פברואר 2008

בוקרים כחול-לבן על הגלבוע

 

דפנה ורוני אנגל מתגוררים עם ילדיהם בבית-ילדים בקיבוץ חפצי-בה ומחזיקים עדר פרות גדול, אותן הם מגדלים על הגלבוע. הצצה לחייהם של בוקרים כחול-לבן: השעבוד למקצוע, ההתמודדות עם הסכנות, ההנאה והחלום

אשת ח??ל

 

שיחה עם אילנה סלע על הקונדיטוריה המצליחה (שנה תשיעית); על הכיף לשרת

 את ציבור הלקוחות ב"יד-שנייה" (שנה 17!); על המאבק לבטיחות התחבורה

 בחצר; ועל חשיבותם של עקרונות בחיים ועל הנכונות להיאבק למענם.

 

רונית עזבה את בית-אלפא לפני כ-20 שנה וכל שנותיה עוסקת במוזיקה. היא שרה במקהלת האופרה, למדה משחק ב"בית צבי" ומוזיקה ב"רימון", ניגנה עם להקת "טיפקס", ליוותה את אהוד בנאי, מאיר בנאי, אפרים שמיר ודפנה ערמוני, הופיעה בפס-הקול של הסרט הבלתי נשכח "חולה אהבה משיכון ג", ועל כך אפשר לומר: מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה? "אף פעם לא עמדתי במרכז הבמה", מחייכת רונית, "עכשיו אני מגיעה לשם".

את הופעתה מכנה רונית: פרוייקט "קול האֵלָה". הוא נולד באוקטובר 2006 ביוזמתן של רונית ושל מיקי קריגר, שותפתה, ומטרתו העיקרית היא הבאת אנרגיית הריפוי הנשית אל הבמה ואל הקהל. זהו מופע ייחודי, בו חוגגות 13 נשים על במה אחת. הן מצטרפות אל רונית בשירי העצמה וריפוי שכתבה והלחינה. לפני כשנה וחצי פירסמה רונית מודעה, בה קראה לנשים לממש חלומן ולשיר. רבות ענו למודעה ורונית צירפה לפרוייקט את אלו שבחרו להתחייב לפרוייקט במלואו. לא הרקע המקצועי שקל בעת הבחירה, אלא המשותף לכולן - רצון להגשים חלום. הלהקה נכנסה למשטר חזרות וגיבוש, החלה להופיע וזכתה לתגובות נרגשות. בימים אלה הן מקליטות באולפן דיסק חדש ואיכותי. רונית: "כאשר הדיסק יצא לאור ויושמע ברדיו, תתחולל הפריצה הגדולה, שהיא חלומו של כל יוצר, ואני מניחה כי בעקבותיה אהיה מוכרת יותר". בחודש הקרוב הן יופיעו ב"פסטיבל אישה" המוערך שיתקיים בחולון, במשך ארבעה ערבים. רונית: "החזון שלנו הוא להביא אהבה וריפוי נשי, ובכוונתנו להעניק אותם בכל פינה בעולם, בה נתבקש לכך. השפה אינה מגבלה עבורנו, כי אנרגיית הריפוי היא שפה אוניברסלית. לנשים יש כוח מיוחד, שניתן להעבירו באמצעות השירה, גם לגברים וילדים". "זו אינה שירה בציבור", מבהירה רונית, "וקשה להסביר במילים איזו אנרגיה נוצרת תוך כדי השירה ביחד, כאשר השירים מעבירים מסר חיובי ומושמעים בהרמוניה של קולות. אני מבטיחה לכולם חגיגה ויזואלית ומוזיקלית".

זו גם ההזדמנות לשחזר עם רונית את סיפור הופעתה המיוחדת בפסטיבל השירים בחג הקיבוץ האחרון. רונית: "פנו אליי, הציעו להופיע, ואני מאוד שמחתי. שנים לא השתתפתי בחג הקיבוץ ובאותה עת סבתא שינקה עדיין הייתה בחיים ורציתי לעשות זאת גם בשבילה. בערב עצמו מאוד התרגשתי וההתרגשות הזו עברה לקהל והשפיעה על התייחסותו והחלטתו. היה להופעתי ערך-מוסף: אחרי שנים הגעתי לבית-אלפא והתייצבתי בקידמת הבמה. בפעמים בהם הופעתי בעבר בקיבוץ, שימשתי פסנתרנית-מלווה. אני עדיין זוכרת את הערב המוזיקלי המיוחד שהפקנו – יריב לבלנג ואני – ביום העצמאות של 1987 על שירי סשה ארגוב, בו לקחו חלק זמרים מקומיים. אני, כדרכי, ליוותי, עד שזכיתי לכבוד הבלתי רגיל כאשר סשה עצמו ליווה אותי בעת שאני שרתי. בערב האחרון, הרגשתי כבר בזמן השירה את אהבת הקהל, החום ממש זרם ממנו אליי, וכאשר המופע הסתיים קיבלתי פידבק מאוד אוהד. העובדה שסבתא נפטרה רק שבוע לפני כן נתנה להופעתי משמעות נוספת. אני כבר נרגשת לקראת הופעת הפרוייקט – ה"בייבי" שלי – בבית-אלפא ומצפה שרבים יהיו נוכחים בחדר האוכל וייקחו בו חלק.

כתב מיכאל.

עדנה מן מספרת על אהבתה לשיעורי הציור של דבורה ועל התערוכה שקיימה בשלושים למותה של דבורה

שנות היכרותי עם דבורה, מורתי, הן רבות ומתאפיינות בהיכרות קרובה. את דבורה האמנית הכרתי רק לאחר מותה. 1939 הייתה שנת משבר בחינוך, וחברת-הילדים המשותפת עם חפצי-בה התפרקה, לאחר שנתיים בהן למדנו בכיתות א' ו-ב' עם ילדי חפצי-בה, כאשר המורה שלנו היא דבורה. הרבה חוויות חיוביות שמורות בזכרוני. למדנו קרוא וכתוב, את נושא "החתולה", טיילנו בגלבוע, הכרנו פרחים ובעלי-חיים. הלימודים התקיימו בצריף (כיום נמצא שם מגרש הכדורסל של חפצי-בה), ובקיץ, כאשר החום בצריף היה ללא נשוא, היינו יוצאים החוצה עם השולחנות והכסאות ולומדים בחוץ, באוויר הצח. בכיתה השכנה לנו למדו ילדים בוגרים מאיתנו. הייתה להם מורה כעסנית והרבינו לשמוע צעקות ונזיפות מבעד לקיר. דבורה שלנו לא הרימה קול. בסבלנות ובחיוך התנהלו הלימודים בכיתתנו. ואז, פתאום, בלי להבין מדוע (איש לא הסביר לנו כלום) נפרדנו מהצריף, מילדי חפצי-בה, מחברת הילדים ? מהכול. לא הייתה לנו כיתה בקיבוץ ולכן סגרו בקיר בנוי את ה"מחסה נגד הפצצות", מתחת למבנה בית-הספר המערבי (בצדו הצפוני) ועשו לנו שם כיתה, בה הצטופפנו, 13 ילדים יחד עם מורתנו דבורה ? רק היא נשארה לנו. בכל בוקר נפתח יום הלימוד בשירה: "בגן הארמון פורח רימון, ציפור בו תשכון, בוקר וערב תרון"... וכו'. בל נשכח שנקראנו קבוצת "רימון". במרתף זה למדנו את כיתות ג' ו-ד', וצריך היה להקים חברת ילדים חדשה, רק מילדי בית-אלפא. ב-1943 הגיעו לקיבוץ "ילדי טהרן" (שניצלו מהשואה באירופה ונקראו כך משום שהגיעו דרך פרס) והצטרפו אל בית-הילדים ובית-הספר. אני זוכרת את בואם. לקבוצתנו נוספו שלושה ילדים ומי שקלט אותם זה אנחנו, הילדים, והדבר לא היה פשוט כלל. בוקר אחד התפרצה האלימות: כל הילדים נגד יוס'לה, שהיה מרביצן גדול. זרקו אבנים ורצו סביבו, עד שדבורה התערבה, הרגיעה את הרוחות וקיימו "שיחת חברה". עד כמה שאני זוכרת, זו הייתה שיחה בענייני מוסר. סיכום השיחה: אין זה צודק שכולם נגד אחד. היה גם ניסיון לברר למה פרצה הקטטה, ובסופו של דבר התפייסנו עם יוס'לה. זכורה לי ההצגה "הייוואתה" (של לונגפלו, בתרגום טשרניחובסקי), הצגה מחיי האינדיאנים, שהציגה כל חברת הילדים בבימויה של דבורה דוידזון ניישולר ז"ל, באביב 1945. את המוזיקה לשירי ההצגה הלחין תאודור הולדהיים ז"ל. את התלבושות עיצבו עיצבו מטפלות בית הספר, בניצוחה של מרים יהלום ז"ל. זו הייתה הצגה נהדרת, חוויה למציגים ולקהל. בכיתה ה' ירדנו ללמוד ולחיות במוסד החינוכי גלבוע, ודבורה מלווה אותנו, הפעם כמורה לציור. בכל שבוע התקיים שיעור לציור. דבורה ויוסף בעלה התגוררו במוסד, בבית ללא שירותים שנועד למבוגרים. באותן שנים גרו הורים ומורים במוסד, כי אסור להשאיר ילדים לבדם! שם, בחדר המגורים שלהם, עסקה דבורה גם בציור. יום אחד הזמינה אותי כדי שאבוא לשבת לפניה. הייתה בחדרם כורסה מרובעת, עם מושב קלוע מקש, שם ישבתי זמן רב, בלי לזוז, ודבורה רושמת ורושמת. ביקרנו באתר בית-הכנסת העתיק בחפצי-בה בו נעשה מבצע חשוב. הרימו את כל "גלגל המזלות" ויצקו על פלטות מבטון, זאת כדי לשלוח את היצירה לתערוכה בניו-יורק בשם: "ארץ התנ"ך". דבורה, יחד עם תלמידיה, ליוו את התהליך הזה. יחד עם מורתנו דבורה צפינו בתערוכה "גרניקה", שהוצגה בחדר האוכל של החברים. זו הייתה פעם ראשונה שנתקלתי בסגנון "מופשט" ובעוצמת הביטוי של האמן פבלו פיקאסו. יחד עם דבורה נסענו למשכן לאמנות בעין-חרוד, כדי לראות את אוסף היודאיקה של המשכן ושוחחנו עם חיים אתר, מנהל המשכן. אל כל אירוע בתחום האמנות שניתן היה להגיע, הגענו ביחד עם דבורה. בנוסף לשיעור הציור השבועי, התקיים גם חוג בשעות אחה"צ, או בערב. השתתפו בו כל מי שאהבו לצייר, ואני ביניהם. אהבתי מאוד את פעילות החוג ואת דבורה, שהייתה מנחה מצויינת, מעניקה ומתלהבת ונהניתי מהיחס האישי שהעניקה לי. הרבה תערוכות סיכום וסיום ביצענו בעזרתה. את טעמה האישי לא כפתה, אלא הציעה הצעות, שבדרך כלל התקבלו. בסיום הלימודים, לאחר כיתה י"ב, התרחקנו קצת ואז סופר לנו שהיא חולה. הגיע הזמן להתגייס לצה"ל ונדרשנו לבצע שיקוף ריאות בבית החולים בעפולה. שם, על המרפסת, בחלוק של בית החולים, ישבה דבורה שלנו וניפנפה לנו לשלום. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתיה. לאחר הגיוס וסיום הטירונות הגיע לידי יום אחד עיתון סוף השבוע ולפתע הבחנתי במודעת אבל עם מסגרת שחורה ובה הופיע שמה. מהרתי הביתה ושם כבר תכננו את יום השלושים לפטירתה. המזכיר, נתן שחם, פנה אליי וביקש שאכין תערוכה מיצירותיה. הוא דאג עבורי לחופשה של שבועיים מהצבא. יוסף מסר לי את המפתח לחדר עבודתה, שהיה בצריף זעיר. מיינתי את רישומיה ואספתי חומר לתערוכת הזיכרון שהתקיימה בשלושים לפטירתה. אז נפגשתי לראשונה ביצירתה האמנותית, המדברת בעד עצמה.

עדנה מן

"ספק אם היו ציירי רישומים כמוה"

תערוכת ציורים וצילומים מעבודותיה של הציירת דבורה דוידזון ניישולר ז"ל הוצגה במועדון לחבר וזכתה להדים מרגשים. שיחה עם בתה מיכל, בת בית-אלפא החיה בקיבוץ דליה, ונרגשת להציג בביתה הישן

"נולדתי בגבעת-השלושה, זמן קצר לפני שהוריי, דבורה ויוסף, עברו לחפצי-בה והחלו ללמד בבית-הספר המשותף. הם לא נקלטו בחפצי-בה ועברו לאחר שנה לבית-אלפא. אימא ציירה כל השנים, לפעמים עשתה זאת בדירתנו הקטנה, בת חדר אחד, ובמרפסת. את הציורים חילקה בין אנשים שונים, בקיבוץ ומחוצה לו, בקרב בני משפחה וחברים. היום נמצאים ציוריה בידי גורמים שונים, כמו הארכיון בבית-אלפא, וכמה נמצאים בידיי. באחד מציוריה הציבה אותי, ילדת גן, לפניה, ואני שימשתי כמודל לציור. אחד הציורים בתערוכה מתאר את שלושת עצי הצפצפה שנמצאו באזור שהיום נמצאת בו הכיכר המרכזית (מזרחית לחדר האוכל). אימא הרבתה לקחה אותי איתה לנסיעות ללימודים ולסדנאות. כעבור שנים, כאשר אני התחלתי ללמוד ציור בצורה מסודרת, זיהו אותי ציירים מפורסמים, כמו שטרייכמן ומרסל ינקו - הייתי מוכרת להם ולא זכרו מהיכן. כאשר למדתי אצל ינקו, הוא ניסה לחקור אותי מהיכן אני מוכרת לו, ולא ספרתי לו. רק בסוף השנה, כאשר הודיתי לו על השנה נפלאה, גיליתי לו, והוא די כעס. שאלתי אותו: "לו ידעת שאני בתה של דבורה, היית מצליח להתייחס אליי כמו אל כולם?". הוא הודה שלא, וסיפר על אימא כתלמידה שלו, על הידידות המיוחדת ששררה ביניהם, ואני כמעט בכיתי... אימא הצטיינה ברישומיה והגיעה לרמה שלא בטוח שבתקופתה היו עוד כמוה. אפשר להבחין ברישומים בניקיון (רישום חייב להיות עבודה נקייה), עומק, תנועות, הבעות פנים, אור וצל, פרופורציות, דגשים על פרטים חשובים. שנים לאחר שנפטרה לקחתי רישומים שלה לצילום בירושלים (מכונות צילום היו נדירות). האדם שעזר לי לצלם הביט בהתפעלות ושאל: "מי יצר את הרישומים האלה? היום כבר לא רושמים כך!". הסברתי לו כי אלה של אמי, שנפטרה לפני 15 שנה. אימא נפטרה כשהייתי בת 12 וחצי. כבר שנתיים לפני כן חלתה ? סבלה מבעיות בלב ? אושפזה בבית חולים ואז הרגשתי עד כמה היא חסרה לי. היא הייתה אימא-אימא, אהבתי אותה והייתי מאוד קשורה אליה. היא המתינה לניתוח, עברה אותו, דיווחו לנו שבהצלחה, אלא שכעבור יממה כבר לא הייתה בין החיים. הרפואה לא הייתה מפותחת ולא ידעו להתמודד עם בעיות של קרישת דם. למעשה, את ההערכה הגדולה כלפיה כציירת התחלתי לחוש לאחר מותה וככל שהתבגרתי הערכה זו הלכה וגברה. אני עצמי התחלתי לצייר בגיל מבוגר. במשך שנים "חיידק הציור" קינן בתוכי, בער בעצמותיי, אבל בגלל סיבות שונות, חלקן אישיות, לא הגשמתי זאת. לפני שנתיים בערך הצטרפתי לחוג אזורי והתחלתי ליצור. הרגשתי כמו "מעיין מתגבר" וכאילו אני מדביקה וסוגרת פערים. כעבור זמן הצגתי בדליה תערוכה מעבודותיי, וזכיתי לפירגון רב. באו לשם חברים מבית-אלפא והציעו: "מדוע שלא תציגי תערוכה גם בבית-אלפא?". מזה התפתח הרעיון לשלב בין עבודותיה לעבודותיי ואכן בתערוכה ישנן עבודות רבות של אימא ומעט שלי, ואי אפשר לטעות בשוני".

 * * * * *

השיחה עם מיכל התקיימה ביום שישי לפני הצהריים, זמן קצר לאחר שדוד נחום סיים לתלות את התמונות והרישומים במקומות שקבע להם. מיכל מודה: "יש לי 'פרפרים בבטן' לקראת התערוכה. בערב יבואו לכאן חברי הקיבוץ, בהם לא מעט שלמדו אצל אימא, כאשר שימשה מורה לציור במוסד, ואנשים שהכירו אותה בקיבוץ. בית-אלפא היא הבית הישן שלי, כאן גדלתי, יש לי התייחסות מאוד רגשית למקום, אני בטוחה שאהיה מאוד נרגשת. אני מבקשת בהזדמנות זו להודות למי שאיפשרו לי להציג את התערוכה פה ולהקימה.

 * * * * *

סיכמו של עניין: הציבור אכן פקד את התערוכה וכמה מבין המבקרים אף כתבו רשמים במחברת, והמכנה המשותף להם הייתה הנוסטלגיה. בשבת בצהריים, לקראת נעילת התערוכה, הייתה מיכל מאושרת: התערוכה עוררה את ההד לו ציפתה וקיוותה. ראיין וכתב: מיכאל

 * * * * *

דבורה נולדה ביפו ב-1911. את ימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), עשתה המשפחה בעיירה שנקראה ריישה (בפולין). הדמויות השונות של יהודי העיירה הופיעו מאוחר יותר ביצירותיה, כפי שנחקקו בזכרונה. דבורה למדה ציור בסטודיו של פרנקל, השתלמה בפאריז (ב-1933), ועבדה בהוראה בכפרים ובקיבוצים, בתחילה כמורה כללית ועם השנים התמקדה בהוראת ציור. חניכיה מציינים את האופי והשקט של שיעוריה ואת העובדה שתמיד דיברה בשקט ואף פעם לא הרימה קול. הקימה משפחה עם יוסף ניישולר ונולדו להם שתי בנות: מיכל ומירב. תערוכת יחיד ראשונה ערכה ב-1949. דבורה תלמי ז"ל כתבה עליה: "אינני יכולה שלא להזכיר את עבודתה בהכנת התערוכה ליובל ה-30 של בית-אלפא (סוף 1952), כשהמחלה כבר קיננה בה, אך היא לא ידעה זאת בוודאות. היא התמכרה לעבודה וראה זה פלא ? איזה אור קרן מפניה, ואילו חיוכים החזירו לה כולם. תערוכה זאת, שהייתה מפעלה הגדול האחרון, היא שיר הלל בצבע לעובדים ולכלי העבודה שפארו את הביתנים... דבורה הייתה אישיות גדולה, שהליכותיה צנועות. הסתפקה במועט, אהבה פשטות ? בלבושה, בסידור חדרה, בקשריה עם חבריה". דבורה נפטרה בשנת 1953, בת 42 במותה. לאחר מותה הוקמה ביוזמת משפחתה ובהשתתפות הקיבוץ-הארצי וקיבוץ בית-אלפא קרן מלגות על שמה, לעידוד אמנים צעירים בקיבוצים.