחרות שמו לב לכך, ידעו להעריך את העזרה ללא חשבון, ומישהי אף אמרה: "תמיד הייתן היכן שצריך".
ביום האחרון חילקו לנו טפסים שבהם נתבקשנו לציין מהו הצוות המצטיין בעינינו. במהלך ימי המסע לא חשבנו על כך ופשוט מיצינו את החוויה וההנאה. שרר מתח מסוים לקראת ההכרזה על הצוות המנצח.

שותפה שלי הייתה ממש במתח ואמרה: "אני לא אוהבת להפסיד". הכנתי אותה: "תתחילי להתרגל, יש לי תחושה שצוות אחר ניצח, רואים זאת על הפנים שלהן".
כאשר השופטות (מנצחות השנה שעברה) הכריזו על צוות ארבע – הצוות שלי – כמנצח, קרה דבר מדהים: כל הבנות הסתערו עלינו, חיבקו ונישקו אותנו. מזה באמת התרגשתי – מהפירגון האדיר "נטו", ללא כל קומבינות.

 

הפרס, כאמור, הוא השתתפות חינם במסע שייערך בשנה הבאה, וסמדר כבר מבהירה כי לא תחמיץ את המסע, בכל מקום שבו ייערך.

 - האם הפכת לאדם אחר בעקבות החוויה המדהימה לה היית שותפה?

מכל נסיעה לחו"ל אני חוזרת עם תובנות חדשות. איני אדם אחר, אבל שוב למדתי עד כמה החיים קצרים ועד כמה חשוב ליהנות מהם, כל עוד אפשר. למדתי גם עד כמה אנו זקוקות לשחרור מהלחץ והמתח בו אנו מצויות כל הזמן.
אני שמחה על כך שלא ליווה אותנו צוות טלביזיה, הדבר גרם לנו להתנהג באופן טבעי ואמיתי יותר. ללא פוליטיקה, מנצח באמת מי שמגיע לו.

שמחתי כמובן לחזור למשפחתי, ונהניתי להתקבל באהבה על-ידי ציבור עצום שגילה התעניינות והרעיף פירגון. רק כאשר נחתנו (פיזית, נפשית נדרשו עוד ימים רבים "לנחות"), התחלתי להרגיש איזו עייפות משתלטת עליי, עייפות שממש פירקה אותי, אבל ככל שאני נזכרת בחוויה ומעכלת את מה שעבר עליי, אני מתקשה להתנתק ממנה.

כתב: מיכאל פאר

 

לחץ על "המשך קריאה" לכתבה ולתמונות.